ארספואטיקה כפולת פנים

על שירה של רחל גרוס "המוזיאון"

ד"ר רבקה שאול בן צבי

גיליון מס' 17 - תמוז תשס"ח * 7/08

רחל גרוס, ילידת דנמרק, אמנית רב תחומית, פרסמה שני ספרי שירה בהוצאת "עקד": "ניסיון להבין" (1991); "דממת ים דקה" (1996). תיאור מפורט של דמותה האמנותית מופיע במוסף "שבת" של "מקור ראשון" מיום י"ז באלול, תשס"ז, 31.8.2007, תחת הכותרת "להיוולד שוב ושוב".

יצירות רבות נותנות ביטוי להצהרה ארספואטית: אמירת הכותב על יצירתו, על מקורותיה, על דיוקנו כאמן, על הקשר או חוסר הקשר בינו לבין הקוראים; ובין היצירה לבין המציאות החוץ-ספרותית. אלה הם ההיבטים הרווחים של יצירות ארספואטיות. לדוגמא: השחף לצ'כוב הוא דרמה מודרנית ארספואטית וכן פונדק הרוחות לאלתרמן. בפרוזה ניתן לציין את טוניו קרגר לתומאס מאן, ואת דיוקנו של האמן כאיש צעיר לג'וייס; ובשירה את "לא זכיתי באור מן ההפקר" לביאליק וספר שיריי לרחל, הנלמדים בבית הספר התיכון. דוגמאות אלה מהוות רק חלק זעיר מהמגוון העצום של היצירה הארספואטית. ראוי להבחין בין ארספואטיקה כגילוי של עוצמה בשירה הקלאסית והמודרנית, לבין העיסוק היומרני והנדוש עד זרא בתהליכי כתיבה, ובקשר שבין היצירה והמציאות, שרווחים בסיפורת פוסטמודרנית כסמן משברי.

המוזיאון מציג את הנושא דרך אמנות הציור של הצייר ההולנדי ואן-גוך. התמונות התלויות על קירות המוזיאון הן ביטוי למעמקיו ולסבלו של הצייר, כאילו התבטל המרווח בין האדם ליצירתו, והיצירה היא כביכול הנפש עצמה. תמה זאת של המכאוב מתקשרת לארכיטיפ האמן הסובל המופיע ביצירות רבות לאורך הדורות. תמה ידועה נוספת היא המתח שבין האמן לבין נמעניו, המוכרת לנו מיצירות ביאליק ומשוררים אחרים.

מבקרי המוזיאון מתוארים ככנופיה של ברברים: "אנשים פושטים" (שימו לב לחרוז הפנימי ולאליטרציה, היוצרים תחושה של תנועה אגרסיבית עזה). "ואפר על שטיחים היקרים" כביטוי מטונימי ליחס הוונדלי אל האמנות. וכמובן שאלה תמונות מטפוריות ולא ביטוי של הריאליה. הרי אין לשער אפר על השטיחים או המונים סוערים במוזיאון אירופי יוקרתי. יחסם של הצופים הוא זה הדומה במהותו להסתערות של שודדים, ולזריקת אפר על שטיח מהודר. המילה "באמסטרדם" מופיעה בסוגריים, כדי להביע את הרעיון, שהדברים עשויים להתרחש בכל מקום ¹.

בולטת הסתייגותה של הדוברת מתרבות ההמונים הצרכנית. היצירה היא אובייקט לפוזה התרבותית של מי שמתרשמים מהשם המפורסם או מהילת "המעשה התרבותי" של ביקור במוזיאון, אלה אותם חוגים חברתיים של אנשים "תרבותיים" שיחסם אל יצירות הרוח מבוסס על אופנה ועל יוקרה ולא על זיקה פנימית עמוקה, ולכן הם נראים לה כ"דורסים מכאובותיו ²". דומה הדבר להתחלחלותה של רחל נוכח הפיכת שירה לחפץ להמונים הממששים, (ספר שיריי) ולהיעלמות השיר בקוראים בשירו של ביאליק. (לא זכיתי). בשני השירים הללו האמן הוא דמות מיוסרת. והקוראים הם כמעט אויבים. בהמוזיאון עניין לנו עם צופים ולא עם קוראים, אולם היחס אל נמעני האמנות זהה במהותו.

הדוברת, לעומת זאת, היא מי שיודעת להתייחס באופן אינטימי אל התמונות: "אני קוטפת חמנייה צהובה בגזוזטרא עליונה", מטפורה המאזכרת את ציורי החמניות של ואן גוך. קטיפת החמנייה משמעה ההיענות הנפשית לציוריו של ואן-גוך, שדמותו מהווה השלכה נפשית לאמן שבתוכה, מעין מקבילה ממדיום אחר. הדוברת עומדת על מרפסת גבוהה, שעשויה גם להיות מרפסת ממשית ממנה ניתן להשקיף אל השמיים השחורים, אך בעיקר מבטאת את תחושת הגובה הרוחני ואת החיבור לתמונותיו של הצייר. הדוברת חווה את המשמעויות הרגשיות שמקורן בתת המודע. הציורים נוהרים "מאשנבי נפשו", והם באים בתנועה ספונטנית ובזרימה, בדומה למים סוערים. ובסיום השיר: "וידי מקציפה אותם", זוהי מטפורה עמומה שניתן להבינה גם על פי הציור ליל כוכבים הנזכר בשיר, כביטוי לתנועה הסיבובית של המכחול, כאילו הקציפו את הצבע על הבד. (תודה ליהודית וינוגרד על הרעיון).

ראוי גם לציין את הקשר האינטרטקסטואלי לשיר וינסנט (1972). של הכותב והזמר דון מקלין, שנכתב בהשראת ציורו של ואן גוך, והוא פותח במילים: starry starry night"", מה שמסביר את בחירתה של רחל גרוס לכתוב את שם התמונה באנגלית. קיימים קוים מקבילים בין השיר של דון מקלין לבין השיר של רחל גרוס, ובשניהם מובע הניגוד בין ההמונים לבין האמנות ³.

המוזיאון מביע באופן חווייתי ארספואטיקה כפולת פנים: פניו של הצייר המשתקפים ביצירותיו, ופניה של המשוררת המעוצבת כמנוגדת להמונים ביחידותה, במפלס הגבוה של ראייתה, בהזדהותה האינטימית עם הצייר. לפנינו אפוא "דיוקנו של האמן כצופה רגיש" המגיב באופן שונה מאחרים , ומסוגל להתלכד עם נפש האמן האחר על ידי מגע חווייתי עם יצירתו. האמנות נתפסת כביטוי למסתורין נפשי, כעולה מתהומות, ומשמעותה רוחנית: "קרובה לשמיים". ההמונים לעומת זאת, בתנועתם הדורסנית, מנמיכים אותה לגובה השטיח, והופכים אותה לאפר, שריד נטול חיים.

הצעות למורה
ניתן ללמד שיר זה כחלק מנושא הארספואטיקה, או כהשוואה לשירים אחרים העוסקים באמן, ביצירה, בקוראים. בהוראת השיר "המוזיאון" נוצרת הזדמנות להרחבת אופקיו של התלמיד, וליצירת קשר למדיום אמנותי אחר.

כדאי להקדים להוראת השיר מפגש אינטרנטי של התלמידים עם ציוריו של ואן גוך, בדגש על הציורים הנזכרים בשיר. התלמידים יכולים להגיע בכוחות עצמם לערכים הרלוונטיים וכן לתמונותיו של ואן גוך.

מפגש עם שירו המפורסם של דון מקלין יוסיף עניין רב לשיעור. הוראה רב תחומית הכוללת את ציורי ואן גוך, שירו של דון מקלין ושירה של רחל גרוס מומלצת ביותר.

שיר זה מתאים לתלמידים בכיתות הגבוהות של בית הספר התיכון ההגבר בספרות. ומתאים במיוחד ללימודי ההגבר. במסגרת מגמת ספרות, ניתן לכלול ברשימת היצירות גם את היצירות הנרמזות בשיר.

המצלול מתארגן על ידי הסיומת Xים, החוזרת ונשנית כחריזה פנימית בשיר , ויוצרת אווירה של זרימה ומסתורין. בהקשר לכך, קריאה סוגסטיבית של השיר, המדגישה את מצלולו, חשובה ביותר.

כדאי לשים לב למבנה הפנימי. חלקו הראשון של השיר המוקדש להתייחסותם של ההמונים מצומצם והשורות קצרות. חלקו השני, המוקדש לדוברת, נפתח במשפט ארוך, והוא מקיף יותר מאשר הראשון. שוני זה נועד להאדיר את חוויית הדוברת בהשוואה לחוויית ההמונים.

בהקשר של הבנת המושג "שיר מודרני", ניתן להצביע על אפיונים כגון: מקצב חופשי, שימוש בסוגריים, מילים משפה אחרת, שורות מפורצות (באורכים שונים), גלישות, חריזה פנימית, וכן התופעה של "חצאי חרוזים", דהיינו מילים הנחרזות רק באמצעות התנועה המשותפת והעיצור, או בכל דרך אחרת שאין בה משלמות החריזה הקלאסית. ראוי גם לציין מטפורות עמומות כתו מאפיין.

¹ מוזיאון ואן גוך באמסטרדם מאכלס בתוכו את האוסף הגדול ביותר של ציורי ואן גוך, ונחשב לאתר תיירות חשוב. נראה שהכותבת ראתה לנגד עיניה את רבבות התיירים הפקודים את המוזיאון.
² ראוי לזכור בהקשר זה שואן גוך לא זכה לתהילה בחייו, ורק לאחר מותו הפך למיתוס שאנו מכירים.
³ תודה רבה ליהודית וינוגרד על תרומתה להבנת ההקשר האינטרטקסטואלי של השיר.