מתוך "מה יפית עמק נוי"

מרת בניון שכבה על שמיכה אחת, ושניה תלויה הייתה מעליה, כדי להגן עליה מהגשם שחדר בעד סדקי הגג. בעלה שבר לוח-עץ כדי להבעיר אש, ובדלי ישן התחממו מים. אופניים חלודים וגרוטאות הציצו מתוך העשב ופרחי המררית. רטיבות וקור היו בכל.
שלושה ילדים פעוטים שכבו למרגלותיה, ושני אחרים שיחקו ליד החלון. טאגוון ואחיה הצעיר מילאו שקים בקש, כדי להכין משכב ללילה.
"שלום טאג", קראתי ועמדתי ליד הפתח, כי לא הייתה שם כל דלת.
"שלום, הֶיוּ", ענתה והתביישה מאוד. "אנו ממלאים את השקים בקש. הקש לא יתפזר בהסתובבנו בשעת השינה", אמרה כמתלוצצת.
"כמובן, כמובן", אמרתי כאילו שכבתי על קש כל חיי. "הבאתי פשטידה".
"נפלא", אמרה. "אמא תיהנה ממנה".
"גם תה הבאתי", הוספתי.
"תה?" קראה טאגוון. "אל אלהים. אכניס זאת לקומקום מהר".

"מה שלום גברת בניון?" שאלתי, שכן עד כמה שיכולתי אני לראות, התעוותה מכאבים והייתה ממלמלת, כשקצף על שפתיה. פניה אדומים, וזיעה מדביקה את שערותיה. "גברת פרייס תבוא עוד מעט, אמרה טאגוון, כשהיא נופחת באש. "אז תרגיש אמא טוב יותר".

"מה לגברת פרייס ולזה?" שאלתיה.
"אז יופיע התינוק החדש, נער", אמרה טאגוון, כשהיא צוחקת.
"האם גברת פרייס היא המביאה עמה את התינוק"? שאלתי כשאני מלא השתוממות.
טאגוון כרעה והתחילה צוחקת בקול רם, ולאחר-מכך כיסתה פיה בכפה והביטה באמה.
"כמה שוטה אתה, נער", לחשה, כשעיניה זוהרות. "התינוק החדש הוא אצל אמא. גברת פרייס יודעת כיצד להוציאו ממנה".
"היכן, אם-כן, התינוק החדש?" שאלתי, שכן לא יכולתי לראות שום סימן לתינוק.
"רוצה אתה לומר שאינך יודע איך מגיעים תינוקות חדשים?" שאלה טאגוון, כשהבעת פניה אומרת ששוטה אני.
"לא", אמרתי. היו לנו תינוקות חדשים בביתנו ובבית גיסתי ברון, אך אני האמנתי שהרופא ריצ'ארד הביא אותם.
"מי אמר לך זאת?" שאלה טאגוון.
"אמי וברון גיסתי", עניתי.
"שקר", קראה טאגוון.
"מאיפה את יודעת?" שאלתי. "רק בת שתים-עשרה את. צריכה את עוד ללמוד הרבה.
"שקר", קראה טאגוון. "חכה ותראה".
"כיצד?" שאלתי.
"כאשר תבוא גברת פרייס, היא תשלח אותנו מפה, אמרה טאגוון. ואז נלך אל מאחורי הצריף, ונציץ דרך החור, שם מלמעלה".
הסתכלתי למקום שהצביעה, וראיתי לוח-עץ רקוב תלוי. אפלה הייתה בחלק האחורי של הצריף.
"טוב", אמרתי.

כולם החלו לבוא עם מתנותיהם, וכל הנשים השמיעו קריאות: "הה" "הא". הן צקצקו בלשונותיהן והסירו את מעיליהן כדי לנקות את המקום. אחר-כך באו גברים והתחילו קושרים בחבלים את הגג שדלף, והדביקו לוחות-עץ על החלונות והדלתות חסרי השמשות. לאחר כמה רגעים היה מראה אחר לבית, עד שיכולתי אף אני לגור שם.

מר בניון נכנס, התבונן רגעים מספר, ויצא החוצה כדי להתייפח. ואז הופיעה גברת פרייס עם חבילה וילקוט נאה, עשוי רקמה.
"ועכשיו", קראה גברת פרייס, עוד בטרם דרכה רגלה מעבר לפתח, "הואילו נא לצאת החוצה, בבקשה. וכל הילדים, בן רגע, שאו רגליכם".
"בוא מהר", לחשה לי טאגוון. יצאנו אל החצר, עלינו במדרגות ובאנו לעליית הגג, במקום שעטלפים התעופפו, כשמשק כנפיהם דומה לקולות לחש נרגזים.
התקרבנו אל החור והבטנו פנימה.

גברת פרייס השכיבה את הילדים הפעוטים שליד הקיר, והאשה האחרת אשר עמה הסירה את בגדיהם. גברת בניון התיפחה עתה, לא בשקט, אלא בקול רם, כילד שנפל ונחבט. היא בעטה ברגליה בערמת הבגדים, פניה נפוחים היו והוורידים בולטים.
אמא המסכנה, אמרה טאגוון בלחש, "תמיד מרגישה כך כשהיא יולדת".
היה בדעתי לשאול מדוע, אלא שלא היה זה עניני. היה משהו מכוער ואכזרי בכל העניין, שיכולתי להרגישו אך לא לתארו. גברת בניון הייתה אשה גדולה ושמנה, עליזה תמיד, ולראותה בכך -- היה זה כאילו חלום תעתועים. הרגשתי שאני לוהט כולי, ונשימתי הולכת וכבדה. ריח משונה עלה באפי. תמיד הרחתי ריח זה בבית שילד נולד בו. ריח עז, ריח ראשוני, ריח דם וחלב, רכות ואימה גם יחד.

גברת פרייס קרבה אל האש ושבה עם הדלי אל המיטה. גברת פאנרי סיימה לטפל בילדים, ובאה לעמוד ליד ראשה של גברת בניון. גברת פרייס משכה והסירה את השמיכות, כשהתחילה גברת בניון לזעוק, וגברת פאנרי נטלה את ידיה והניחה אותם על מעקה העץ שמעל לראש המיטה. הילדים התעוררו והחלו מתייפחים, אלא שאף אחד לא נתן דעתו עליהם. רגלי גברת בניון דמו לשני קנים לבנים, שבעטו ללא-הרף, כשאצבעותיה מתעקמות ועקביה חופרים במיטה. פיה היה פתוח וזועק, ועיניה פקוחות לרווחה. נורא היה המראה, כפי שראינו אנחנו מלמעלה למטה. גברת פריס ומרת סאנרי עשו לה משהו, אלא שלא ידעתי בדיוק מה, שכן יכולתי לראות רק את גבן.

"ראה", לחשה טאגוון באזני, כשהיא מושכת אותי בזרועי קרוב יותר אל החור "רואה אתה, הנה התינוק החדש".
אלא שאני ראיתי רק דבר-מה אדום באור החזק, קרעי בד מוכתמים בידיה המתעוותות של גברת פרייס מעל לדלי, ואת אצבעות רגליה השלוות עתה של גברת בניון. הסרתי מבטי מלא בושה וכאב, שכן הרגשתי שנמצאתי במקום שרק שוטים מצויים בו.
"תני לי ללכת מפה", אמרתי.
"חכה", אמרה טאגוון. "יש עוד הרבה מה לראות".
"אני הולך מפה בזה הרגע", קראתי, וזחלתי על ידי וברכי אל הפתח.
"המאמין אתה עכשיו?" שאלה טאגוון כשצחוק בקולה.
"כן", עניתי, כואב כולי, כשעיני תקועות במדרגות האפלות.
"אל תגלה לאיש, זכור", אמרה טאגוון. "אחרת תהינה לנו צרות".
"שלום, אם-כך", אמרתי וחמקתי מהחדר במהירות גדולה ככל שיכולתי. שמחה גדולה מילאה את לבי להימצא באוויר ולהרגיש שהוא מקרר אותי. חשתי שאני ראוי למשהו חזק מצינה. הרגשתי שעלי לזרוק עצמי לבור עמוק, או מתחת לגלגלי עגלה עמוסה, כה משפילה הייתה הרגשתי.

הלכתי אל בית גיסתי ברון, וישבתי בכסא. ברון מגהצת הייתה, מתיזה מים על הבגדים, יורקת על המגהץ, הולמת על השולחן כדי לישר את הקמטים ולהחליק את הרקמה.
"ובכן", אמרה, "כיצד מרגיש בחורי הלילה?"
- "ראיתי זה עתה כיצד הביאה גברת בניון ילד חדש לעולם", אמרתי.
ברון המשיכה לגהץ כאילו לא שמעה דבר, אך פניה האדימו. עיניה התכווצו, כאילו חומו של המגהץ היה גדול מנשוא.
"כיצד קרה הדבר?" שאלה, כשהיא מביטה בשלווה בכביסה.
"הבטתי דרך חור בקיר", ענית.
"ואתה שבע רצון עכשיו?" שאלה ברון ונשאה עיניה אלי.
"אמת הדבר, ברון?" שאלתי, כשאני מקווה שהיא תכחיש את דבריי.
"אם ראית, הרי שאמת הדבר".
"ויהיו לי צרות עכשיו, מפני שאני יודע?" שאלתי.
"הצרה תהיה בכך שתהרהר בדבר, ומצפונך לא יהיה שקט", ענתה ברון. "אנשים ההולכים למקומות אסורים, יביאו על עצמם תמיד צרות. כזה הוא גם סופם של אלה הדוחקים אפם למקום שהם אינם צריכים להיות בו".
"את כועסת עלי, ברון"? שאלתי.
"איני כועסת", ענתה. "רק מתפלאה אני. האמנתי שתגדל להיות אדם מחונך. אנשים מחונכים לעולם אינם דוחקים אפם. הם ואם עושים זאת במקרה, יודעים הם לשמור את פיהם".
"הלוואי ושתקתי", אמרתי. "אלא שמוכרח הייתי לספר למישהו. האם באמת נורא הדבר, ברון"?
"שתוק", אמרה, "ושב לאכול. רעב אתה?"
"כן", עניתי.
"ערוך את השולחן, ואני ארוץ אל אמא להביא בשר".
ידעתי שהיא רצה כדי לספר לאמא.
מה מוזרה ההרגשה הממלאה את הלב, שעה שאתה יודע שצרה מתרגשת לבוא עליך, ואתה מצפה לה.
"אמא רוצה לראותך", אמרה ברון כאשר שבה, בלי צלחת בשר.
"הלשנת עלי", אמרתי.
"כן", אמרה. "אמא חייבת לדעת. באת אלי, אלא שצריך היית ללכת אליה תחילה".
"לא חשבתי שתגרמי לי צרות, ברון", אמרתי. "אני לא הייתי מלשין עליך לעולם".
"אל תדבר כך, נער", אמרה ברון, כשהיא מחייכת למחצה ומקדירה פניה למחצה. "אף אחד לא הלשין עליך. מוחך כורע תחת עומס מחשבותיך, ואין בידי להקל עליך. אמך תוכל לעשות זאת. אכול משהו ולך הביתה".
"איני רוצה לאכול", אמרתי. "אם מחכה לי צרה, מוטב שאתייסר בה תחילה".

בבית מצאתי את אמי לבדה במטבח, כשהיא מתקנת גרביים.
"ובכן", קראה, כשהיא מתאמצת להשחיל חוט.
"כן, אמא", אמרתי.
האור האיר את עיניה האפורות שעה שהרימה מבטיה אלי מעל למחט הנוצצת. לא היה דבר שיפחיד, אך אני רעדתי כולי. רעש לא נשמע בבית, רק תקתוק השעון ולחש האש.
"שמעתי שהיית באיזה מקום", אמרה אמא.
"כן אמא" אמרתי.
"וראית משהו", הוסיפה.
"כן, אמא", עניתי.
"מדוע?" שאלה בקול צונן.
יש שאלות שאין לענות עליהן. הבטתי בסנדליה, ונדמה לי ששעות חלפו.
"אינך חולה?" שאלה אמא כשקולה רועד. הרגשתי רע עוד יותר.
"לא אמא", עניתי
"אבא יצטרך לדבר אתך", אמרה. "לך לישון".
אמא הושיטה לי את לחייה לנשיקה.

הלכתי למיטתי בחדר האחורי, שמח להימצא באפלה הקרירה. איני יודע כמה זמן ישנתי. כשהתעוררתי ראיתי את אבי מביט בי, כשמנורה בידו.
"אני מצטער על שהערתי אותך, בני", אמר. "שמעתי שנפלת בצרה הלילה".
"כן אבא", אמרתי. "אתה רוצה להכות אותי?"
"שכב במנוחה נער", ענה אבא כשהוא מתחיל לחייך. "אינני מתכוון להלקות אותך. אני רק רוצה לשוחח אתך. האם ער אתה לחלוטין?"
"כן אבא", אמרתי.
"יפה", אמר אבא. "הקשב לדברי, ושכח את כל מה שראית. הנח לזה. גרש כל-זאת מלבך. אין הדבר שייך לך. למד ממה שראית את מה שאפשר ללמוד מזה: עכשיו יודע אתה כמה סובלות הנשים בהביאן תינוק לעולם. זכור זאת, השתדל לתקן את דרכיך, והתייחס יפה לאמך ולכל הנשים".
"כן אבא", אמרתי.
"ועוד דבר רוצה אני שתלמד מכך", אמר אבא. "אל לו לאדם להתגאות. אל לו להתאכזר. אל יתלוצץ על חשבונם של אחרים. כל האנשים נולדים באותו האופן, וכולם שווים. כפי שראית היום, כך נולדים האלופים, המלכים, המסגרים והחייטים. הלוואי וידריכך זיכרון הדבר שראית, ביחסיך עם גברים ונשים. ותן דעתך לדאוג יפה-יפה לאמא. הלא-כן?"
"כן אבא", אמרתי.
"יברכך האלוהים, בני", אמר. "לילה טוב, ושינה עריבה".
ואמנם ישנתי אותו לילה שינה מתוקה.