אמר רב גידל אמר רב:
[דבר] שיש בו דעת לישאל מהאי קרא נפקא: והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל - ודאי טמא הוא דלא יאכל, הא ספק טהור וספק טמא יאכל.
אימא סיפא: והבשר כל טהור יאכל בשר - ודאי טהור הוא דיאכל בשר, הא ספק טהור וספק טמא לא יאכל, אלא שמע מינה כאן שיש בו דעת לישאל כאן שאין בו דעת לישאל. ואיצטריך דרב גידל אמר רב ואיצטריך למיגמר מסוטה. דאי מרב גידל אמר רב, הוה אמינא בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים קא משמע לן מסוטה. ואי מסוטה, הוה אמינא עד דאיכא דעת נוגע ומגיע צריכא.

ועד אין בה -
רבי אליעזר אומר:
מקנא לה על פי שנים, ומשקה על פי עד אחד או על פי עצמו.

רבי יהושע אומר:
מקנא לה על פי שנים, ומשקה לה על פי שנים.
כיצד מקנא לה?
אומר לה בפני שנים אל תדברי עם פלוני, ודברה עמו, עדיין [היא] מותרת לביתה ומותרת לאכול בתרומה.
נכנסה עמו לבית הסתר ושהתה כדי טומאה - אסורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה.
ואם מת - חולצת ולא מתיבמת.
עד כאן לא פליגי אלא בקינוי וסתירה, אבל בטומאה עד אחד נאמן.

ותנן נמי: עד אחד [אומר] אני ראיתי שנטמאת לא היתה שותה.
מדאורייתא מנא לן דמהימן עד אחד?
דכתיב: ועד אין בה - בשנים הכתוב מדבר.
או אינו אלא אפילו באחד?
תלמוד לומר: לא יקום עד אחד באיש.
ממשמע שנאמר: לא יקום עד באיש איני יודע שהוא אחד?!
מה תלמוד לומר: אחד?
זה בנה אב כל מקום שנאמר: עד הרי כאן שנים, עד שיפרוט לך הכתוב אחד.
ואמר רחמנא תרי לית בה אלא אחד, והיא לא נתפשה - אסורה.
מאי טעמא דרבי יהושע?
אמר קרא: בה, בה - ולא בקינוי, בה - ולא בסתירה.

ור' אליעזר אומר:
בה - ולא בקינוי, ואימא: בה - ולא בסתירה?
סתירה איתקש לטומאה, דכתיב: ונסתרה והיא נטמאה.
קינוי נמי איתקש לטומאה, דכתיב: וקנא את אשתו והיא נטמאה?
הא מיעט רחמנא בה. ומה ראית?
מסתברא סתירה עדיפא, שכן אוסרתה כטומאה.
אדרבה קינוי עדיף, שכן עיקר גרם לה?
אי לאו סתירה קינוי מי איכא, ואי לאו קינוי סתירה מאי אהני?
אפילו הכי סתירה עדיפא, דאתחלתא דטומאה היא.
מתניתין דלא כי האי תנא, [דתניא]:

רבי יוסי בר רבי יהודה אומר משום רבי אליעזר:
מקנא לה על פי עצמו.

השיבו חכמים לדברי רבי יוסי בר רבי יהודה:
אין לדבר סוף.
מאי טעמא דרבי יוסי בר' יהודה?
אמר קרא: בה [בה] - ולא בסתירה, ואימא בה ולא בקינוי?
קינוי איתקש לטומאה, דכתיב: וקנא את אשתו והיא נטמאה.
סתירה נמי איתקש לטומאה, דכתיב: ונסתרה והיא נטמאה?
לכמה שיעור סתירה כדי טומאה הוא דאתא.
אין לדבר סוף מאי ניהו?
דזמנין דלא קני ואמר קנאי.

אמר חנינא:
מסורת [מסורא]: לא לימא אינש לאינשי ביתיה בזמן הזה. אל תסתרי עם פלוני, דילמא קיימא לן כרבי יוסי בר' יהודה דאמר: קינוי על פי עצמו, ומסתתרה, וליכא האידנא מי סוטה למיבדקה וקא אסר לה איסור עולם.

תנא דבי רבי ישמעאל:
מפני מה האמינה תורה עד אחד בסוטה?
שרגלים לדבר, שהרי קנא לה ונסתרה ועד אחד מעידה שהיא טמאה.

אמר רב פפא לאביי:
והא [כי כתיבה קינוי] בתר סתירה וטומאה כתיב?
א"ל: ועבר כתיב, וכבר עבר.
דאי סלקא דעתך כדכתיבי קראי, בתר סתירה וטומאה קינוי למה לי?
עד אחד אומר ראיתיה שנטמאת - לא היתה שותה.
שהיה בדין: ומה עדות ראשונה שאין אוסרתה איסור עולם, אינה מתקיימת בפחות משנים, עדות האחרונה שאוסרתה איסור עולם, אינו דין שאינה מתקיימת בפחות משנים?!
תלמוד לומר: ועד אין בה - כל שיש בה.
וקל וחומר לעדות הראשונה מעתה:
ומה עדות האחרונה שאוסרתה איסור עולם מתקיימת בעד אחד, עדות הראשונה שאין אוסרתה איסור עולם אינו דין שתתקיים בעד אחד?!
תלמוד לומר: בה [בה] - ולא בקינוי, בה - ולא בסתירה.
וטומאה בלא קינוי ובלא סתירה דלא מהימן עד אחד, מנא לן?
נאמר כאן כי מצא בה ערות דבר,
ונאמר להלן על פי שנים עדים וגו' יקום דבר.
מה דבר האמור להלן עדים שנים,
אף כאן עדים שנים.

והיא לא נתפשה -
אמר רבא אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום זונה.
משום זונה אין משום טומאה לא?
אימא: אף משום זונה.

מתיב רבי זירא:
והיא לא נתפשה -
אסורה, הא נתפשה - מותרת. ויש לך אחרת אע"פ שנתפשה - אסורה, הוי אומר: זו אשת כהן, ולאו הבא מכלל עשה עשה.

אמר רבא:
הכל היו בכלל טומאה, כשפרט לך הכתוב גבי [אשת] ישראל, והיא לא נתפשה - אסורה, הא נתפשה – מותרת, מכלל אשת כהן כדקיימא קיימא.

והיא לא נתפשה – אסורה, הא נתפשה – מותרת, ויש לך אחרת שאע"פ שלא נתפשה מותרת. ואי זו?
זו שקדושיה קדושי טעות, שאע"פ בנה מורכב על כתפה ממאנת והולכת לה.

מעשה בבתו של ר' ישמעאל שבאה לבית המדרש למאן ובנה מורכב על כתפה. ואותו היום הזכירו דבריו של רבי ישמעאל, ורבתה בכיה גדולה בבית המדרש.
אמרו: דבר שאמר אותו צדיק יכשל בו זרעו?!

אמר רב יהודה אמר שמואל בשם רבי ישמעאל:
והיא לא נתפשה - (כולה כדלעיל).

תניא אידך:
והיא לא נתפשה – אסורה, הא נתפשה – מותרת. ואי זו?
זו היא שתחלתה באונס וסופה ברצון.

תניא אידך:
והיא לא נתפשה - (כדלעיל).
והיא לא נתפשה - להוציא את האנוסה.
או בין בישראל בין בכהונה?
אמרת: אם המטמאה (ל) טומאה קלה עשה בה אונס כרצון בכהונה, סוטה חמורה דין הוא שנעשה אונס כרצון בכהונה.

ועבר עליו רוח קנאה -
תניא היה ר' מאיר אומר:
אדם עובר עבירה בסתר והקב"ה מכריז עליו בגלוי,שנאמר: ועליו רוח קנאה - ואין עבירה אלא לשון הכרזה, שנאמר: ויצו משה ויעבירו קול במחנה.

תנא דבי רבי ישמעאל:
אין אדם מקנא לאשתו אלא אם כן נכנסה בו רוח, שנאמר: ועבר עליו רוח וגו'.
מאי רוח?

רבנן אמרי:
רוח טומאה.

רב אשי אמר:
רוח טהרה.
ומסתברא כמאן דאמר רוח טהרה, דתניא: וקנא את אשתו – רשות, דברי ר' ישמעאל.

רבי עקיבא אומר:
חובה.
אי אמרת בשלמא רוח טהרה, שפיר, אלא אי אמרת רוח טומאה, רשות וחובה מאי בעי הכא לעיולי לאינש רוח טומאה בנפשיה?!

וקנא את אשתו -
אמר ריש לקיש:
מה לשון קינוי?
דבר המטיל קנאה בינה לבין אחרים.
אלמא קסבר קינוי על פי עצמו, וכולי עלמא לא ידעי דקני לה, ואמרי: מאי טעמא דקא בדלה מינן?!
ואתי למעבד קנאה בהדה.

ורב יימר בר שלמיא משמיה דאביי אמר:
דבר המטיל קנאה בינו לבינה.
אלמא קסבר קינוי על פי שנים, וכולי עלמא ידעי דקני לה, ואיהו הוא דאתי למעבד קנאה בהדה [אלמא קסבר דאסור לקנאות].
ומאן דאמר מותר לקנאות, מהו לשון קינוי?

אמר רב נחמן בר יצחק:
אין לשון קנאה אלא לשון התראה.
וכן הוא אומר: ויקנא ה' לארצו ויחמול על עמו.

וקנא את אשתו -
רשות, דברי רבי ישמעאל.

רבי עקיבא אומר:
חובה.
מאי טעמא דרבי ישמעאל?
סבר לה כי האי תנא [דתניא]:
ר' אליעזר בן יעקב אומר:
כלפי שאמרה תורה: לא תשנא את אחיך בלבבך - יכול כגון זו?
תלמוד לומר: ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו.

לכדתנא דבי רבי ישמעאל:
כל פרשה שנאמרה ונשנית, לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה.

והביא האיש את אישתו אל הכהן -
מן התורה האיש מביא אשתו אל הכהן.

אבל אמרו [חכמים]:
מוסרין לו שני תלמידי חכמים, שמא יבא עליה בעלה בדרך.

רבי יוסי אומר:
בעלה נאמן עליה מקל וחומר: ומה נדה שהיא בכרת בעלה נאמן עליה, סוטה שהיא בלאו לא כל שכן!
אמרו לו: לא, אם אמרת בנדה, שכן יש לה היתר תאמר בסוטה שאין לה היתר?!
ואומר: מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם.

רבי יהודה אומר:
מן התורה האיש מביא את אשתו אל הכהן, שנאמר: והביא האיש את אשתו.
רבי יהודה היינו תנא קמא?
איכא בינייהו אבל אמרו וכו'.

היו מעלין אותה לבית דין הגדול שבירושלים ומאיימין על עדי נפשות, ואומרים לה: בתי, הרבה יין עושה, הרבה שחוק עושה, הרבה ילדות עושה, הרבה שכנים הרעים עושים, עשי לשמו הגדול שנכתב בקדושה, שלא ימחה על המים.
לבית דין הגדול מנא הני מילי?
אתיא תורה תורה כתיב הכא: ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת.
וכתיב התם: על פי התורה אשר יורוך,
מה להלן בשבעים ואחד,
אף כאן בשבעים ואחד.
ומאיימין עליה - ורמינהו: כשם שמאיימין עליה שלא תשתה, כך מאיימין עליה שתשתה, ואומרים לה: בתי, אם ברור לך הדבר שטהורה את, עמדי על בוריך ושתי. לפי שאין המים המרים דומים אלא לסם יבש שמונח על גבי בשר חי, אם יש שם מכה מחלחל ויורד, אין שם מכה לא מועיל כלום, קשיין אהדדי!

אמר אביי:
לא קשיא, כאן קודם שנמחקה מגילה, כאן לאחר שנמחקה מגילה.

תנו רבנן:
אומר לפניה דברי אגדה ומעשים שאירעו בכתובים הראשונים, כגון: אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם, יהודה הודה ולא בוש, מה היה סופו?
נחל חיי העולם הבא.
ראובן הודה ולא בוש, מה היה סופו?
נחל חיי העולם הבא.
ומה שכרן בעולם הזה?
להם לבדם נתנה הארץ ולא עבר זר בתוכם.

והביא את קרבנה עליה -
היה מביא את מנחתה בכפיפה מצרית, ונותנה על ידיה כדי ליגעה.
כל המנחות תחלתן בכלים הראוין לכלי שרת וסופן בכלי שרת,
וזו תחלתה בכפיפה מצרית וסופה בכלי שרת.

כל המנחות טעונין שמן ולבונה,
וזו אינה טעונה לא שמן ולא לבונה.

כל המנחות באות מן החיטין,
וזו באה מן השעורין.
מנחת העומר אע"פ שבאה מן השעורים, היא היתה באה גרש, וזו באה קמח.

רבן גמליאל אומר:
כשם שעשתה מעשה בהמה, כך קרבנה מאכל בהמה.

והביא את קרבנה עליה -
(לא) כל קרבן שעליה, דברי ר' יהודה.

וחכמים אומרים:
קרבן שמכשירה לו, כגון: זבה ויולדת הרי זה מביאה משלו ואין מקיץ מכתובתה, וקרבן שאין מכשירה לו, כגון: שקיפחה נזירות בראשה או שחללה את השבת, הרי זה מביאה משלו ומקיץ מכתובתה.

עשירית האיפה -
אחד מעשרה באיפה.
קמח - למה נאמר?
שהיה בדין: הואיל ומנחת חוטא באה על החטא וזו באה על החטא, אם למדת למנחת חוטא שאינה באה אלא סולת, אף זו לא תביא אלא סולת?!
תלמוד לומר: קמח.

שְׂעוֹרִים - למה נאמר?
שהיה בדין: הואיל ומנחת חוטא באה על חטא וזו באה על חטא, אם למדת למנחת חוטא שאינה באה אלא חטים, אף זו לא תביא אלא חטים?
תלמוד לומר שעורים.

אמר (רב גמלא) [רשב"ג]:
הניחו לי סופרים ואומר כמין חומר, כשם שמעשיה מעשה בהמה כך קרבנה מאכל בהמה.

לא יצוק עליו שמן -
מגיד שאם נתן עליו שמן ולבונה עובר בלא תעשה, [או] עובר בלא תעשה [או] כשם שעובר על שמנו כך עובר על לבונתו.
אמרת: על השמן יהא עובר שאין יכול לחזור ללקטו, על לבונה לא יהא עובר שיכול לחזור [וללקטה]?
תלמוד לומר: לא יצוק עליו שמן ולא יתן עליו לבונה - מגיד שאם נתן עליו שמן ולבונה עובר בלא תעשה, מאי טעמא?
(לא) כי מנחת קנאות היא.

קנאות - שתי קנאות, כשם שקנאה לבועל כך קנאה לבעל.
וכשם שקנאה למטה, כך קנאה למעלה.
אינה מספקת לשתות עד שפניה מוריקות ועיניה בולטות והיא מתמלאת גידים, והן אומרים: הוציאוה! שלא תטמא את העזרה. מני?

רבי שמעון היא: דאמר:
מקריב מנחתה ואחר כך משקה, דכי לא קרבה מנחתה לא בדקי לה מיא, דכתיב: מנחת זכרון מזכרת עון.
אימא סיפא: יש לה זכות תולה אתאן לרבנן,
דאי רבי שמעון דאמר: אין זכות תולה,
הא מני רבי עקיבא היא דאמר: מקריב מנחתה ואחר כך משקה, ובזכות סבר לה כרבנן.
אם יש לה זכות – תולה תולה לה שנה אחת [יש זכות תולה שתי שנים] יש זכות תולה שלש שנים.

רבי שמעון אומר:
אין זכות תולה, שאם אתה אומר, זכות תולה, אתה מדהה את המים בפני כל הנשים ששותות, ומוציאות שם רע על הטהורות ששתו, שיהו אומרים טמאות היו אלא שתלתה להם זכות.

רבי אומר:
הזכות תולה במים המרים, ואינה יולדת ואינה משבחת, אלא מתנוונת והולכת, לבסוף היא מתה באותה מיתה.
תניא: כמה זכות תולה?
שלשה חדשים כדי הכרת עובר (שנאמר: ונקתה ונזרעה זרע), דברי (רבי) אבא יוסי בן חנן.

אלעזר בן יצחק אמר:
תשעה חדשים, שנאמר: ונקתה ונזרעה זרע.
ולהלן הוא אומר: זרע יעבדנו יסופר לה' לדור - זרע הראוי לספר.

רבי ישמעאל אומר:
י"ב חדש, ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר: להן מלכא מלכי ישפר עלך וחטיך בצדקה פרוק. וכתיב: כולא מטא על נבוכדנצר וגו' [וכתיב]: לקצת ירחין תרי עשר.

יש לה זכות תולה, זכות דמאי?
אילימא זכות דתורה, הא אינה מצווה ועושה היא?
נהי דלא מפיקדא, באגרא דמקרין ומתניין בניהון ומנטרי לגברא עד דאתי מבי מדרשא, מי לא פלגי בהדייהו?!

מנחת זכרון -
שומע אני זכות וחובה?
תלמוד לומר מזכרת עון - כל הזכרונות לטובה וזו לפורענות, דברי ר' טרפון.

ר' עקיבא אומר:
אף זו לטובה, שנאמר: ואם לא נטמאה האשה [וגו' ונזרעה זרע].
אין לי אלא מזכרת עון, מזכרת זכות מנין?
תלמוד לומר: מנחת זכרון מכל מקום.

רבי ישמעאל אומר:
מנחת זכרון - כלל,
מזכרת עון - פרט,
כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט.
שהיה בדין לבעל הדין לחלוק: וכי אי זו מדה מרובה מדה טובה או מדת פורענות?
הוי אומר: מדה טובה; אם מדת פורענות מועטת הרי היא מזכרת עון, מדה טובה מרובה דין הוא שתהא מזכרת זכות. זו מדה בתורה: כל כלל ופרט שדרך הדין לוקה בו, נתקיימו זה וזה ואל תלקה דרך הדין.
כיצד נתקיימו זה וזה ואל תלקה דרך הדין?
אם היתה טמאה - פורענות בודקתה מיד,
ואם יש לה זכות - תולה לה ששה חדשים מפני תיקון הולד, דברי (רבי) אבא יוסי וכו' (כדלעיל).

רבי אומר:
אני אכריע: אם היתה טהורה - סופה למות כדרך בני אדם, ואם היתה טמאה - סופה למות וצבתה בטנה ונפלה ירכה.

רבי שמעון בן יוחאי אומר:
וכי מי מודיע לכל העומדים שסוף זו למות וצבתה בטנה ונפלה ירכה?
אלא כיון שהיתה שותה פניה מוריקות ועיניה בולטות וכמין שרביטין (לב) היו מזרקין בה, והן אומרים: מהרו והוציאוה! שלא תטמא את העזרה.

מנחת חוטא ומנחת קנאות ואשם גמרינן עון עון מחטאת, דמותרן נדבה.
וכי תימא אין גזרה שוה למחצה, גלי רחמנא בחטאת ושחט אותה - אותה לשמה - כשרה שלא לשמה - פסולה, אבל כל הקדשים בין לשמה בין שלא לשמן כשרין.

והקריב אותה הכהן -
תנו רבנן:
אין משקין שתי סוטות כאחת כדי שלא יהא לבה גס בחברתה.

רבי יהודה אומר:
לא מן השם הוא זה, אלא אמר קרא: אותה - אותה לבדה,

ותנא קמא: [הא כהא כתיב אותה? ת"ק] רבי שמעון היא דדריש טעמא דקרא, ומה טעם קאמר, מה טעם אותה לבדה?
כדי שלא יהא לבה גס בחברתה.
מאי בינייהו?
איכא בינייהו רותתת.
ורותתת מי משקינן, והא אין עושין מצות חבילות?
דתניא:
אין משקין שתי סוטות כאחת, ואין מטהרין שני מצורעין כאחד, ואין רוצעין שני עבדים כאחד ואין עורפין שתי עגלות כאחת לפי שאין עושין מצות חבילות חבילות.
לא קשיא, כאן בכהן אחד כאן בשני כהנים.
היא עומדת מבפנים והכהן מבחוץ, שנאמר: והעמיד את האישה לפני ה' - האשה לפני ה' ואין הכהן לפני ה'.
כהנים מטילין גורלות ביניהם, וכל מי שעלה גורלו אפילו כהן גדול יוצא ועומד בצד סוטה ואוחז בבגדיה וכו'.
והעמידה - שלא יעמדו עמה לא עבדיה ולא שפחותיה מפני שלבה סומך עליהן.
לפני ה' - בשער נקנור.

מכאן אמרו: [ראש המעמיד] היה מעמיד את הטמאים בשער נקנור.

ולקח הכהן מים קרושים בכלי חרש -
היה מביא פיילי של חרס, ונותן לתוכה חצי לוג מים מן הכיור.

רבי יהודה אומר:
רביעית, כשם שהוא ממעט בכתב, כך ממעט במים,

תנא: פיילי של חרס חדשה, דברי רבי ישמעאל.
מאי טעמא דרבי ישמעאל?
גמר כלי כלי ממצורע,
מה להלן חרס חדשה,
אף כאן חרס חדשה.
והתם מנלן?
דכתיב: ושחט את הצפור האחת אל כלי חרש על מים חיים.
מה מים חיים שלא נעשה בהן מלאכה,
אף כלי שלא נעשה בו מלאכה.
אי מה להלן מים חיים אף כאן מים חיים?
לרבי ישמעאל הכי נמי, דאמר רבי יוחנן: מי כיור הן.
ורבי ישמעאל אמר: מי מעין הן.
וחכמים אומרים: משאר מימות הן.
איכא למיפרך: מה למצורע שכן טעון עץ ארז ואזוב ושני תולעת?

אמר (רבא) [רבה]:
אמר קרא: בכלי - בכלי שאמרתי לך כבר.

ולקח הכהן מים קדושים -
אין קדושים אלא שקדשו בכלי, אלו מי כיור.

בכלי חרש -
מגיד שלא עשה בה כל הכלים ככלי חרס, שהיה בדין:
הואיל ועפר ומים מקדשין בפרה, ועפר ומים מקדשין בסוטה, אם למדתי (לג) לפרה שעשה בה כל הכלים ככלי חרס, אף סוטה דין הוא שנעשה בה כל הכלים ככלי חרס?
תלמוד לומר: בכלי חרש, מגיד שלא עשה בה כל הכלים ככלי חרס דברי ר' ישמעאל.

והקריב אותה הכהן -
אינה באה בתוך הרגל.

והעמידה לפני ה' -
יפנה עליה העזרה.
אי חרס יכול בשבר של חרס?
תלמוד לומר: בכלי חרש, הא מה מדבר?
בקערה של חרס.
נכנס להיכל ופנה לימינו, ומקום היה שם אמה על אמה וטבלא של שיש עליה וטבעת קבועה בה כשהוא מגביה, ונוטל עפר מתחתיה ונותן כדי שיראה על פני המים, שנאמר: ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן וגו'.

תנו רבנן:
ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן -
יכול יתקן לו מבחוץ ויכניס?
תלמוד לומר: בקרקע המשכן.
אי בקרקע המשכן יכול לא מצא עפר תיחוח יחפור בקרדומות?
תלמוד לומר: אשר יהיה הא כיצד?
יש שם – יקח, אין שם - יתן שם.

תניא אידך:
ומן העפר אשר יהיה וגו' -
מלמד שמכנים מבחוץ ונותן בקרקע המשכן.

איסי בן יהודה אומר:
לרבות נוב ושילה וגבעון ובית עולמים.

איסי בן מנחם אומר:
אינו צריך, ומה בטומאות קלות לא חלק הכתוב (בנוב וגבעון שילה ובית עולמים), בטומאת אשת איש חמורה לא כל שכן, אם כן מה תלמוד לומר בקרקע המשכן?
שלא יביא מתוך קופתו.

תנו רבנן:
הקדים עפר למים – פסול.
ורבי שמעון מכשיר.
מאי טעמא דרבי שמעון?
דכתיב: ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת - וכי עפר הוא, והלא אפר הוא?
אלא שינה הכתוב במשמעו לדון הימנה גזרה שוה:
נאמר כאן עפר,
ונאמר להלן עפר,
מה להלן עפר על פני המים,
אף כאן עפר על פני המים.

ומה כאן הקדים עפר למים – כשר,
אף להלן הקדים עפר למים - כשר,
והתם מנלן?
תרי קראי כתיבי, כתיב: ונתן עליו - אלמא עפר ברישא.
וכתיב: מים חיים אל כלי אלמא מים יהיב ברישא, הא כיצד?
רצה זה נותן רצה זה נותן.

ורבנן, אל כלי – דוקא.
עליו - לערבן.
ואימא עליו (לערבן) [דוקא], אל כלי - שתהא חיותן בכלי.
מה מצינו בכל מקום מכשיר למעלה, אף כאן מכשיר למעלה.

אמר רבא:
מפני מה אמרה תורה הבא עפר לסוטה?
זכתה - יוצא ממנה בן כאברהם אבינו, דכתיב ביה: ואנכי עפר ואפר.
לא זכתה - תחזור לעפר.

דרש רבא:
בשכר שאמר אברהם אבינו: ואנכי עפר ואפר זכו בניו לשתי מצות:
עפר סוטה
ואפר פרה,
והאיכא נמי עפר כיסוי?
התם הכשר מצוה איכא, הנאה ליכא.
למה מים ועפר וכתב?
מים - (לד) ממקום שבאת,
עפר - למקום שהיא הולכת,
כתב - לפני מי עתידה ליתן דין וחשבון.

תמן תנינן: עקביא בן מהללאל אומר:
הסתכל בשלשה דברים וכו'

רבי יהושע דיסכנין בשם רבי לוי:
שלשתן דרש עקביא בפסוק אחד.
וזכור את בוראך - בארך בורך.
בארך - ממקום שבאת.
בורך - למקום שאתה הולך.
בוראך - לפני מי אתה הולך.

יקח הכהן ונתן אל המים -
כדי שיראה.
שלשה דברים בתורה כדי שיראו:
אפר פרה,
ועפר סוטה,
ורוק יבמה.

רבי ישמעאל אומר:
אף דם הצפור.

והעמיד הכהן את האשה -
אם אמרת טמאה אני, שוברת כתובתה ויוצאה בגטה.
ואם אמרה טהורה אני, מעלין אותה לשער המזרח ולשער נקנור, ששם משקין את הסוטות, ומטהרין את היולדות ואת המצורעין.
בשלמא סוטות, דכתיב: והעמיד הכהן את האשה לפני ה', מצורעין נמי, דכתיב: והעמיד הכהן המטהר את האיש המטהר לפני ה'. אלא יולדת מאי טעמא?
אילימא דאתיין וקיימן אקרבנייהו, אי הכי אפילו זבין וזבות נמי?
אין הכי נמי, וחדא מינייהו נקט.
הכהן אוחז בבגדיה אם נקרעו –נקרעו, אם נפרמו – נפרמו, עד שהוא מגלה את לבה, וסותר את שערה.
רבי יהודה אומר:
אם היה לבה נאה, לא היה מגלהו. ואם היה שערה נאה - לא היה סותרו. היתה מכוסה בלבנים - מכסה בשחורים. היו עליה כלי זהב וקטלאות, נזמים וטבעות, מעבירין ממנה כדי לנוולה, ואחר כך מביא חבל המצרי וקושרו למעלה מדדיה, כל הרוצה לראות יבא ויראה, חוץ מעבדיה ושפחותיה, מפני שלבה גם בהן. וכל הנשים מותרות לראותה, שנאמר: ונוסרו כל הנשים ולא תעשינה כזמתכנה.

תנו רבנן:
ופרע את ראש האשה -
אין לי אלא ראשה, גופה מנין?
תלמוד לומר: האשה.
אם כן מה תלמוד לומר: ופרע את ראש?
מלמד שהכהן סותר את שערה.
תנא: אם היו שחורים נאין לה, מכסין לה בגדים מכוערין, היו עליה כלי זהב וכו'. פשיטא? השתא נוולי מנוולינן לה, הני מיבעיא?
מהו דתימא בהני אית לה בזיון טפי, כדאמרי אינשי:
שליח ערטילא וסיים מסאניה, קא משמע לן.
מביא חבל המצרי וקושרו למעלה מדדיה כדי שלא ישמטו בגדיה מעליה, כל הרוצה לראות יבא ויראה, לא שנא גברי ולא שנא נשי, ונשים חייבות לראותה, משום שנאמר: ונוסרו.

והעמיד הכהן את האשה לפני ה' וגו' -
מקום (לה) שהעמידה בתחלה, שם מעמידה בסוף.

ופרע את ראש האשה -
כהן נפנה לאחוריה ופורעה, כדי לקיים בה מצות פריעה, דברי רבי (יאשיה) [ישמעאל].

דבר אחר:
למד על בנות ישראל שיהו מכסות ראשיהן, ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר: ותקח תמר אפר על ראשה וכתנת הפסים אשר עליה קרעה.

רבי יוחנן בן ברוקה אומר:
אין מנוולין בנות ישראל יותר ממה שכתוב בתורה, אלא לפני ה' ופרע את ראש האשה - סדין של בוץ היה פורס בינו לבין , כהן פונה לאחוריה ופורעה כדי לקיים בה מצות פריעה.
אמרו לו: כשם שלא חסה על [כבוד] המקום כך אין חסין על כבודה, אלא כל הנוול הזה מנוולה. יחגרנה בחבל של מגג.

רבי אליעזר אומר:
שני חגורים היה חוגרה, אחד למעלה מדדיה ואחד למטה מדדיה.
מה תלמוד לומר והעמיד ונתן?
ולא קטעת וחגרת. אלו יוצאות שלא בכתובה, העוברת על דת משה ויהודית.
ואיזוהי דת יהודית?
יוצאה וראשה פרוע.
ראשה פרועה דאורייתא הוא, דכתיב: ופרע את ראש האשה.

ותנא דבי רבי ישמעאל:
מכאן אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפריעת ראש.

(אמר רב יהודה):
דאורייתא קלתה שפיר דמי, דת יהודית אפילו קלתה נמי אסור. ובחצר מותר, שאם לא כן לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה.

תניא היה רבי מאיר אומר:
במדה שאדם מודד בה מודדין לו. וכן מצינו בסוטה שבמדה שבמדה בה מדדו לה.
היא עמדה על פתח ביתה ליראות לו,
לפיכך כהן מעמידה בשער נקנור ומראה קלונה לכל.

היא פרסה לו סודר נאה על ראשה,
לפיכך כהן נוטל כיפה מעל ראשה ומניחו תחת רגליה.

היא קשטה לו פניה,
לפיכך פניה מוריקות.

היא כחלה לו עיניה,
לפיכך עיניה בולטות.

היא קלעה לו את ראשה,
לפיכךכהן סותר את שערה,

היא הראתה לו את אצבעותיה,
לפיכך צפרניה נושרות,

היא חגרה לו בצלצול,
לפיכך כהן מביא חבל המצרי וקושרו למעלה מדדיה.

היא פשטה לו ירכה,
לפיכך [ירכה] נופלת.

היא קבלתו על כרסה
לפיכך בטנה צבה.

היא האכילתו מעדני עולם,
לפיכך קרבנה מאכל בהמה,

היא השקתו יין משובח בכוסות משובחין,
לפיכך כהן משקה מים המרים במקידה של חרס,

היא עשתה בסתר,
לפיכך הקב"ה יושב בסתר עליון שם בה פנים, שנאמר: ועין נואף שמרה נשף לאמר לא תשורני עין וסתר פנים ישים.

דבר אחר:
היא עשתה בסתר,
הקב"ה פרסמה בגלוי, שנאמר: תכסה שנאה במשאון תגלה רעתו בקהל.

סימן תשח

תנו רבנן:
סוטה נתנה עיניה במי שאינו ראוי לה, מה שבקשה לא ניתן לה ומה שבידה נטלו הימנה וכו', וכן מצינו בנחש הקדמוני שנתן עיניו במה שאינו ראוי לו, [מה שבקש לא נתנו לו] ומה שבידו נטלו הימנו.
אמר הקב"ה: אני אמרתי יהא מלך על כל בהמה וחיה,
ועכשיו ארור אתה מכל הבהמה וגו'.

אני אמרתי יהלוך בקומה זקופה,
עכשיו על גחונך תלך.

אני אמרתי יהא מאכלו מאכל אדם,
עכשיו עפר תאכל.

הוא אמר אהרוג את האדם ואשא את חוה,
עכשיו ואיבה אשית בינך ובין האשה.

וכן מצינו: בקין, ובקרח, ובלעם, ודואג, ואחיתופל, וגחזי, ואבשלום, ואדוניהו, ועוזיהו, והמן, שנתנו עיניהם במה שאינו ראוי להם, מה שבקשו לא נתנו להם ומה שבידם נטלו מהם.

ונתן על כפיה -
אבא חנן אומר משום ר' אליעזר:
כדי ליגעה, כדי שתחזור בה.
והלא דברים קל וחומר: אם כך חס הקב"ה על עוברי רצונו, על אחת כמה וכמה יחוס על עושי רצונו.

וביד הכהן יהיו מי המרים -
מגיד הכתוב שאין המים נהפכין להיות מרים אלא בידי הכהן.

דבר אחר:
נקראו מרים - על שם סופו (לו) שממרין את הגוף ומערערין את העון.

אמר שמואל:
צריך שיתן מר לתוך המים, מאי טעמא?
דאמר קרא: המרים - שמרים כבר.

ונתן על כפיה את מנחת הזכרון -
נאמר כאן זכרון,
ולמעלה זכרון,
מה זכרון האמור למעלה לטובה,
אף זכרון האמור כאן לטובה.

מנחת קנאות היא -
שיהו כל מעשיה לשם קנאה.
יכול אם לא היו כל מעשיה לשם (לז) קנאה (לא) תהא כשרה?
תלמוד לומר: היא.

וביד הכהן יהיו מי המרים -
יראה אותה את המים.

והשביע אותה הכהן -
כתבה קודם שתקבל עליה שבועה – פסולה, דכתיב: והשביע הכהן ואח"כ וכתב.
שתי שבעות האמורות בסוטה למה?
אחת שבועה שיש עמה אלה,
ואחת שבועה שאין עמה אלה,
הכי דמי [שבועה שיש עמה אלה?

אמר רב עמרם אמר רב]:
משביעני עליך שלא נטמאת ואם נטמאת יבואו בך.

והשביע אותה הכהן -
הכהן משביעה ואין נשבעת מאליה.
שהיה בדין:
נאמר כאן שבועה,
ונאמר להלן שבועה,
מה שבועה האמורה להלן היא נשבעת מאליה,
אף שבועה האמורה כאן היא נשבעת מאליה?
תלמוד לומר: והשביע אותה הכהן - הכהן משבעיה ואין נשבעת מאליה.

ואמר הכהן אל האשה -
בכל לשון שהוא [אומר.

תנו רבנן:
משמיעין אותה בכל לשון שהיא] שומעת, על מה היא שותה ובמה היא שותה על מה היא נטמאת ובמה היא נטמאת.
על מה שותה - על עסקי קינוי וסתירה.
ובמה היא שותה - במקידה של חרס.
על מה היא נטמאת - על עסקי שחוק וילדות.
ובמה היא נטמאת - בשוגג או במזיד או באונס או ברצון.
וכל כך למה?
שלא להוציא לעז על מים המרים.

ואמר הכהן לאשה -
בכל לשון שהיא שומעת, דברי ר' יאשיה.
שהיה בדין:
ומה אם (לח) יבמה קלה לא עשה בה כל הלשונות כלשון הקדש, סוטה חמורה אינו דין שלא נעשה בה כל הלשונות כלשון הקדש?!
תלמוד לומר: ואמר אל האשה בכל לשון שהיא שומעת, [דברי רבי יאשיה].

רבי ישמעאל אומר:
אינו צריך, שהרי כבר נאמר: ואמרה האשה אמן אמן, ואם אינה שומעת כיצד היא אומרת אמן אמן?!
או אינה אומרת אלא אחר (אומר לה) [אחר האלה]?
כשהוא אומר: יתן ה' אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך - הרי שבועה אמורה.
הא מה תלמוד לומר: ואמר הכהן לאשה?
למדה כהן סדר שבועה.

והשביע אותה הכהן -
אין משביעין שתי סוטות כאחת, ואין עורפין שתי עגלות כאחת, ואין הורגין שני אנשים כאחד ואין מטהרין שני מצורעין כאחד.

ואמר אל האשה -
(לט) בלשונה אל הגנב ואל הגזלן בלשונם.

דיני נפשות פותחין בזכות.
היכי אמרינן להו?
אביי ורבא דאמרי תרוייהו:
אי לא קטלת לא תדחל.

תניא נמי הכי: אם לא שכב איש אותך ואם לא שטית - מכאן שפותחין בדיני נפשות בתחלה לזכות.

בשלמא לרבי חנינא בן גמליאל: היינו דכתיב: ואם לא שכב איש אותך ואם לא שטית טומאה תחת אישך הנקי.
אלא לר' מאיר חנקי מיבעי ליה?

א"ר תנחום:
הנקי כתיב.
בשלמא לר' מאיר, היינו דכתיב הנקי,
אלא לרבי חנינא בן גמליאל למה לי?,
איצטריך, סלקא דעתך אמינא אם לא שכב הנקי ואם שכב לא הנקי ולא חנקי, אלא איסורא בעלמא, קא משמע לן.

ואת כי שטית תחת אישך -
פרט לארוסה.
יכול שאני מוציא אף שומרת יבם?
תלמוד לומר: איש איש - לרבות שומרת יבם, דברי רבי יאשיה.

רבי יונתן אומר:
תחת אישך - פרט לשומרת יבם.
יכול אוציא שומרת יבם ולא ארוסה?
תלמוד לומר: אשר תשטה אשה תחת אישה - פרט לארוסה.
מר אלימא ליה ארוסה, דקידושין דידיה היא וסוקלין על ידו,
ומר אלימא ליה שומרת יבם, דלא חסרה מסירה לחופה.

ור' יונתן, האי איש איש מאי עביד ליה?
מיבעי ליה לרבות אשת חרש ואשת שוטה ואשת שעמום שבית דין מקנין להם.
ורבי יאשיה האי תחת אישה מאי עביד ליה?
מיבעי ליה להקיש איש לאשה ואשה לאיש.
אלא טעמא דכתב רחמנא הני קראי, הא לאו הכי הוה אמינא ארוסה שתיא, והא כי אתא רבי אחא בר חנינא [מדרומא], אתא ואייתי מתניתא בידיה.

מבלעדי אישך -
שקדמה שכיבת בעל לבועל ולא שקדמה שכיבת בועל לבעל.

[אמר אמי בר חמא]:
משכחת לה שבא עליה ארוס בבית אביה.
דכוותה גבי שומרת יבם שבא עליה יבם בבית חמיה, הא שומרת יבם אשתו מעלייתא היא, דהא אמר רב: קנה לכל.
כשמואל דאמר: לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה.

ואת כי שטית -
אין לי אלא כדרכה, שלא כדרכה מנין?
תלמוד לומר: וכי נטמאת.

ויתן איש בך את שכבתו -
להביא את הסריס.

מבלעדי אישך -
למביא את אשת הסריס, על הכל היה מתנה עמה.

ואם לא שטית טומאה תחת אישך -
לרבות אשת אחיו שסטת מאחיו לאחר מיתת אחיו.
יכול כל אלו שותות?
תלמוד לומר: תחת אישך - אֶת שהוא תחת אישה שותה ואין כל אלו שותות.

תחת אישך -
(מ) לרבות (בת) תשע שנים ויום אחד, שיקנאו לה וישקו אותה מתחת ידו.

והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה -
מכאן אתה דן: לכל השבועות שבתורה. הואיל ונאמרו שבועות בתורה סתם, ופרט באחת מהן שאינה אלא באלה ובשבועה, אף פורט אני בכל שבועות שבתורה, שלא יהו אלא באלה ובשבועה. הואיל ונאמרו שבועות בתורה סתם ופרט באחת מהם שאינה אלא ביו"ד ה"א, אף פורט אני בכל השבועות שלא יהו אלא ביו"ד ה"א.

יתן ה' אותך לאלה ולשבועה וגו' -
למה נאמר?
לפי שנאמר: נפש כי תחטא ושמעה קול אלה (כתוב ברמז תע"א).

בתוך עמך -
ולא בזמן הזה.
בתוך עמך - הפרש בין אדם המתנוול במקום שמכירין לו, לאדם המתנוול במקום שאין מכירין אותו.

והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה -
יכול אף שבועת הדיינין באלה?
אמרת: והשביע הכהן וגו' - שבועת האשה באלה ואין שבועת הדיינין באלה.
מה תלמוד לומר: והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה?
אם השביעה בשבועה - , אם השביעה באלה - לא יצא.

ואמר הכהן לאשה -
פרט לחרשת.
לאלה ולשבועה בתוך עמך -
שיהו כל הנשבעות כך לטות זו את זו, ואומרות: אם עשית זה, יהא סופר כסופה של פלונית:

בתת ה' ירכך נופלת -
[אמר אביי]:
כי לָיִט ליט תחלה ירך ואח"כ בטן, ומיא כי בדקי כי אורחייהו בדקי בטן ברישא, דכתיב: וצבתה בטנה ונפלה ירכה, בקללה נמי כתיב: לצבות בטן ולנפל ירך?
ההוא דמודע לה כהן דבטן ברישא והדר ירך, שלא להוציא לעז על מים המרים. כשם שהמים בודקין אותה כך המים בודקין אותו, שנאמר: ובאו ובאו, כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל, שנאמר: אם נטמאה נטמאה - אחד לבעל ואחד לבועל, דברי ר' עקיבא.

א"ר יהושע:
כך היה דורש רבי זכריה בן הקצב.

רבי אומר:
שני [פעמים] נטמאה האמורים בפרשה, אם נטמאה נטמאה - אחד לבעל ואחד לבועל.
איבעיא להו: ר' עקיבא באו באו קאמר, או דילמא ובאו ובאו קאמר.
תא שמע: מדתני סיפא רבי אומר:
[שני פעמים האמורים בפרשה ונטמאה ונטמאה] מכלל דר' עקיבא וָוִ"י קא דריש.
הילכך, לר' עקיבא שיתא קראי כתיבי:
חד לצוואה דידיה.
וחד לצוואה דידה.

וחד לעשיה דידיה.
וחד לעשיה דידה.

וחד לידיעה דידיה.
וחד לידיעה דידה.
ולרבי תלתא קראי כתיבי:
חד לצוואה,
וחד לעשיה,
וחד לידיעה, בין לדידיה בין לדידה.

ורבי, כשם שהמים בודקין אותה כך בודקין אותו, מנא ליה?
נפקא ליה מדתניא: לצבות בטן ולנפל ירך - בבטנו וירכו של בועל הכתוב מדבר.
אתה אומר: בבטנו וירכו של בועל או אינו אלא בטנה וירכה של נבעלת?
כשהוא אומר: וצבתה בטנה ונפלה ירכה - הרי בטנה וירכה של נבעלת אמור, הא מה אני מקיים לצבות בטן ולנפל ירך?
בבטנו וירכו של בועל.
ואידך, ההוא דמודע לה כהן דבטן ברישא והדר ירך שלא להוציא לעז על המים.
ואידך א"כ ליכתוב בטנה וירכה מאי בטן וירך?
שמע מינה לבועל, ואימא כוליה להכי הוא דאתא, אם כן ליכתוב הכי בטנו וירכו, מאי בטן וירך, שמע מינה תרתי.

בתת ה' את ירכך -
ממקום שהתחילה העבירה משם תתחיל הפורענות.

במעיך -
אין לי אלא במעיך, מנין אף בכל אבר ואבר ובכל שערה ושערה?
תלמוד לומר: ובאו ובאו.

ואמרה האשה אמן אמן -
נכסים שאין להן אחריות זוקקין את הנכסים שיש להם אחריות לישבע עליהן.

אמר עולא:
מנין לגלגול שבועה מן התורה?
שנאמר: ואמרה האשה אמן אמן.
ותנן: על מה היא אומרת אמן אמן?
אמן על האלה,
אמן על השבועה,

אמן אם מאיש זה,
אם האיש אחר,

אמן שלא סטיתי ארוסה ונשואה ושומרת יבם וכנוסה.
האי ארוסה היכי דמי?
אילימא דקני לה כשהיא ארוסה וקא משקי לה כשהיא ארוסה.
והתנן:
ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובה.
מאי טעמא?
תחת אישך - אמר רחמנא פרט לארוסה.
אלא דקני לה כשהיא ארוסה [ונסתרה כשהיא ארוסה] וקא משקי לה כשהיא נשואה, מי בדקי לה מיא?
והכתיב: ונקה האיש מעון בזמן שהאיש מנוקה מעון המים בודקין את אשתו אין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו, אלא (לאו כי האי גוונא דקני לה כשהיא ארוסה ואיסתתרה ונכנסה לחופה ולא נבעלה, ושמע מינה) על ידי גלגול.
אשכחן סוטה דאיסורא, ממונא מנלן?

תנא דבי רבי ישמעאל:
קל וחומר: ומה סוטה שלא נתנה ליתבע בעד אחד מגלגלין. ממון שניתן ליתבע בעד אחד אינו דין שמגלגלין. אשכחן ודאי ספק מנלן?

תניא: רבי שמעון בן יוחאי אומר:
נאמרה שבועה בפנים,
ונאמרה שבועה בחוץ,
מה שבועה האמורה בפנים עשה בה ספק כודאי.
אף שבועה האמורה בחוץ עשה בה ספק כודאי.

[אתמר רב אמר:
יש חופה לפסולות.

ושמואל אמר:
אין חופה לפסולות,
אמר שמואל: וכו'] אלא דקני לה כהיא ארוסה ואיסתתרה ונכנסה לחופה ולא נבעלה, ושמע מינה יש חופה לפסולות.

אמר רבא:
ותסברא דהא מתרצתא היא, והא תניא: מבלעדי אישך - מי שקדמה שכיבת בעל לבועל ולא שקדמה שכיבת בועל לבעל.

רב פפא אמר:
האי תנא הוא, דתניא: אין מקנין לארוסה להשקותה כשהיא ארוסה, אבל מקנין לה כשהיא ארוסה להשקותה כשהיא נשואה.

רב נחמן בר יצחק אמר:
על ידי גלגול.

אמר ר' יוסי בר' חנינא:
אמן - בו שבועה, בו קבלת דברים, בו האמנת דברים.
בו שבועה, דכתיב: ואמרה האשה אמן.
בו קבלת דברים, דכתיב: ארור אשר לא יקים וגו', ואמר כל העם אמן.
בו האמנת דברים, דכתיב: ויאמר ירמיה הנביא אמן כן יעשה ה' יקם ה' את דבריך.

אמר שמואל:
כל העונה אמר אחר שבועה כמוציא [שבועה] מפיו דמי, שנאמר: ואמרה האשה אמן אמן.
על מה היא אומרת אמן אמן?
[אמן] על האלה וכו'
אמן שלא נטמאתי ואם נטמאתי יבואו בי.

רבי מאיר אומר:
אמן שלא נטמאתי
[אמן שלא אטמא].
הכל שוין שאין מתנה עמה לא על קודם שתתארס ולא משתתגרש,
נסתרה לאחד ונטמאת ואחר כך החזירה, לא היה מתנה עמה. וכל שתבעל [ולא היתה אסורה לו, אל היה מתנה עמה].
הואיל ונאמרו שבועות בתורה סתם, ופרט באחת מהן שאינו אלא באלה ובשבועה, [כך פורטני בכל שבועות שבתורה שלא יהיו אלא באלה ובשבועה] .הואיל ופרט באחת מהן שאינו אלא ביו"ד ה"א, אף פורטני בכל השבועות שבתורה שלא יהו אלא ביוד הא. והואיל ונאמרו שבועות בתורה סתם ופרט באחת מהן שאינה אלא באמן, אף פורטני בכל שבועות שבתורה שאינה (מא) אלא באמן.

אבא חנן אומר משום רבי אליעזר:
להביא את שבועת הדיינין שתהא באמן, שאם אין אתה עונה אחריו אמן אתה עושה שבועת שוא. הואיל ונאמרה שבועות בתורה סתם ופרט באחת מהן שמגלגלין עליח את הישן, אף פורטני בכל [שבועות] התורה שיגלגלו את הישן.
והלא דברים קל וחומר: ומה סוטה שלא נתבעה מקודם מגלגלין עליה את הישן, גזלות שנתבעו מקודם דין הוא שיגלגלו עליה את הישן.

וכתב את האלות הָאֵלֶה -
בא לו לכתוב את המגלה, מאיזה מקום הוא כותב?
מואם לא שכב איש אותך וגו' ואם לא שטית וגו' ואת כי שטית וגו' ואינו כותב והשביע הכהן את האשה, וכותב: יתן ה' אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך ובאו המים המאררים האלה במעיך ואינו כותב ואמרה האשה אמן אמן.

רבי יוסי אומר:
לא היה מפסיק.

רבי יהודה אומר:
כל עצמו אינו כותב אלא יתן ה' אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך וגו' ובאו המים המאררים האלה במעיך וגו' ואינו כותב ואמרה האשה אמן אמן. במאי קא מיפלגי?
בהאי קרא קא מיפלגי: וכתב את האלות האלה.
רבי מאיר סבר, אלות - אלות ממש.
האלות - לרבות קללות הבאות מחמת ברכות.
אלה - למעוטי קללות שבמשנה תורה.
האלה - (לרבות) [למעוטי] צוואות (וקללות) [וקבלות אמן].

ור' יוסי, כולהו כדקאמרת, אֶת לרבות צוואות,
ורבי מאיר, אֶתִים לא דריש.
ורבי יהודה, כולהו במעוטי דריש להו.
אלות - אלות ממש,
האלות - למעוטי קללות הבאות מחמת ברכות,
אלה - למעוטי קללות שבמשנה תורה,
האלה - למעוטי צוואות וקבלות.

ורבי מאיר מאי שנא האי ה"א דמרבי ביה ומאי שנא האי ה"א דממעט ביה?
ה"א דרבויא ריבויא, ה"א דמיעוטא מיעוטא.
לית ליה לורבי מאיר מכלל לאו אתה שומע הן?

א"ר תנחום:
הנקי כתיב. כתבה למפרע – פסולה, דכתיב: וכתב את האלות האלה - כדכתיבן, ואינו כותב לא על הלוח ולא על הנייר ולא על הדיפתרא, אלא במגלה, שנאמר בספר. ואינו כותב לא (בקולמוס) [בקומוס] ולא בקנקנתום ולא בכל דבר שהוא רושם אלא בדיו, שנאמר: ומחה - כתב שהוא יכול להמחה. ואם כתבה כאגרת - פסולה,
בספר - אמר רחמנא. כתבה על שני דפין - פסולה, ספר אחד - אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים.
כתב אות אחת ומחק אות אחת וכתב אות אחת ומחק אות אחת, פוסלה, דכתיב: ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת (ומחה אל פני המים).
ההוא דאמר לדביתהו: קונם שאי את נהנית לי עד שתטעימי תבשילין לרבי יהודה ורבי שמעון, רבי יהודה טעים, אמר:
קל וחומר: מה לשום שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים בספק, אנו על אחת כמה וכמה.

רבי שמעון לא טעים אמר: ימותו כל בני אלמנה ואל יזוז שמעון מכבודו.
ועוד כי היכי דלא לתרגלי למנדר.
הכהן - למה נאמר?
שהיה בדין: נאמר כאן וכתב,
ונאמר (מב) להלן וכתב,
מה וכתב האמור להלן כשר בכל אדם,
אף וכתב האמור כאן כשר בכל אדם?
תלמוד לומר: (האלה) הכהן, (בספר) ומחה - [בדבר הנמחה]

והלא דברים קל וחומר: אם להטיל שלום בין איש לאשתו אמר הקב"ה: ספר שנכתב בקדושה ימחה על המים, ספרי אפיקורסין שמטילין איבה ושנאה וקנאה (ובעלי ריבות) [ותחרות] על אחת כמה וכמה שימחו מן העולם.

רבי ישמעאל אומר:
ספרי אפיקורסין כיצד היא עושה?
קודר את האזכרות ושורף את השאר.

רבי עקיבא אומר:
שורף את כולו מפני שלא נכתב בקדושה.

ומחה אל מי המרים -
מגיד שהכתב עושה את המים מרים.

והשקה את האשה -
למה נאמר?
והלא כבר נאמר: ואחר ישקה את האשה, מה תלמוד לומר: והשקה את האשה?
שאם נמחקה מגלה ואמרה איני שותה, מערערים אותה ומשקין אותה בעל כרחה, דברי רבי עקיבא.

וחכמים אומרים:
ואחר ישקה את האשה, למה נאמר?
והלא כבר נאמר: והשקה את האשה ומה תלמוד לומר: ואחר ישקה את האשה?
(מג) שלשה דברים מעכבין בסוטה:
עד שלא נמחקה המגלה,
ועד שלא קרב מקומץ,
ועד שלא קבלה עליה את השבועה,
נמחקה מגלה ואמרה טמאה אני, נשפכין המים והמנחה מתפזרת אבית הדשן, ואין מגלתה כשרה להשקות בה סוטה אחרת.

רבי אחא בר יאשיה אומר:
משקה בה סוטה אחרת.

והשקה את האשה -
על כרחה.

רבי אליעזר אומר:
מכין אותה ברחבה של סייף ומערערין אותה בעל כרחה. (מד)

אמר לו עקיבא:
לא נדע אם טהורה היא אם אמרה טמאה אני, אימתי משקין אותה בעל כרחה?
משהשם נמחק.

ובאו בה המים המאררים -
מה תלמוד לומר?
אלא היו עושין לה מיני פורעניות משונים:
היתה מלובנת - עושין אותה שחורה,
מאודמת - עושין אותה ירוקה,
יתרע פיה,
יתפח צוארה,
יהא בשרה כצלי,
תהא זבה מבית השלחים,
תהא מפהקת,
תהא מעטשת,
תהא מתפרקת אברים אברים.

ולקח הכהן מיד -
נאמר כאן מיד.
ונאמר להלן הטנא מידך,
מה מיד האמור (להלן) [כאן] תנופה,
אף מיד האמור (כאן) [להלן] תנופה.

את מנחת הקנאות -
מגיד שמביא מנחה אחת לשם שתי קנאות.
היה נוטל את מנחתה מתוך כפיפה מצרית ונותנה לתוך כלי שרת, ונותנה על ידה. והכהן מניח את ידו תחת ידה ומניפה, הניף והגיש, קמץ והקטיר, והשאר נאכל לכהנים.

א"ל רבי אלעזר לרבי יאשיה דדריה:
לא תיתיב אכרעיך עד דמפרשת לה הא מילתא:
מנלן למנחת סוטה שטעונה תנופה?
מנלן והניף כתיב בה?
אלא בבעלים מנלן?
אתיא יד יד משלמים.
כתיב הכא ולקח הכהן מיד האשה.
וכתיב התם ידיו תביאינה,
מה כאן כהן
אף להלן כהן,

ומה להלן בבעלים,
אף כאן בעלים,
הא כיצד?
כהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף. ואין הדבר כעור?
מביא מפה. ואינו חוצץ?
מביא כהן זקן.
אפילו תימר ילד, אין יצר הרע מצוי לשעה.

תנא רבי חייא:
סוטה גדמת, שני כהנים מניפין על ידיה.
תנופה והגשה ביום, דכתיב: ועשיתם ביום הניפכם.
והגשה איתקש לתנופה, דכתיב: ולקח הכהן מיד האשה.
ולקח הכהן מיד האשה - ולא מיד שלוחה.
מיד האשה - שאם פירסה נדה לא היתה שותה.

והניף את המנחה -
מוליך ומביא מעלה ומוריד, שנאמר: אשר הונף ואשר הורם.
מקיש הרמה לתנופה: מה תנופה מוליך ומביא, אף הרמה מוליך ומביא,
ומה הרמה מעלה ומוריד, אף תנופה מעלה ומוריד.

לפני ה' -
במזרח, שבכל מקום שנאמר: לפני ה' הרי הוא במזרח, עד שיפרוט לך הכתוב.

והניף את המנחה לפני ה' והקריב אותה אל המזבח -
למד על מנחת סוטה שטעונה תנופה והגשה.

וקמץ הכהן מן המנחה את אזכרתה והקטיר המזבחה -
זו הקטרת הקומץ שקרויה אזכרה.

ואחר ישקה את האשה -
(מה) לענין שאמרנו.
ואחר ישקה את האשה - היה משקה ואחר כך מקריב את מנחתה.

רבי שמעון אומר:
מקריב את מנחתה ואחר כך היה משקה, שנאמר: ואחר ישקה את האשה וגו'.
אם השקה ואחר כך הקריב את מנחתה - כשרה וכו'.

רבי שמעון אומר:
נאמר השקאה קודם למנחה, ונאמר השקאה לאחר המנחה,
אלא אם קדמה השקאה – כשרה.

וצבתה בטנה ונפלה ירכה -
אין לי אלא בטנה וירכה, שאר אבריה מנין?
תלמוד לומר: ובאו בה.
אני אקרא ובאו בה מה תלמוד לומר: וצבתה בטנה ונפלה ירכה?
אבר שהתחילה בעבירה ממנו תתחיל הפורענות.
כיוצא בו אתה אומר: וימח את כל היקום אשר על פני האדמה מאדם עד בהמה, מי שהתחיל בעבירה ממנו התחילה הפורענות.
כיוצא בו אתה אומר: ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנורים וגו' מי שהתחיל בעבירה ממנו התחילה הפורענות.
כיוצא בו: ואכבדה בפרעה ובכל חילו וגו'. [פרעה התחיל בעבירה ממנו התחילה הפורענות]. כיוצא בו: הכה תכה את יושבי העיר וגו'.
והלא דברים קל וחומר: אם מדת פורענות ממועטת- אבר שהתחיל בעבירה ממנו התחילה הפורענות, קל וחומר למדה טובה מרובה.

והיתה האשה לאלה -
שיהו הכל אלין בה ואומרין: יארעך כשם שאירע לפלונית.
וכן הוא אומר: ונחתם שמכם לשבועה לבחירי - נמצינו למדים שהרשעים שבועה לצדיקים. ומנין שהצדיקים ברכה לרשעים?
שנאמר: והתברכו בו גוים ובו יתהללו.
ואומר ונברכו בך כל משפחות האדמה.
ואומר: ויברכם ביום ההוא לאמור בך יברך ישראל וגו'.

סימן תשט

ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא -
טהורה ולא שיש לה עדים במדינת הים.
טהורה - ולא שתלתה לה זכות.
היא - ולא שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה.

ור' שמעון, וי"ו לא דריש.
ואם לא נטמאה האשה וגו' -
ר' ישמעאל אומר:
וכי מי מטמאה שהכתוב מטהרה?!
ומה תלמוד לומר: ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא?
אלא מגיד הכתוב, כיון שיצא עליה שם רע אסורה לבעלה.

ר' שמעון בן יוחאי אומר:
לא תעלה על דעתך שהזכות תולה במים המרים, אלא ואם לא נטמאה וטהורה היא (מר) למה נאמר?
לפי שהוא אומר: ואיש אשר ינאף את אשת איש לא שמענו אלא בזמן שיש לה עדים והתרו בה שהיא במיתה.
יש לה עדים ולא התרו בה - פטורה מן המיתה, הואיל ופטורה מן המיתה תהא מותרת לבעל? אמרת: ספק נבעלה ספק לא נבעלה אסורה לבעלה, קל וחומר לכשנבעלה ודאי, אלא הרי הוא בכלל שנאמר: כי יקח איש אשה ובעלה וגו'.
ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא - למה נאמר?
טהורה לבעל,
וטהורה לבועל,
וטהורה לתרומה.

ונקתה -
מן האלות ואף מן השבועה.

תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר:
אילונית לא שותה ולא נוטלת כתובתה, שנאמר: ונקתה ונזרעה זרע - מי שדרכה להזריע יצתה זו שאין דרכה להזריע.

ורבנן האי ונקתה ונזרעה זרע מאי עביד ליה?
מיבעי ליה לכדתניא: ונקתה ונזרעה - שאם היתה עקרה נפקדת, דברי רבי עקיבא.

אמר ליה רבי ישמעאל:
אם כן יסתרו כל העקרות ויפקדו, וזו הואיל ולא נסתרה הפסידה!
א"כ מה תלמוד לומר: ונקתה ונזרעה זרע?
שאם היתה יולדת בצער - יולדת בריוח.
ואם היתה יולדת נקבות - יולדת זכרים וכו'.

דבר אחר:
ונקתה ונזרעה זרע -
שהיתה (מז) בכלל ויצאה לידון (מז) בדבר החדש, החזירה הכתוב לכללה.

ואם לא נטמאה – לשעבר.
וטהורה – לעתיד.

ויש אומרים:
וטהורה היא – הולד.

רבן גמליאל אומר:
ונקתה ונזרעה זרע - פרט לזרועה, לומר אין עוברה שותה.
ונזרעה זרע - כדאי הוא הצער, שניתן לה שכרה בנים.

רבי יהודה אומר:
היתה יולדת כעורים - תלד נאים,
שחורים - תלד לבנים,
קצרים - תלד ארוכים,
נקבות - תלד זכרים,
היתה יולדת לשתי שנים - יולדת בכל שנה,
יולדת אחד - תלד שנים שנים.

ר' שמעון אומר:
אין נותנין לעבירה שכר!
אלא לפי שהיתה אסורה לזרע לשעבר, יכול יהא כן לעתיד?
תלמוד לומר: ונזרעה זרע - מותרת היא לזרע מעתה.

זאת תורת הקנאות -
מלמד שהאשה שותה ושונה.

א"ר (יהושע) [יהודה]:
מעשה והעיד לפנינו נחוניא חופר שיחין, שהאשה שותה ושונה, וקלנו עדותו בשני אנשים אבל לא באיש אחד.

וחכמים אומרים:
אין האשה שותה ושונה בין באיש אחד בין בשני אנשים.

אמר רבא:
באיש אחד ובועל אחד כולי עלמא לא פליגי דאין האשה שותה ושונה, דכתיב: זאת, בשני אנשים ושני בועלים כולי עלמא לא פליני דאשה שותה ושונה, דכתיב: תורת הקנאות, כי פליגי באיש אחד ושני בועלים, בשני אנשים ובועל אחד.

תנא קמא סבר:
תורה הקנאות - לרבריי כולהו.
וזאת - למעוטי איש אחד ובועל אחד.

ורבנן בתראי סברי:
זאת למעוטי כולהו.
תורת - לרבויי שני אנשים ושני בועלים.

ורבי יהודה סבר:
תורת לרבויי תרתי,
וזאת - למעוטי תרתי: איש אחד ובועל אחד איש אחד ובועלים שנים,
תורת - לרבויי תותי שני אנשים ובועל אחד, שני אנשים ושני בועלים.

המקנא לאשתו על ידי אנשים הרבה מביאה קרבן אחד.
מנלן?
זאת תורת הקנאות - תורה אחת לקנויין הרבה.

זאת תורת הקנאות - אין לי אלא לשעה, לדורות מנין?
תלמוד לומר: זאת תורת הקנאות דברי רבי יאשיה.

רבי יונתן אומר:
כחותם הדברים.

זאת תורת הקנאות - קנאה תנהוג בשילה ובבית עלמים, יכול אף בכמה?
תלמוד לומר: זאת.

אשה תחת אישה -
מה תלמוד לומר: אשה בכל הפרשה?
לרבות אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר ולנתין ולעמוני ולמואבי מצרי ואדומי פצוע דכה וכהות שפכה לגוי ולחלל, לרבות כל הפסולין שישתו.

רבי אלעזר ברבי שמעון אומר:
אין משקין את הפסולות.

אשר תשטה אשה תחת אישה -
להביא אשת חרש ואשת שעמום שבית דין מקנין להם לפוסלן מכתובתן, או אף להשקותן?
תלמוד לומר: והביא האיש את אשתו אל הכהן האיש משקה ואין בית דין משקין.

תחת אישה -
להוציא את הארוסה משמע.
מוציא את הארוסה או מוציא את היבמה?
תלמוד לומר: איש איש כי תשטה אשתו - להביא את היבמה, דברי רבי יאשיה.

רבי יונתן אומר:
איש איש כי תשטה אשתו -
להוציא את היבמה משמע.
אוציא את היבמה ומביא את הארוסה?
תלמוד לומר: תחת אישה - להוציא את הארוכה.

או איש אשר תעבור עליו רוח קנאה -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: ועבר עליו רוח קנאה - [רשות].
אי כשם שעד שלא קנא לה רשות, אף משקנא לה רשות?
תלמוד לומר: או איש אשר תעבור עליו רוח קנאה וקנא - חובה ולא רשות.

והעמיד את האשה לפני ה' ונקה האיש מעון -
אם עשה לה - נקה, ואם לא עשה לה - לא נקה.
השקאת סוטה ביום. אתיא תורה תורה,
כתיב הכא: ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת.
וכתיב התם: על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט.
מה משפט ביום,
אף השקאת סוטה ביום.

היו מעלין אותה לבית דין הגדול שבירושלים, ומאיימין עליה כדרך שמאיימין על עדי נפשות ואומר לה: בתי, הרבה יין עושה, הרבה שחוק עושה, הרבה ילדות עושה, הרבה שכנים הרעים עושים, עשי לשמו הגדול שנכתב בקדושה, שלא ימחה על המים.
מנא הני מילי?
אתיא תורה תורה,
כתיב הכא: ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת.
וכתיב התם: על פי התורה אשר יורך,
מה להלן בשבעים ואחד,
אף כאן בשבעים ואחד.

אמר רבא:
מגלת סוטה שכתבה בלילה – פסולה.
אתיא תורה תורה
[כתוב הכא: ועשה לה הכהן וגו',
וכתיב התם: על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט].
מה משפט ביום,
אף מגלת סוטה ביום.

ועשה לה -
לשמה.

בעי רבא:
כתב שתי מגלות לשתי סוטות ומחקו לתוך כוס אחד, מהו?
כתיבה לשמה בעינן והאיכא, או דילמא, בעינן נמי מחיקה לשמה.
ואם תימצי לומר בעינן נמי מחיקה לשמה, מחקן בשתי כוסות וחור וערבן לכוס אחד מהו? מחיקה לשמה בעינן והא איכא, או דילמא הא לאו דידה קא שתיא והא לאו דידה קא שתיא. ואם תימצי לומר הא לאו דירה קא שתיא [והא לאו דידה קא שתיא], חזר וחלקן מהו?
יש ברירה או אין ברירה, תיקו.
השקה בסיב או בשפופרת מהו?
דרך שתיה בכך או אין דרך שתיה בכך, תיקו.

סימן תשי

מנין שלא יאמר אוי לי שהרגתי בת ישראל?
אוי לי שנוולתי את בת ישראל?
אוי לי שהייתי משמש עם הטמאה?
לכך נאמר: ונקה.

שמעון בן עזאי אומר:
בטהורה הכתוב מדבר, הואיל והביאה את עצמה לידי דברים הללו אף היא לא תצא מידי פורענות, לכך נאמר: ונקה האיש מעון והאשה ההיא תשא את עונה.

ר' עקיבא אומר:
בא הכתוב ללמדך (מח) שסוף זו למות [באותה מיתה]. וצבתה בטנה ונפלה ירכה.

[דבר אחר:]
למה נאמר: ונקה האיש מעון?
כשהאיש מנוקה מעון האשה, ההיא תשא את עונה, ולא כשאין האיש מנוקה מעון, כענין שנאמר: לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם וגו'.
אמר להם: הואיל ואתם רודפין אחר הזנות, אף המים לא יבדקו את נשיכם, לכך נאמר: ונקה האיש מעון והאשה ההיא תשא את עונה.

ונקה האיש מעון -
מגיד שהוא בנשיאת עון עד שלא תשתה האשה.
ומנין אף האשה בנשיאת עון?
אמרת: והאשה ההיא תשא את עונה.

ר' חלפתא אומר:
הרי אשה ששתתה מים והיו בידיה זכויות יתלו לשעה.
מנין שסופן לבדקן לאחר זמן?
שנאמר: והאשה ההיא תשא וגו'.

רבי שמעון אומר:
חלול השם היה בדבר, שאילו לא היו המים בודקין אותה על אתר, כיון שהיא יורדת מן המקום היתה אומרת לחברותיה: אל תמנעו מלחטוא, כבר שתיתי לא פגיעו בי המים דומה שאין בהן צורך, לכך נאמר: והאשה ההיא תשא את עונה – מיד.