[מו, ג]
מרדה -
מקור והוא חסר הפ"א כמו: אשר תנה הודך.

[מו, ד]
וטעם אעלך גם עלה -
שיקבר בארץ ישראל.

ויוסף ישית ידו על עיניך -
במותך, כי כן מנהג החיים עם המתים.

[מו, ז]
בנותיו -
היא דינה לבדה.
ויתכן שהיו לדינה שפחות קטנות גדלו עמה ובעבור בתו קראם הכתוב בנות יעקב, בעבור שגדלו בביתו כמו בני מיכל.
וכן: ובנות בניו. כי אחת היא.

[מו, י]
בן הכנענית -
לעד, כי נשי השבטים היו ארמיות ומצריות ואדומיות ומדיניות והזכיר זו לבדה, בעבור שעשה שמעון שלא כהוגן לקחת כנענית. ועל זה הדבר הזכיר מות ער ואונן, בעבור היותם בני כנענית.

[מו, כא]
ונעמן -
הוא בן בנימין, כי יש נעמן שהוא בן בנו.

[מו, כג]
ובני דן חשים -
יתכן שהיו שנים ומת אחד מהם ולא הזכירו הכתוב כי כן דרך הלשון.

יש אומר:
כי מספר שבעים, בעבור שהוא סך חשבון כי שישים ותשע היו. וזה המפרש טעה, בעבור שמצאנו כל נפש בניו ובנותיו שלשים ושלש. והם שלשים ושתים ובדרש, כי יוכבד נולדה בין החומות, גם זה תמה למה לא הזכיר הכתוב הפלא שנעשה עמה שהולדת משה והיא בת ק"ל שנה?! ולמה הזכיר דבר שרה שהיתה בת תשעים!
ולא די לנו זה הצער עד שעשו פייטנים פיוטים ביום שמחת תורה. יוכבד אמי אחרי התנחמי והיא בת ר"נ שנה וכי אחיה חי כך וכך שנים דרך אגדה או דברי יחיד.

והנכון בעיני שיעקב בחשבון וממנו יחל, כאילו אמר: כל נפש בניו ובנותיו עם נפשו שלשים ושלש. והראיה על זה שאמר בתחילה יעקב ובניו. ואם טען טוען ויאמר כי הנה כתוב: ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש.
דע כי הכתוב לא חשש להוציא אחד משבעים. כאשר אמר: אשר יולד לו בפדן ארם ולא נולד לו בנימין שם. כי גם בזו הפרשה שנים עדים האחד שאמר: ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו. והנה הזכיר כי יעקב מבני ישראל. כי לא הלך הכתוב כי אם אחר הרוב. והעד השני: כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים ומנשה ואפרים לא באו אל מצרים כי שם היו ושם נולדו וכתוב אחריו: בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה, ואלה שניהם לא ירדו ג"כ זה הכתוב לעד כי יעקב נכנס בחשבון, כי נפש יש לו והוא העיקר.

[מו, כט]
ויאסר יוסף -
על ידי צווי, כמו: ויבן שלמה את הבית.

[מו, לד]
כי תועבת מצרים כל רועה צאן -
לאות, כי בימים ההם לא היו המצרים אוכלים בשר. ולא יעזבו אדם שיזבח צאן כאשר יעשו היום אנשי הודו. ומי שהוא רועה צאן תועבה היא, שהוא שותה החלב. ואנשי הודו לא יאכלו ולא ישתו כל אשר יצא מחי, מרגיש עד היום הזה.