(א): ויאמר ה' אל אברם לך לך -

להנאתך ולטובתך, ושם אעשך לגוי גדול, וכאן אי אתה זוכה לבנים, לשון רש"י.

ואין צורך, כי משפט הלשון כן, הגשם חלף הלך לו (שהש"ר ב יא), אלכה לי אל הגדולים (ירמיה ה ה), קומו ועברו לכם את נחל זרד (דברים ב יג), ורובם ככה. אבל רבותינו (יומא ג ב, עב ב): עשו מדרש במה שאמר הכתוב (דברים י א): ועשית לך ארון עץ, ועשה לך שתי חצוצרות כסף (במדבר י ב), בעבור שאין המלאכה שלו, והיה ראוי שיאמר כמו שאמר במשכן ואת המשכן תעשה (שמות כו א):

מארצך וממולדתך -
כתב רש"י:

והלא כבר יצא משם עם אביו ובא עד חרן, אלא כך אמר לו הקב"ה, התרחק עוד מבית אביך.

ורבי אברהם פירש:

וכבר אמר השם אל אברם לך לך מארצך, כי הדבור הזה היה בעודנו באור כשדים, ושם ציווהו לעזוב ארצו ומולדתו ובית אביו אשר שם.

ואיננו נכון, כי אם היה כן היה אברם עיקר הנסיעה מבית אביו במצות האלוהים, ותרח אביו ברצון נפשו הלך עמו, והכתוב אמר (לעיל יא לא): ויקח תרח את אברם בנו, יורה כי אברם אחרי אביו ובעצתו יצא מאור כשדים ללכת ארצה כנען, ועוד כי הכתוב שאמר (יהושע כד ג): ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר ואולך אותו בכל ארץ כנען, היה ראוי שיאמר "ואקח את אביכם את אברהם מאור כשדים ואולך אותו בכל ארץ כנען", כי משם לוקח ושם נצטווה בזה:
ועוד יקשה עליהם, כי אברהם בצוותו את אליעזר לקחת אשה לבנו אמר לו כי אל ארצי ואל מולדתי תלך (להלן כד ד), והוא הלך אל ארם נהריים אל עיר נחור (שם כד י), אם כן היא ארצו ומולדתו, ושם נאמר (בפסוק לח): אם לא אל בית אבי תלך ואל משפחתי, כי שם בית אביו ומשפחתו שהיא מולדתו, לא כאשר השתבש רבי אברהם לומר אל ארצי חרן, ומולדתי אור כשדים. והנה הוא האומר כאן כי באור כשדים נאמר לו לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, והנה לו ארצות רבות:

אבל העיקר כבר ידעת אותו ממה שכתבנו בסדר שלפני זה (יא כח), כי חרן היא ארצו, ושם מולדתו, והיא ארץ אבותיו מעולם, ושם נצטווה לעזוב אותם.

וכך אמרו בבראשית רבה (לט ח):

לך לך, אחת מארם נהרים ואחת מארם נחור:

וטעם להזכיר "ארצך ומולדתך ובית אביך", כי יקשה על האדם לעזוב ארצו אשר הוא יושב בה ושם אוהביו ורעיו וכל שכן כשהוא ארץ מולדתו ששם נולד, וכל שכן כשיש שם כל בית אביו, ולכך הוצרך לומר לו שיעזוב הכל לאהבתו של הקב"ה:

אל הארץ אשר אראך -
היה נודד והולך מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר, עד שבא אל ארץ כנען ואמר לו לזרעך אתן את הארץ הזאת, אז נתקיים "אל הארץ אשר אראך", ואז נתעכב וישב בה. ומה שאמר ויצאו ללכת ארצה כנען, לא להתיישב בה, כי עדיין לא ידע כי על הארץ ההיא נצטווה, אלא שאחז צדיק דרכו דרך ארץ כנען, כי כן היה בדעתו ובדעת אביו גם מתחלה בצאתם מאור כשדים. ומפני זה אמר ויהי כאשר התעו אותי אלוהים מבית אבי (להלן כ יג), כי היה תועה כשה אובד:
ויתכן לומר כי אברהם מבראשונה ידע כי ארץ כנען היא נחלת ה' ובה יתן ה' חלקו, והאמין כי "אל הארץ אשר אראך" ירמוז לו על ארץ כנען, או על כולה, או על אחת מכל הארצות האל, ושם פניו אל כלל ארץ כנען, כי שם הארץ אשר יראנו באמת:

(ב): והיה ברכה -
אתה תהיה הברכה, אשר יתברכו בך לאמר "ישימך אלוהים כאברהם". והוסיף עוד כי כל משפחות האדמה יתברכו בו, לא אנשי ארצו בלבד. או ונברכו בך, שיהיו מבורכים בעבורו:

והנה זאת הפרשה לא בארה כל העניין, כי מה טעם שיאמר לו הקב"ה עזוב ארצך ואיטיבה עמך טובה שלא הייתה כמוהו בעולם, מבלי שיקדים שהיה אברהם עובד אלוהים או צדיק תמים, או שיאמר טעם לעזיבת הארץ, שיהיה בהליכתו אל ארץ אחרת קרבת אלוהים?

ומנהג הכתוב לאמר התהלך לפני ותשמע בקולי ואיטיבה עמך כאשר בדוד ובשלמה, וכעניין התורה כולה אם בחוקותיי תלכו (ויקרא כו ג), אם שמע תשמע בקול ה' אלהיך (דברים כח א). וביצחק אמר בעבור אברהם עבדי (להלן כו כד). אבל להבטיחו בעבור יציאת הארץ אין בו טעם:

אבל הטעם, מפני שעשו אנשי אור כשדים עמו רעות רבות על אמונתו בהקב"ה, והוא ברח מהם ללכת ארצה כנען ונתעכב בחרן, אמר לו לעזוב גם אלו ולעשות כאשר חשב מתחלה, שתהיה עבודתו לו וקריאת בני האדם לשם ה' בארץ הנבחרת, ושם יגדל שמו ויתברכו בו הגויים ההם, לא כאשר עשו עמו באור כשדים שהיו מבזין ומקללים אותו, ושמו אותו בבור או בכבשן האש. ואמר לו שיברך מברכיו ואם יחיד מקללו יואר, וזה טעם הפרשה. אבל התורה לא תרצה להאריך בדעות עובדי עבודה זרה ולפרש העניין שהיה בינו ובין הכשדים באמונה, כאשר קצרה בעניין דור אנוש וסברתם בעבודה זרה שחדשו:

(ו): ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם -
אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בעניין אברהם יצחק ויעקב, והוא עניין גדול, הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה.

ואמרו (תנחומא ט):

כל מה שאירע לאבות סימן לבנים, ולכן יאריכו הכתובים בספור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים, ויחשוב החושב בהם כאלו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת, וכולם באים ללמד על העתיד, כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו:

ודע כי כל גזירת עירין כאשר תצא מכוח גזירה אל פועל דמיון, תהיה הגזרה מתקיימת על כל פנים. ולכן יעשו הנביאים מעשה בנבואות כמאמר ירמיהו שציווה לברוך והיה ככלותך לקרוא את דברי הספר הזה תקשור עליו אבן והשלכתו אל תוך פרת ואמרת ככה תשקע בבל וגו' (ירמיה נא סג סד). וכן ענין אלישע בהניחו זרועו על הקשת (מ"ב יג טז - יז), ויאמר אלישע ירה ויור ויאמר חץ תשועה לה' וחץ תשועה בארם. ונאמר שם (פסוק יט): ויקצוף עליו איש האלוהים ויאמר להכות חמש או שש פעמים אז הכית את ארם עד כלה ועתה שלש פעמים תכה את ארם:
ולפיכך החזיק הקב"ה את אברהם בארץ ועשה לו דמיונות בכל העתיד להיעשות בזרעו, והבן זה. ואני מתחיל לפרש העניינים בפרט בפסוקים בעזרת השם:

ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם -
היא עיר שכם, כן זה שם המקום ההוא. ושכם בן חמור על שם עירו נקרא.

וכתב רש"י:

נכנס לתוכה עד מקום שכם להתפלל על בני יעקב כשיבואו מן השדה עצבים.

ונכון הוא.
ואני מוסיף כי החזיק אברהם במקום ההוא תחלה, וקודם שנתן לו את הארץ, נרמז לו מזה כי בניו יכבשו המקום ההוא תחלה קודם היותם זוכים בו, וקודם היות עוון יושב הארץ שלם להגלותם משם. ולכן אמר והכנעני אז בארץ - וכאשר נתן לו הקב"ה הארץ במאמר, אז נסע משם ונטע אהל בין בית אל ובין העי, כי הוא המקום אשר כבש יהושע בתחילה:

ויתכן שהזכיר הכתוב והכנעני אז בארץ - להורות על עניין הפרשה, לומר, כי אברם בא בארץ כנען ולא הראהו השם הארץ אשר יעדו, ועבר עד מקום שכם, והכנעני הגוי המר והנמהר אז בארץ, ואברם ירא ממנו ולכן לא בנה מזבח לה', ובבואו במקום שכם באלון מורה נראה אליו השם ונתן לו הארץ, וסרה יראתו כי כבר הובטח בארץ אשר אראך, ואז בנה מזבח לה' לעבדו בפרהסיא:

ואלון מורה -
זהו במקום שכם. ונקרא גם כן "אלוני מורה" כמו שכתוב (דברים יא ל): מול הגלגל אצל אלוני מורה. ושם הר גריזים והר עיבל בשכם וקרוב לירדן, שבאו שם בתחילת ביאתם בארץ. אבל "אלוני ממרא" הוא מקום אשר הוא בארץ חברון רחוק מן הירדן:

ודע כי בכל מקום שיאמר הכתוב "אלוני ממרא", שם "ממרא" הוא על איש אמורי שהמקום ההוא שלו, כמו שנאמר (להלן יד יג): והוא שוכן באלוני ממרא האמורי אחי אשכול ואחי ענר. וכל "אלון מורה" "ואלוני מורה" נקרא המקום ההוא על שם איש ששמו "מורה", אבל זה כנעני הוא מארץ הכנעני היושב בערבה. וכשיזכיר הכתוב ממרא סתם, הוא שם העיר, כמו שנאמר (להלן לה כז): ויבא יעקב אל יצחק אביו ממרא קרית הארבע היא חברון, על פני ממרא היא חברון (להלן כג יט). כי האיש אשר לו אלוני נקרא על שם העיר. וכן שכם בן חמור כשם העיר שכם.

ובבראשית רבה (מב ח):

על דעתיה דרבי יהודה אתרא הוא דשמיה ממרא.
ועל דעתיה דרבי נחמיה גברא הוא דשמיה ממרא:

(ז): וטעם לה' הנראה אליו -
כי הודה לשם הנכבד וזבח לו זבח תודה על שנראה אליו, כי עד הנה לא נראה אליו השם ולא נתוודע אליו במראה ולא במחזה, אבל נאמר לו "לך לך מארצך" בחלום הלילה או ברוח הקדש. ויתכן שירמוז "הנראה אליו" על סוד הקורבן (עיין רקאנטי כא ב). והמשכיל יבין:

(ח): ויקרא בשם ה' -
פירש אונקלוס:

שהתפלל שם, כמו קראתי שמך ה' מבור תחתיות (איכה ג נה):

והנכון שהיה קורא בקול גדול שם לפני המזבח את שם ה', מודיע אותו ואלוהותו לבני אדם, כי באור כשדים היה מלמדם ולא אבו שמוע, ועתה כשבא בארץ הזאת שהובטח בה "ואברכה מברכיך", היה למוד ללמד ולפרסם האלוהות. וכן אמר הכתוב (להלן כו כד): ביצחק כאשר הלך אל נחל גרר והובטח אל תירא כי אתך אנכי, שבנה מזבח "ויקרא בשם ה'". כי בא במקום חדש אשר לא שמעו את שמעו ולא ראו את כבודו והגיד כבודו בגויים ההם. ולא נאמר ביעקב כן מפני שהוליד בנים רבים כלם עובדי ה', והייתה לו קהלה גדולה נקראת עדת ישראל ונתפרסמה האמונה בהם, ונודעה לכל עם, וגם כי מימי אבותיו נתפרסמה בכל ארץ כנען.

וכך אמרו בבראשית רבה (לט טז):

מלמד שהקריא שמו של הקב"ה בפי כל בריה:

(ט): הנגבה -
כתב רבנו שלמה:

ללכת לדרומה של ארץ ישראל, והוא בחלק של בני יהודה שנטלו בדרומה של ארץ ישראל.

וכן לעתיד לבא בבניו, שנאמר (שופטים א ב): יהודה יעלה בתחלה:

(י): ויהי רעב בארץ -
הנה אברהם ירד למצרים מפני הרעב לגור שם להחיות נפשו בימי הבצורת, והמצרים עשקו אותו חנם לקחת את אשתו, והקב"ה נקם נקמתם בנגעים גדולים, והוציאו משם במקנה בכסף ובזהב, וגם ציווה עליו פרעה אנשים לשלחם:
ורמז אליו כי בניו ירדו מצרים מפני הרעב לגור שם בארץ, והמצרים ירעו להם וייקחו מהם הנשים כאשר אמר (שמות א כב): וכל הבת תחיון, והקב"ה ינקום נקמתם בנגעים גדולים עד שיוציאם בכסף וזהב וצאן ובקר מקנה כבד מאד, והחזיקו בהם לשלחם מן הארץ. לא נפל דבר מכל מאורע האב שלא יהיה בבנים.

והעניין הזה פרשוהו בבראשית רבה (ח ו):

רבי פנחס בשם רבי אושעיא אמר: אמר הקב"ה לאברהם צא וכבוש את הדרך לפני בניך, ואתה מוצא כל מה שכתוב באברהם כתוב בבניו, באברהם כתוב ויהי רעב בארץ, בישראל כתיב (להלן מה ו): כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ:

ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עוון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש באלוהים כוח לעזור ולהציל. גם יציאתו מן הארץ, שנצטווה עליה בתחילה, מפני הרעב, עוון אשר חטא, כי האלוהים ברעב יפדנו ממות. ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה. במקום המשפט שמה הרשע והחטא:

(יא - יג): הנה נא ידעתי וגו'. אמרי נא אחותי את -
לא ידעתי למה פחד ממנה עתה יותר מקודם לכן, ואם נאמר שהיו המצרים שחורים ומכוערים כדברי רש"י, הנה גם לאבימלך מלך פלשתים אמר כן, גם הוא גם יצחק שהיה דר בארץ ההיא במצות ה'. אולי היו הכנענים בדור ההוא שטופים בעבודה זרה וגדורים מן העריות יותר מאנשי מצרים והפלשתים. ואיננו נכון.

ויתכן כי לא היה להם פחד רק בבואם בעיר מושב המלכים, כי היה דרכם להביא למלך האשה היפה מאד ולהרוג את בעלה בעלילה שישימו עליו:

והנכון בעיני כי זה דרכם למו מעת צאתם מחרן בכל מקום היה אומר "אחותי היא", כי כן אמר (להלן כ יג): ויהי כאשר התעו אותי אלוהים מבית אבי, אבל הכתוב יזכיר זה במקומות אשר יתחדש להם עניין בדבר. והנה זרז אותה עתה כאשר ציווה לה מתחילה. ויצחק לא פחד בארצו ובעירו, רק בבואו אל ארץ פלשתים אחז דרך אביו:

ואמר למען יטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך -
כל ימי היותנו גרים בארץ הזאת עד עבור הרעב, כי אברהם מפני הרעב בא לגור בארץ, וכעבור הרעב ישוב לארץ אשר נצטווה עליה ונתנה השם לו ולזרעו, והיה חושב שיחיו נפשם ברעב ויבא להם רווח והצלה מאת האלוהים לשוב, או שיתכן להם לברוח לארץ כנען בהתייאשם ממנה:

וכתב רש"י:
הנה נא ידעתי -

מדרש אגדה, עד עכשיו לא הכיר בה מתוך צניעותה, ועכשיו על ידי מעשה. דבר אחר, שעל ידי הדרך אדם מתבזה וזו עמדה ביופייה. ולפי פשוטו הנה נא הגיע השעה שיש לדאוג על יופייך, וידעתי זה כמה ימים כי יפת מראה את, ועכשיו אנו באים בין בני אדם שחורים אחיהם של כושים, ולא הורגלו באשה יפה. ודומה לו הנה נא אדני סורו נא. כל זה לשון הרב.

והמדרש קבלה בענווה שבהם ונסמך למקרא:
אבל אין צורך לכל הדברים האלה, שאין מלת "נא" מורה על דבר שיתחדש בעת ההיא בלבד, אבל על כל דבר הווה ועומד יאמרו כן, כי הוא רומז על העניין לומר שהוא עתה ככה.

הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את -
מאז ועד עתה. וכן הנה נא עצרני ה' מלדת (להלן טז ב), מנעורי ועד היום הזה. וכן הנה נא לי שתי בנות (להלן יט ח), כי לא נולדו עתה, וכולם ככה:
ויראה מפשט הכתובים כי שרה לא קבלה עליה לאמר כן, אבל המצרים היו רעים וחטאים מאד, וכאשר ראו אותה ויהללו אותה אל פרעה לוקחה אל ביתו, ולא שאלו בהם כלל אם אשתו היא או אם אחותו היא, והיא שתקה ולא הגידה כי אשתו, ואברהם ספר מעצמו כי אחותו היא ולכך הטיבו לו בעבורה, וזהו שאמר הכתוב מה זאת עשית לי למה לא הגדת לי כי אשתך היא (להלן פסוק יח), האשים אותו כי בראותו שייקחו אותה היה לו להגיד לפרעה כי אשתו היא, וחזר והאשים אותו על אמרו אחרי כן לשרים ולבית פרעה כי אחותו היא. ולא האשים את האשה כלל, כי אין ראוי שתכחיש היא את בעלה, והראוי לה שתשתוק:

(טו): וטעם ויראו אותה שרי פרעה -
כי כאשר ראו אותה המצרים אמרו ראויה זאת לשרים הגדולים, והנה הביאוה אליהם, וגם הם יראו לנפשם מנגוע בה כי מפני היופי הגדול ידעו כי המלך יחפוץ בה מאד.

ויהללו אותה ביניהם לומר ראויה היא למלך, לשון רש"י.

וזה דעת אונקלוס שאמר:

ושבחו יתה לות פרעה.

או שהיללוה אל המלך עצמו ושלח ולקחה:

(יז): וטעם על דבר שרי אשת אברם -
כי בעבור החמס שעשה לשרה גם לאברהם, ובזכות שניהם באו עליו הנגעים הגדולים ההם:

(יח): ויקרא פרעה לאברם -
יתכן כי בבוא הנגעים פתאום עליו ועל ביתו בעת אשר לוקחה שרה אל ביתו הרהר בדעתו לאמר מה זאת עשה אלוהים לנו, ושאל אותה והגידה כי היא אשתו, ולכן קרא לאברהם והאשים אותו:

או כאשר אמרו רבותינו (ב"ר מא ב):

שלקה בראתן

שהמשגל קשה לו, וחשש כי שמא אשתו היא, ואמר לו בספק מה זאת עשית לי - להוציא מפיו האמת, כי אם הייתה אחותו היה אומר אמנם אחותי היא.

ואמר ועתה הנה אשתך קח ולך -
לראות מה ידבר ומה ישיב על תוכחתו, ואברהם שתק ממנו ולא השיב אותו דבר מרוב פחדו, אז הבין פרעה כי היא אשתו כאשר חשב, וציווה עליו פרעה אנשים לשלחם:

(יט): וטעם ואקח אותה לי לאשה -
שהיה רצונו שתהיה זאת אשתו המולכת, לא תהיה פילגש לו, והזכיר זה בעבור שיודה לו אם היא אחותו, כאשר פירשתי.