סימן תשסג

וכל אשר יגע על פני השדה -
זה המאהיל על פני המת.

בחלל -
זה אבר הנדלדל מן החי ויש לו להעלות ארוכה.

חרב -
הרי הוא כחלל.

או במת - זה אבר הנדלדל מן המת.
או בעצם אדם - זה רובע עצמות.
או בקבר - זה קבר סתום.

דאמר מר:
טומאה בוקעת ועולה טומאה בוקעת ויורדת.
ואלו גבי נגיעה, תניא: וכל הנוגע בעצם - זה עצם כשעורה.
או בחלל - זה אבר הנדלדל מן החי ואין בו להעלות ארוכה.
או במת - זה אבר הנדלדל מן המת,
או בקבר - זה קבר שלפני הדבור.
האי אבר מן המת היכי דמי?
אי דאית ביה עצם כשעורה היינו הנוגע בעצם, אלא לאו דלית ביה עצם כשעורה ואפילו הכי [רחמנא] רבייה.

ורבי יוחנן:
אם אינו ענין למגעו תנהו ענין למשאו.

תניא:
וכל אשר יגע על פני השדה -
להוציא עובר שבמעי אמו, דברי רבי ישמעאל.

רבי עקיבא אומר:
לרבות גולל ודופק.

ורבי ישמעאל, גולל ודופק הילכתא גמירי לה.
ורבי עקיבא, עובר במעי אמו וכו' (כתוב לעיל).

בחלל חרב -
בא הכתוב ולמד על החרב שמטמאה טומאת שבעה, והנוגע בה טמא טומאת שבעה. הא למדנו לכלים ולאדם, כלים ואדם וכלים מנין?
תלמוד לומר: וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם - הא למדנו לכלים ואדם וכלים.

בחלל חרב או במת -
אף המת בכלל חלל, והרי הכתוב מוציאו מכללו לעשות את הפורש הימנו כמותו, דברי רבי יאשיה.

רבי יונתן אומר:
אין המת בכלל חלל.
לפי שמצינו שלִמֵּד על המת בפני עצמו ועל החלל בפני עצמו, מנין לעשות את הפורש כמוהו? אמרת קל וחומר: ומה נבלה קלה עשה את הפורש ממנה כמוהו, מת החמור דין הוא שנעשה את הפורש ממנו כמוהו?
לא, אם אמרת בנבלה שמטמא טומאת ערב מרובה, תאמר במת שמטמא טומאת שבעה מעוטה, אמרת: וכי היכן ריבה?
והלא במת ריבה שהמת מטמא טומאת שבעה ונבלה מטמאה טומאת ערב, מנין שמטמא בהיסט?
אמרת קל וחומר: ומה נבלה קלה הרי היא מטמאה בהיסט, מת החמור דין הוא שיטמא בהיסט. אי מה להלן טומאת ערב אף כאן טומאת ערב?
אמרת: מקום שמגעו טומאת שבעה היסטו טומאת שבעה, מקום שמגעו טומאת ערב היסטו טומאת ערב.

ר' מאיר אומר:
בהרגו בדבר שמקבל טומאה הכתוב מדבר, שמטמא בהיסט.
או אפילו זרק בו את החץ והרגו?
תלמוד לומר: כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו.
מקיש הורג לנוגע: מה נוגע ע"י חבורו אף הורג ע"י חבורו.

או בעצם אדם -
זה אבר מן החי. או אינו אלא עצם כשעורה?
כשהוא אומר: וכל הנוגע בעצם - הרי עצם כשעורה אמור.
הא מה תלמוד לומר: או בעצם אדם?
זה אבר מן החי.

דבר אחר:
מה המת בשר גידים ועצמות, אף אבר מן החי בשם גידים ועצמות כברייתו.

או בקבר -
זה קבר סתום, או אינו אלא קבר פתוח?
אמרת קל וחומר: ומה אהל שהוא מקבל טומאה אינו מטמא מכל צדדיו כשהוא פתוח, קבר שאינו מקבל טומאה אינו דין שלא יטמא מכל צדדיו כשהוא פתוח?!
אי מה להלן טמא טומאת ערב אף כאן טמא טומאת ערב?
אמרת: וכי אהל מאין למד לא מן הדין?
ודבר הלמד ממקום אחר אתה בא ללמד ממנו הלמד מן הלמד.

אין במשמע אלא אדם מאהיל על מת טמא, ומנין (אם מאהיל) שהאהיל עליו המת?
תלמוד לומר: יטמא שבעת ימים.

פני -
זה פתח של קבר.

אשר יגע -
לרבות דופק אחר דופק.

בחלל חרב -
בחלל שדרכו ליהרג.

בחרב -
פרט לאשה שהמת בתוך מעיה.
ומנין אף חכמה שהושיטה ידה לתוך מעיה של אשה תהא טמאה?
אמר קרא: אשר יגע - פרט לזה.

[אשר יגע] -
משום מגע – מטמא, ואינו מטמא - משום משא, דברי רבי (אליעזר) [יהושע].

רבי (יהושע) [אליעזר] אומר:
הגולל מטמא משום משא מקל וחומר [מנבלה:
א"ל]: לא, אם אמרת בנבלה שהיא מטמאה במשא לאחר פרישה, תאמר בגולל שאינו מטמא במשא לאחר פרישה.

א"ל רבי יהושע:
והלא אם סוכה היתה על פתחו של קבר מהו?
א"ל: הגד לי סוכתך מה היא, אם יש לה פתח - הרי זו טהורה ואם לאו - הרי זו טמאה.

נסתלק ר' יהושע וקפץ ר' עקיבא:
א"ל: אתה אומר את מי רבתה תורה טומאת מגע [או] טומאת משא, [בוא וראה] שיש הרבה מטמא במגע ואין מטמא במשא, ואם מטמא הגלל במגע מרובה יטמא במשא ממועט.
א"ל: את מי רבתה תורה טומאת משא או אהל?
אומר: אני שרבתה תורה טומאת משא מטומאת אהל שהרבה מטמא במשא ואין מטמא באהל, אם מטמא הגולל באהל המועט לא יטמא במשא מרובה?!
[א"ל]: (לא) השבת על ידך הושב על ידי, (אם) [א"ל]: אני משיב ובלבד שלא תכפור בי.
הבית שהמת בתוכו מהו?
א"ל: טמא.
המוסיף ידו על המשקוף מהו?
א"ל: טמא.
(על) [שלח] הקנה והסיט. וכפרו זה בזה.
א"ל: אתה כופר שלא יטמא במשא ואני כופר שלא יטמא במגע כל עיקר, ומה אם הזב יצא מתחתיו משכב לטמא אדם לטמא בגדים לא יצא ממנו מגע כלים לטמא אוכלין ומשקין, [המת] שלא יצא מתחתיו משכב לטמא אדם וכלים (ולא) [אינו דין שלא יצא] ממנו מגע לטמא כלים לטמא אוכלין ומשקין (טומאת מת וכו' לא כל שכן).

אמר ר' שמעון:
לא היה לנו להזדקק לכך, אלא הואיל ואיש הנוגע במת טמא המאהיל טמא והמסיט טמא והכלים הנוגעין במת טמאים ומאהילין טמאין ומסיטין (טמאין) [טהורין], מוטב להקיש מגע לאהל שכן הוא שוה כלים כאדם ולא להקישו במשא שאינו שוה כלים כאדם.

רבי אליעזר אומר:
הגולל מטמא משום משא.

רבי יהושע אומר:
אינו מטמא.

אמר ר' שמעון אחי עזריה:
למה אתם דנין?
ואני שמעתי שעושה טומאה?

א"ל רבי יהושע:
שמעון אחי, איני יכול להכחישך מפני ששמעת סתם, ואני שמעתי בפירוש וכו', בזמן שחרש כל המענה כאחת - הרי זה עושה.
חרש חצי מענה, וחזר וחרש ממנה ולחוץ - אינו עושה. כיצד?
בית הפרס שאבד קבר בתוכה, חרשה צפון ודרום וחזר וחרשה מזרח ומערב, זהו בית הפרס שעושה בית הפרס.
כיצד בית הפרס שאינו עושה בית הפרס?
שדה שאבד בה קבר, חרשה בשחר וחזר וחרשה בין הערבים, אינו עושה בית הפרס.
עושה בית הפרס אפילו בבקעה גדולה, דברי בית שמאי.

ובית הלל אומרים:
(אפילו) [עד] מאה אמה.

רבי אליעזר אומר:
הגולל מטמא.
אין לי אלא הגולל, מנין לרבות דופק אחר דופק שאם ימשך האחרון שבנו השני נופל, אלא שהיה רשב"ג אומר:
הגולל והדופק טמא, אבל דופקי דופקין טהורה.

ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת -
מצינו אפר שנקרא עפר (כתוב בפסוק וכסהו בעפר).
הקדים עפר למים – פסול.
ר' שמעון, מכשיר.

מאי טעמא דר' שמעון?
דכתיב: ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת ונתן עליו מים חיים.
וכתיב: מים חיים אל כלי - שתהא חיותן בכלי. הא כיצד?
רצה - עפר למטה, רצה - עפר למעלה.

ותנא קמא מאי טעמא?
אמר לך: סיפקא דקרא דוקא, ונתן עליו - לערבן הוא דאתא.
מאי חזית דאמרת סיפא דקרא דוקא, אימא רישא דקרא דוקא?
לא מצית אמרת.

דתניא אמר רבי שמעון:
וכי עפר הוא, והלא אפר הוא?
אלא שינה הכתוב במשמעו לדון ממנו גזרה שוה:
נאמר כאן עפר,
ונאמר להלן עפר,
מה להלן עפר למעלה,
אף כאן עפר למעלה.

ומה כאן הקדים עפר למים כשר,
אף להלן הקדים עפר למים כשר.
מאי טעמא דר' שמעון?
דכתיב וכו' (כדלעיל).

ממאי כדקאמרי רבנן דילמא כדקאמר רבי שמעון?
מה מצינו בכל מקום?
מכשיר למעלה אף כאן מכשיר למעלה.

תנן התם:

הכל כשרין לקדש חוץ מחרש שוטה וקטן.

רבי יהודה, מכשיר בקטן ופוסל באשה ובאנדרוגינוס.
מאי טעמא דרבנן?
דכתיב: ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת - הנך דפסילי באסיפה פסילי בקידוש, הנך דאכשרי לך באסיפה אכשרי לך בקידוש.

ורבי יהודה, אם כן לימא קרא ולקח, מאי ולקחו?
אפילו קטן דפסיל התם כשר הכא. אשה מנא ליה?
ונתן ולא ונתנה.
ורבנן, אי כתב ולקח הוה אמינא עד דשקיל חיד ויהיב חד, כתב רחמנא ולקחו.
ואי כתב רחמנא ולקחו ונתנו הוה אמינא עד דשקלי תרי ויהבי תרי, כתב רחמנא ולקחו ונתן דאפילו שקלי תרי ויהיב חד.

ולקח אזוב וטבל במים איש טהור -
לרבנן, איש ולא קטן,
טהור - להכשיר את האשה .

והזה הטהור על הטמא -
טהור מכלל שהוא טמא, למד על טבול יום שכשר בפרה.
נפל משפופרת לשוקת פסול, הא הפילו כשר, אמאי ולקחו ונתן אמר רחמנא?
אלא שמע מינה (נתינה) [לקיחה] על ידי דבר אחר: שמה (נתינה) [לקיחה].

ולקחו לטמא מעפר –
וכי עפר הוא [והלא אפר הוא]?
אלא מלמד שאם נשתנו מראיו כשר.

ונתן עליו מים חיים -
במי מעין הכתוב מדבר.
או אינו מדבר אלא במים שהן חיים לעולם?
ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר: ויחפרו עבדי יצחק בנחל וגו' (הא מה תלמוד לומר: ונתן עליו מים חיים?
במי מעין הכתוב מדבר).

אל כלי -
מגיד שעשה בה כל הלים ככלי חרס.
שהיה בדין: הואיל ומים ועפר מקדשין בסוטה ומים ועפר מקדשין בפרה, אם למדת בסוטה שלא עשה בה כל הכלים ככלי חרס אף פרה לא נעשה בה כל הכלים ככלי חרס?
תלמוד לומר: אל כלי מגיד שעשה כל הכלים ככלי חרס.

ולקח ולקחו -
אחד האיש ואחד האשה לקדש.
עפר - פרט לסיד.
מעפר - פרט לחרס.
שרפת - ולא בזמן שנשבר הקלל, ולא בזמן שפרחתו הרוח, ולא בזמן שהגיפו ולא מרחו.
ומנין אתה מרבה פחם שיש עליו מקצת עפר, שיכתשנו ויזה ממנו?
תלמוד לומר: מעפר שרפת החטאת.

מים חיים -
פרט למימי תערובות ולמימי משואות ולמבוע הפוסק.
מים חיים - פרט לכנוף ולמבוע החולט. אלא כלי בכלי מקדשין ואין מקדשין בקרקע.

מכאן אמרו:
מכתשת שמחוברת לקרקע, ממלאין בה ואין מקדשין בה, ואין מזין ממנה ואינה צריכה צמיד פתיל ואינה פוסלת את המקוה ואינה מכשרת את הזרעים. ובזמן שהיא תלושה מן הקרקע ממלאין ממנה וכו' עד מכשרת את הזרעים.

ולקח אזוב -
נאמר כאן לקיחה,
ונאמר להלן לקיחה,
מה לקיחה האמור להלן שלשה,
אף לקיחה האמור כאן שלשה.

אזוב - ולא אזוב יון, ולא אזוב כוחלית, ולא אזוב רומית, ולא אזוב מדברית, ולא אזוב שיש לו שם לווי.

וטבל במים -
שיהו במים כדי טבילה.
איש - להוציא את הקטן.
משמע מוציא את הקטן ומוציא את האשה?
תלמוד לומר: טהור - להביא את האשה, דברי רבי ישמעאל.

רבי עקיבא אומר:
טהור למה נאמר?
עד שלא יאמר יש לי בדין: אם האוסף טהור, המזה לא יהא טהור, הא מה תלמוד לומר: טהור?
טהור מכל טומאה. ואיזה?
זה טבול יום.

רבי אומר:
נאמר כאן טהור,
ונאמר להלן טהור,
מה טהור האמור (להלן) [כאן] טמא לתרומה טהור (למעשר) [לחטאת],
[אף טהור האמור להלן טמא לתרומה וטהור לחטאת].

ולקח אזוב -
באזוב - ולא בקיסם הקשור בו.
וטבל - ולא המספג.
במים - ולא המערה.
אמרו: מספגין לטבילה, ואין מספגין להזאה.

ויש אומרים:
אין מספגין לא לטבילה ולא להזאה.

איש טהור -
איש - פרט לאשה.
או איש פרט לקטן?
אמרת: טהור - לרבות את הקטן.
אמרו: מסעדת האשה את הקטן והוא מזה, אבל לא תטבול את האזוב ותתן לו, אם טבלה ונתנה לו - הזאתו פסולה.

והזה על האהל -
בא הכתוב ולמד על האהל שהוא מקבל טומאה.

והזה על האהל ועל כל הכלים -
בשעת קבול טומאה.
ועל הנוגע בעצם?
זה עצם כשעורה.
או אינו אלא אבר מן החי?
כשהוא אומר: או בעצם אדם - הרי אבר מן החי אמור.
הא מה תלמוד לומר: ועל הנוגע בעצם?
זה עצם כשעורה, מגיד הכתוב, שכשם שהביא כולם לענין טומאה כך הביא כולם לענין הזאה.

ועל כל הכלים -
ריבה אדם נוגע בכלים נוגעים במת שיגעו בכלים אחרים.

היה רבי עקיבא אומר:
חמשה מטמאין במת, ארבעה טמאין טומאת שבעה ואחד טמא טומאת ערב, כיצד שנַיִם?
אדם הנוגע במת - טמא טומאת שבעה.
אדם נוגע בו - טמא טומאת ערב.
אדם בין הכלים גוררים ארבעה לטומאה,
וכלים באדם גוררים שלשה לטומאה.
ואדם באדם גוררים שנים לטומאה.
חומר באדם מבכלים וכלים מבאדם - שהכלים שלשה ואדם שנים.
חומר באדם שכל זמן שהוא באמצע - הם ארבעה.,
אינו באמצע - הם שלשה.

רבי יוסי אומר:
כל המטמא בזב טומאת ערב טהור בזב, חוץ מכלים.

והזה הטהור על הטמא -
על הטמא – טהור, ועל הטהור – טמא, דברי רבי עקיבא.

וחכמים אומרים:
אין דברים האלו אמורים אלא בדברים המקבלין טומאה.
כדתנן: נתכוון להזות על הבהמה והזה על האדם, אם יש באזוב ישנה, נתכוון על האדם והזה על הבהמה, אם יש באזוב לא ישנה.
מאי טעמא דרבי עקיבא?
נכתוב רחמנא והזה הטהור [עליו] מאי על הטמא?
שמע מינה: על הטמא – טהור, ועל הטהור - טמא.
ורבנן, ההוא לדברים המקבלין טומאה הוא דאתא, אבל הכא קל וחומר הוא:
על הטמא – טהור, על הטהור לא כל שכן?!
ור' עקיבא, היינו דקאמר שלמה בחכמתו: אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני.
ורבנן, ההוא למזה ולמזין עליו טהור, נוגע בהן טמא.
ומזה טהור, והכתיב: ומזה מי הנדה יכבס בגדיו?
מאי מַזֶּה?
נוגע.
והכתיב נוגע?
ועוד מזה בעי כבוס בגדים, נוגע לא בעי כבוס בגדים?
אלא מאי מזה?
נושא.
ומה טעם כתיב מזה?
הא קא משמע לן דבעינן שעור הזאה.
הניחא למאן דאמר הזאה צריכה שעור, אלא למאן דאמר אינה צריכה שעור מאי איכא למימר?
אפילו למאן דאמר הזאה אינה צריכה שעור, הני מלי אגבא דגברא אבל במנא צריכה שעור. דתנן: כמה יהא ויהא בהן כדי הזאה?
כדי שיטבול ראשי הגבעולין ויזה.

תניא: שרפה אונן מחוסר כפורים כשרה.

יוסף הבבלי אומר:
אונן - כשרה, מחוסר כפורים – פסולה.
ובהאי קרא קמיפלגי: והזה הטהור על הטמא - טהור מכלל שהוא טמא.

מר סבר:
מכלל שהוא טמא טומאה דכל התורה כולה.

ומר סבר:
טומאה דהא פרשתא.

והזה הטהור על הטמא -
נתכוון להזות לפניו והזה לאחריו, לאחריו והזה לפניו - הזאתו פסולה.
לפניו והזה על הצדדין - הזאת כשרה.

אמר עולא:
הכל מודים בלשון לענין טומאה דגלוי הוא אצל השרץ, מאי טעמא?
אשר יגע בו אמר רחמנא - והאי נמי כנגיעה הוא.
לענין טבילה כטמון דמי, מאי טעמא?
ורחץ את בשרו במים אמר רחמנא - מה בשרו מאבראי אף כל מאבראי.
לא נחלקו אלא לענין הזאה, הרי שהיה מזה ונתזה הזאה על לשונו –
רבי מדמי לה לטומאה,
ורבנן מדמו לה לטבילה.
ותרוייהו בהאי קרא קמיפלגי: והזה הטהור על הטמא.

רבי סבר:
והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי וחטאו.

ורבנן סברי:
וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר.
ורבנן נמי נדמייה לטומאה?
טהרה מטהרה הוה ליה למילף.
(ורבנן) [ורבי] נדמייה לטבילה?
וכבס בגדיו - הפסיק הענין.
וסבר רבי לענין טבילה כטמון דמי.
והא מעשה בשפחה של בית רבי שטבלה ועלתה ונמצא עצם בין שיניה והצריכה רבי טבילה אחרת?
נהי דביאר מים לא בעינן, מקום הראוי לביאת מים בעינן.

כדרבי זירא דאמר ר' זירא:
כל הראוי לטבילה וכו'.
אין מזין ואין טובלין אלא ביום, שנאמר: והזה הטהור על הטמא ביום וגו', ואיתקש טבילה להזאה.

ביום השלישי וביום השביעי -
בא הכתוב ולמד על טמא מת שטעון הזאת שלישי ושביעי.
אתה אומר: לכך בא או אינו אלא אם הזה בשלישי יטהר בשביעי לא הזה בשלישי לא יטהר בשביעי?
תלמוד לומר: וחטאו ביום השביעי - שנה עליו הכתוב לפסול.
אין לי אלא שביעי, שמיני תשיעי ועשירי מנין?
תלמוד לומר: וחטאו מכל מקום.

והזה הטהור על הטמא -
כל המטמאין אין מקבלין הזאה זבין וזבות נדות ויולדות.

והזה הטהור על הטמא -
ולא בזמן שלא נתכוון להזאות על הטמא.

ורחץ במים וטהר בערב -
מה ערב שהוא בא כולו, אף מים כשיבא כולו במים וטהר.

וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב -
מה תלמוד לומר?
מפני שהייתי אומר אם קדמה טבילה להזאה יצא?
תלמוד לומר: וחטאו ביום השביעי ואחר כך וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב.

ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל -
מי שיש לו קהל, יצא נכרי שאין לו קהל ולית ליה טומאה.
ואימא כרת הוא דלא מיחייב אבל איטמויי איטמי?
אמר קרא: והזה הטהור על הטמא - כל שיש לו טהרה - יש לו טומאה, וכל שאין לו טהרה - אין לו טומאה.
ודילמא טהרה הוא דלא הויא ליה הא טומאה הויא ליה?
אמר קרא: ואיש אשר יטמא איתקש טומאה לטהרה, כל שיש לטהרה - יש לו טומאה, וכל שאין לו טהרה - אין לו טומאה.

הכל מטמאין טומאת מת.

הכל לאתויי מאי?
לאתויי קטן, סלקא דעתך אמינא: איש אשר יטמא ולא יתחטא כתיב, איש אִין קטן לָא קא משמע לן: ועל הנפשות אשר היו שם - אלא איש למה לי?
למעוט קטן מכרת.

ואיש אשר יטמא ולא יתחטא -
אי בעי מיטמא ואי בעי לא מיטמא, מת מצוה דלא סגי דלא מיטמא הכי נמי דפטור?
שאני התם דכתיב: טמא יהיה מכל מקום.
ההוא מיבעי ליה לכדתניא:
טמא יהיה - לרבות טבול יום,
טומאתו בו - לרבות מחוסר כפורים,
א"ל: אנא מעוד קאמינא.

הנכנס למקדש בטומאה לוקה.

כתיב: עונש וכתיב אזהרה.
עונש, דכתיב: את מקדש ה' טמא.
אזהרה, דכתיב: וישלחו מן המחנה ולא יטמאו את מחניהם.

ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה -
על טומאת מקדש ענש הכתוב כרת.
או לא ענש אלא על ההזאה?
תלמוד לומר: ואם לא יתחטא וגו' - עונשו לא יטהר ואין עונשו כרת.

והיתה לכם לחקת עולם -
שינהוג הדבר לדורות.

ומזה מי הנדה יכבס בגדיו והנוגע במי הנדה יטמא -
הכתוב חלק בין מים שיש בהן כדי הזאה ובין מים שאין בהן כדי הזאה, שהמים שיש בהן כדי הזאה - מטמא אדם לטמא בגדים, ומים שאין בהן כדי הזאה - מטמא אדם לטמא אוכלין ומשקין.
אתה אומר לכך בא, או לא בא אלא לחלק בין נוגע למזה, שהמזה שאין נוגע מטמא בגדים ומזה נוגע אין מטמא בגדים.
אמרת קל וחומר: אם המזה שאין נוגע מטמא, מזה שנוגע בו דין הוא שיטמא בגדים.
אין לי אלא טהורין, טמאין מנין?
אמרת קל וחומר: אם טהורין מטמאין קל וחומר לטמאין.
אין לי אלא כשרין, פסולין מנין?
אמרת קל וחומר: אם כשרין מטמאין, קל וחומר לפסולין.

וכל אשר יגע בו הטמא יטמא -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר בחלל חרב - בא הכתוב ולמד על החרב שהיא טמאה טומאת שבעה, והנוגע בה טמא טומאת שבעה.
הא למדנו לכלים ואדם, כלים ואדם וכלים מנין?
תלמוד לומר: וכבסתם בגדיכם.
הא למדנו לכלים ואדם וכלים, כלים וכלים מנין?
אמרת קל וחומר: ומה כלים הנוגעים באדם הנוגע בכלים הנוגעין במת הרי הן טמאין, כלים הנוגעין בכלים הנוגעין במת אינו דין הוא שיהו טמאין?!
כלים באדם מנין?
אמרת קל וחומר: ומה כלים הנוגעין באדם הנוגע בכלים הנוגעין במת הרי הן טמאין, כלים הנוגעין באדם הנוגע במת אינו דין שיהו טמאין?!
או יהא אדם מקבל טומאה מן המת לטמא את חברו טומאת שבעה?
[אמרת] קל וחומר: ומה כלים שאין מטמאין על גבי משכב ומושב הרי הן מקבלין טומאה מן המת לטמא אדם טומאת שבעה, אדם שמטמא על גבי משכב ומושב אינו דין שיקבל טומאה מן המת לטמא את חברו טומאת שבעה?
תלמוד לומר: והנפש הנוגעת תטמא עד הערב - טומאת ערב מטמא ואין מקבל טומאה מן המת לטמא את חברו טומאת שבעה.
או שיטמא בהיסט, אמרת קל וחומר: ומה נבלה קלה הרי היא מטמאה בהיסט, מת חמור אינו דין שיטמא בהיסט?
תלמוד לומר: וכל אשר יגע בו הטמא יטמא - במגע הוא מטמא ואין מטמא בהיסט.

ומזה מי הנדה -
מים שהן ראויין לנדה לטמא אדם לטמא בגדים, ולא מים שאין בהן כדי הזאה.
ומה אני מקיים הנוגע במי הנדה?
ריבה מי חטאת שיש בהן כדי הזאה (שאין) [שהן] מטמאין במגע ובמשא.ה

נוגע והנוגע -
ריבה מי חטאת שאין בהן כדי הזאה (שאין) [שהן] מטמאין במגע אבל לא במשא.

העיד רבי חנינא משום ה' זקנים שבאו מיהודה ואמרו:
מי חטאת שעשו מצותן ונטמאו באב הטומאה, מטמאין את הכהן ואת תרומתו ואין חייבין עליהן על ביאת מקדש.
מי חטאת שלא עשו מצותן ונטמאו באב הטומאה, מטמא את (הכהן) [המזה] בידו אבל לא ברגלו ואינו מטמא את הכהן לא בידו ולא ברגלו.
בזמן שנפסלים ממימי הטללים ממימי השלגים מטמא הכהן (ברגלו) [בידו] אבל לא (בידו) [ברגלו], ואינו מטמא את המזה [לא] בידו ולא ברגלו (ק"ו).

אר' שמעון לפני ר' עקיבא:
קל וחומר: ומה במקום שאין הכהן מטמא בידו הרי המזה מטמא בידו וברגלו, מקום שהכהן מטמא בידו [אבל לא] ברגלו אינו דין שיהא המזה מטמא בידו וברגלו?!
מה לכהן מיטמא לטמאים ומיטמא לטהורים, מה למזה שאינו מיטמא לטמאים ואינו מיטמא לטהורים.

אפר כשר שנתערב במים פסולין מטמא את הכהן ואת התרומה.

רבי יעקב אומר:
מטמאים הם משום משקה,
אפר פסול שנתערב במים כשרים –
רבי שמעון אומר:
מטמאים הן משום משקה.

רבי אליעזר בן יעקב אומר:
כשרין הן ללוש בהן את העיסה.

וכל אשר יגע בו הטמא יטמא -
מגיד שמטמא בגדים.
יכול בגדים שנטמאו מתחת המת, ומנין אף בגדים שנטמאו מתחת הזב?
תלמוד לומר: וכל אשר יגע בו הטמא יטמא.
ומנין כלים באדם?
תלמוד לומר: וכל אשר יגע בו הטמא יטמא.
מנין אדם בכלים?
אמרת: וכל אשר יגע בו הטמא יטמא והנפש הנוגעת תטמא עד הערב.

ר' יוסי אומר:
היה מטמא בכולן טומאת שבעה.

חזרה לחלק א שמעוני פרק יט