(א): וכל צבאם - "צבא הארץ" הם הנזכרים, חיה ורמש ודגים וכל הצומח, גם האדם. "וצבא השמים" שני המאורות והכוכבים הנזכרים, כעניין ופן תשא עיניך השמיימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים (דברים ד יט). גם יכלול השכלים הנבדלים, כעניין ראיתי את ה' יושב על כיסאו וכל צבא השמים עומדים עליו וגו' (מ"א כב יט), וכן יפקוד ה' על צבא המרום במרום (ישעיה כד כא). והנה בכאן רמז על יצירת המלאכים במעשה בראשית. וכן נפשות האדם צבא השמים הנה:

(ג): ויברך. ויקדש -

ברכו במן וקדשו במן, והמקרא כתוב על העתיד. לשון רבנו שלמה מבראשית רבה (יא ב).

ובשם הגאון רב סעדיה אמרו: שהברכה והקידוש על השומרים, שיהיו מבורכים ומקודשים. ואין משמע הכתוב שידבר על העתיד.

ורבי אברהם אמר:

כי הברכה תוספת טוב שיתחדש הגופות יתרון כוח בתולדות, ובנשמה יתרון השכל, ויקדש אותו, שלא עשה בו מלאכה כשאר הימים.

ודברו בזה נכון למאמינים בו, כי אין זה מושג בהרגש לאנשים:
והאמת, כי הברכה ביום השבת היא מעין הברכות, והוא יסוד עולם.

ויקדש אותו, כי ימשוך מן הקדש.
ואם תבין דברי זה תדע מה שאמרו בבראשית רבה (יא ח):

לפי שאין לו בן זוג, ומה שאמרו עוד כנסת ישראל תהא בן זוגך, ותשכיל כי בשבת נפש יתירה באמת:

אשר ברא אלוהים לעשות -

מלאכה שהייתה ראויה לעשות בשבת כפל ועשה בשישי, כמו שמפורש בבראשית רבה (יא ט), לשון רש"י.

אבל רבי אברהם אמר: כפשוטו,

כי מלאכתו "השרשים בכל המינים, שנתן בהם כח לעשות כמותן":

ולי נראה פירושו, ששבת מכל מלאכתו אשר ברא יש מאין, לעשות ממנו כל המעשים הנזכרים בששת הימים. והנה אמר כי שבת מבריאה וממעשה, מן הבריאה שברא ביום הראשון, ומן המעשה שעשה בשאר הימים. ויתכן שיהיה "לעשות" נמשך למעלה, כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא מלעשות, וכמהו:
כי חדל לספור (להלן מא מט),
ויחדלו לבנות העיר (שם יא ח),
השמרו לכם עלות בהר (שמות יט יב),
ולא סרו מצות המלך (דהי"ב ח טו), וכן רבים:

ודע, כי נכלל עוד במלת "לעשות", כי ששת ימי בראשית הם כל ימות עולם, כי קיומו יהיה ששת אלפים שנה (ר"ה לא א), שלכך אמרו (ב"ר יט ח): יומו של הקב"ה אלף שנים. והנה בשני הימים הראשונים היה העולם כולו מים ולא נשלם בהם דבר, והם רמז לשני אלפים הראשונים שלא היה בהם קורא בשם ה', וכך אמרו (ע"ז ט א): שני אלפים תהו. אבל הייתה הבריאה ביום הראשון האור, כנגד האלף של ימות אדם שהיה אורו של עולם מכיר את בוראו. ואולי לא עבד אנוש עבודה זרה עד שמת אדם הראשון:

ביום השני יהי רקיע ויהי מבדיל, שבו היו מובדלין נח ובניו הצדיקים מן הרשעים שנדונו במים:

ביום השלישי נראית היבשה והצמיחה ועשתה פירות, הוא האלף השלישי המתחיל בהיות אברהם בן מ"ח שנה (ב"ר סד ד), ואז החל לקרוא בשם ה' (להלן ד כו), וצמח צמח צדיק, כי משך רבים לדעת את ה', כמו שדרשו ואת הנפש אשר עשו בחרן (שם יב ה), וציווה את ביתו ואת בניו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, ועלה העניין עד שקבלו זרעו את התורה בסיני, ונבנה הבית ביום ההוא, ואז נתקיימו כל המצות שהם פירות העולם. ודע, כי מעת היות בין השמשות יחשב כיום מחר, ועל כן יתחיל עניין כל יום קודם לו מעט, כאשר נולד אברהם באלף השני, וכן תראה בכל יום ויום:

והיום הרביעי נבראו בו המאורות, הגדול והקטן, והכוכבים, יומו ירמוז באלף הד', הוא החל כאשר נבנה בית ראשון, ע"ב שנה אחרי בניינו, עד אחרי הבית השני קע"ב שנה. והנה ביום הזה לכל בני ישראל היה אור, כי מלא כבוד ה' את בית ה', והיה אור ישראל לאש על גבי המזבח, רבוץ שם כארי אוכל הקורבנות, ואחרי כן הקטין אורם וגלו, כאשר יעדר במולד הלבנה, וזרחה להם כל ימי בית שני, והאש על גבי המזבח רבוץ ככלב, ושקעו שני המאורים בערב היום וחרב הבית:

ביום החמישי שרצו המים נפש חיה, ועוף יעופף על הארץ, רמז לאלף החמישי המתחיל קע"ב שנה אחר חרבן הבית, כי בו ימשלו האומות, ויעשה אדם כדגי הים, כרמש לא מושל בו, כלו בחכה העלה, יגורהו בחרמו ויאספהו במכמרתו, ואין דורש את ה':

ביום השישי בבקר "תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה", והייתה בריאתה קודם זרוח השמש, כעניין שכתוב (תהלים קד כב): תזרח השמש יאספון ואל מעונתם ירבצון, ואז נברא האדם בצלם אלוהים, והוא זמן ממשלתו, שנאמר (שם כג): יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב, והוא האלף השישי, כי בתחילתו ימשלו בו החיות הם המלכויות אשר לא ידעו את ה', ואחרי עשיריתו כשעור הנץ החמה ליום (עיין פסחים צד א): יבא הגואל שנאמר בו (תהלים פט לז): וכיסאו כשמש נגדי, זהו בן דוד הנעשה בצלם אלוהים, כדכתיב (דניאל ז יג יד): וארו עם ענני שמיא כבר אינש אתי הוה ועד עתיק יומיא מטא וקדמוהי הקרבוהי, וליה יהיב שלטן ויקר ומלכו, ויהיה זה קי"ח אחר חמשת אלפים לכלות דבר ה' מפי דניאל, (שם יב יא): ומעת הוסר התמיד ולתת שקוץ שומם ימים אלף ומאתים ותשעים. ונראה משינוי הימים משרץ המים והעוף לחית הארץ, כי בתחילת האלף השישי תתחדש מלכות אומה שלטת ואימתני ותקיפא יתירא, ומתקרבת אל האמת יותר מן הראשונות:

היום השביעי שבת, רמז לעולם הבא שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים. והאל ישמרנו בכל הימים, וישים חלקינו עם עבדיו התמימים:

(ד): אלה תולדות השמים והארץ בהבראם - יספר תולדות השמים והארץ במטר ובצמיחה כאשר נבראו ונעשו כתיקונם, כי השמים יתנו טלם ומטרם, והארץ תיתן יבולה, והם קיום כל חי:
ורמז "בהבראם" מה שאמרו בה"א בראם. ומפני זה לא הזכיר עד הנה רק מלת אלוהים, ומפורש בכתוב (ישעיה סו ב): ואת כל אלה ידי עשתה, וכן אמר איוב מי לא ידע בכל אלה כי יד ה' עשתה זאת (איוב יב ט). אם כן תרמוז "ביום עשות ה' אלוהים" למלת בראשית כמו שאמרנו:

(ה): וכל שיח השדה - על דעת רבותינו (בבראשית רבה): [עיין חולין ס ב]

בשלישי עמדו על פתח קרקע הארץ, ובשישי צמחו לאחר שהמטיר עליהם:

ועל דעתי כפי הפשט, כי בשלישי הוציאה הארץ העשב ועץ הפרי בקומותם וצביונם כאשר ציוותה בהם, ועכשיו יספר הכתוב כי אין נוטע וזורע מהם, והיא לא תצמח, עד אשר עלה אד ממנה והשקה אותה ונוצר האדם העובד אותה לזרוע ולנטוע ולשמור. וזהו טעם "שיח השדה טרם יצמח", שלא אמר "שיח האדמה", כי המקום הנעבד יקרא "שדה", אשר תזרע בשדה (שמות כג טז), לא נעבור בשדה ובכרם (במדבר כ יז):
וזהו תשמישו של עולם שנהיה מאחרי ששת ימי בראשית והלאה כל ימי עולם, כי בסיבת האד ימטירו השמים ובסבתם הארץ זירועיה תצמיח:

(ז): ויפח באפיו נשמת חיים - ירמוז לנו הכתוב הזה מעלת הנפש יסודה וסודה, כי הזכיר בה שם מלא, ואמר כי הוא נפח באפיו נשמת חיים, להודיע כי לא באה בו מן היסודות כאשר רמז בנפש התנועה (לעיל א כ), גם לא בהשתלשלות מן השכלים הנבדלים, אבל היא רוח השם הגדול, מפיו דעת ותבונה, כי הנופח באפי אחר מנשמתו ייתן בו. וזהו שנאמר (איוב לב ח): ונשמת שדי תבינם:
כי היא מיסוד הבינה בדרך אמת ואמונה, והוא מאמרם בספרי (ריש פרשת מטות): נדרים כנשבע בחיי המלך, שבועות כנשבע במלך עצמו, אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר חי ה' וחי נפשך וגומר (מ"ב ד ל).

ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה (ספר הבהיר אות נז):

מאי וינפש, מלמד שיום השבת מקיים כל הנפשות, שנאמר וינפש.

ומכאן תבין דברת שבועת אלוהים. והמשכיל יבין:

ודע כי המתחכמים במחקר חלקו באדם. מהם יאמרו (ראב"ח הנשיא, ראב"ע שמות כג כה): כי באדם שלש נפשות:
נפש הגדול כצומח,
או תאמר בזו נפש הגדול, ובו עוד נפש התנועה שהזכירה הכתוב (לעיל א כ - כד): בדגים ובחיה ובכל רומש על הארץ,
והשלישית הנפש המשכלת.

ומהם יאמרו (שמונה פרקים להרמב"ם ח"א): כי זאת הנפש אשר באדם מפי עליון, בה ימצאו שלש הכוחות האלה, ורק היא יחידה. והכתוב הזה כפי משמעו ירמוז כן, כי יאמר שיצר השם את האדם עפר מן האדמה והיה מוטל גולם כאבן דומם, והקב"ה נפח באפיו נשמת חיים, ואז חזר האדם להיות "נפש חיה" שיתנועע בה כמו החיות והדגים שאמר בהם (לעיל א כ, כד): "ישרצו המים שרץ נפש חיה" "ותוצא הארץ נפש חיה". וזה טעם "לנפש חיה", כלומר ששב האדם להיות נפש בה חיים, אחרי שהיה חרש את חרשי אדמה, כי הלמ"ד תבא בהפוכים, כמו והיו לדם ביבשת (שמות ד ט), ויהי לנחש (שם ד ג), וישם את הים לחרבה (שם יד כא):

אבל אונקלוס אמר:

והות באדם לרוח ממללא.

נראה שדעתו כדברי האומרים שהם נפשות שונות וזאת הנפש המשכלת אשר נפחה השם באפיו הייתה בו לנפש מדברת.

וכן נראה לי מדעת רבותינו, ממה שאמרו (סנהדרין סה ב):

רבא ברא גברא שדריה לקמיה דרבי זירא הוה מישתעיה ליה ולא אישתעי, אמר דמן דחבריא את תוב לעפרך.

ובויקרא רבה (לב ב):

אמר רבי אבין: בשעה שאדם ישן הגוף אומר לנשמה, והנשמה אומרת לנפש, והנפש אומרת למלאך.

וכן רוחו ונשמתו אליו יאסוף (איוב לד יד), יורה כפי משמעו שהן שתים:
ואם כן יאמר הכתוב: וייצר ה' אלוהים את האדם - יצירת תנועה שהיה האדם נוצר, כלומר בעל תנועה, כי היצירה היא החיות וההרגש, שבהם הוא אדם לא גבול העפר, וכמו שאמר ויצר ה' אלוהים מן האדמה כל חית השדה ויבא אל האדם (להלן ב יט).
ואחרי שיצרו בהרגשה נפח באפיו נשמת חיים מפי עליון להוסיף הנפש הזאת על היצירה הנזכרת, ויהי האדם כולו לנפש חיה - כי בנשמה הזאת ישכיל וידבר, ובה יעשה כל מעשה, וכל הנפשות וכחותן לה תהיינה:
והלמ"ד הזו למ"ד הקניין, כמו אדוני המלך לך אני וכל אשר לי (מ"א כ ד), לקונה אותו לדורותיו (ויקרא כה ל), לך אני הושיעני (תהלים קיט צד). או יאמר שחזר כולו נפש חיה, ונהפך לאיש אחר, כי כל יצירותיו היו עתה לנפש הזאת:

(ח): ויטע ה' אלוהים גן בעדן מקדם - פירש רש"י במזרחו של עדן נטע הגן.
ואונקלוס תרגם: מלקדמין.

וכך אמרו בבראשית רבה (טו ג), והוא הנכון.
ואין טעם "ויטע" שהביא האילנות ממקום אחר ונטען שם, כי מן המקום ההוא הצמיחם, כמו שנאמר ויצמח ה' אלוהים וגו'. אבל ענין "ויטע ה' אלוהים", להגיד שהיו מטע ה', כי טרם שגזר על הארץ "תוצא הארץ דשא" גזר במקום ההוא שיהיה שם גן, ואמר "בכאן יהיה אילן פלוני ובכאן אילן פלוני" כערוגת המטעים, ולא היה כדרך שאר מקומות הארץ שאמר "תדשא הארץ דשא ועץ פרי", והצמיחה בלא סדר:

והנה אילני גן עדן גזר בהם לעשות ענף ולשאת פרי לעד לעולם, לא יזקין בארץ שרשם, ובעפר לא ימות גזעם, אין צריכין לעובד וזומר, שאילו היו צריכין עבודה, אחרי שגורש האדם משם מי עבד אותם. גם זה טעם "ויטע ה' אלוהים", שהיו מטעיו מעשה ידיו וקיימים לעולמים, כעניין שנאמר (יחזקאל מז יב): לא יבול עלהו ולא יתום פריו וכו', כי מימיו מן המקדש המה יוצאים. אם כן מה טעם "ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה" (להלן פסוק טו), שהניחו שם להיות זורע לו חטים ומיני תבואות וכל עשב זורע זרע וערוגות הבשמים, וקוצר ותולש ואוכל כרצונו, וזה טעם "לעבדה ולשמרה", לעבוד אדמת הגן הערוגות שיעשה שם, כי הגן שהם האילנות לא יעבדו. ויתכן שכנה הגן בלשון נקבה, כמו וכגנה זרועיה תצמיח (ישעיה סא יא), ונטעו גנות (ירמיה כט ה):

ורבותינו נתעוררו בזה, אמרו בבראשית רבה (טז ה):

לעבדה ולשמרה, אלו הקורבנות, שנאמר (שמות ג יב): תעבדון את האלוהים, הדא הוא דכתיב (במדבר כח ב): תשמרו להקריב לי במועדו.

והכוונה להם בזה לומר כי הצמחים וכל בעלי חיים צריכים לכוחות הראשונות [ס"א העליונות] ומהם יבא להם הגידול, ובקורבנות יהיה משך הברכה לעליונים ומהם לצמחי גן עדן, ומהם יהיו ויחיו לעולם בגשמי רצון וברכה שיגדלו בה.
כמו שאמרו (ב"ר טו א):

ישבעו עצי ה' ארזי לבנון אשר נטע (תהלים קד טז), אמר רבי חנינא ישבעו חייהן, ישבעו מימיהן, ישבעו מטעתן, כי "חייהן" יסודותם העליונים, "ומימיהם" אוצרו הטוב המוריד הגשם, "ומטעתן" כחם בשמים.

כמו שאמרו (ב"ר י ו):

אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל ברקיע והוא מכה אותו ואומר לו גדל, שנאמר (איוב לח לג): הידעת חוקות שמים אם תשים משטרו בארץ, שוטר:

(ט): ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע -
בעבור שאמר הכתוב ועץ החיים "בתוך" הגן, ולא אמר "בגן", ועוד, שאמר (להלן ג ג): ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלוהים לא תאכלו, שלא הזכירו ולא הודיעו בשם אחר, נאמר לפי פשוטו שהוא מקום ידוע בגן שהוא בתוך. ולכך תרגם אונקלוס "במציעות גנתא":
והנה לדבריו עץ החיים ועץ הדעת שניהם היו באמצע, ואם כן נאמר שהוא כאלו תעשה באמצע הגן ערוגה אחת סוגה, ובה שני האילנות האלה. ויהיה האמצע הזה אמצע רחב, כי אמצע הדק כבר אמרו שאין יודע בו אמיתת הנקודה בלתי השם לבדו. ועץ החיים, אילן פריו נותן באוכליו חיים ארוכים:

ועץ הדעת טוב ורע -
אמרו המפרשים כי היה פריו מוליד תאוות המשגל, ולכן כסו מערומיהם אחרי אכלם ממנו. והביאו לו דומה בלשון זה מאמר ברזילי הגלעדי האדע בין טוב לרע (ש"ב יט לו), כי בטלה ממנו התאווה ההיא.

ואיננו נכון אצלי בעבור שאמר והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע (להלן ג ה). ואם תאמר כחש לה, הנה ויאמר ה' אלוהים הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע (להלן ג כב).

וכבר אמרו (פירקא דרבנו הקדוש, בבא דשלשה טז):

שלשה אמרו אמת ואבדו מן העולם ואלו הן נחש ומרגלים ודואג האדומי הבארותי:

והיפה בעיני, כי האדם היה עושה בטבעו מה שראוי לעשות כפי התולדות, כאשר יעשו השמים וכל צבאם, פועלי אמת שפעולתם אמת ולא ישנו את תפקידם, ואין להם במעשיהם אהבה או שנאה. ופרי האילן הזה היה מוליד הרצון והחפץ שיבחרו אוכליו בדבר או בהפכו לטוב או לרע. ולכן נקרא "עץ הדעת טוב ורע", כי "הדעת" יאמר בלשוננו על הרצון, כלשונם (פסחים ו א): לא שנו אלא שדעתו לחזור, ושדעתו לפנותו. ובלשון הכתוב (תהלים קמד ג): מה אדם ותדעהו, תחפוץ ותרצה בו, ידעתיך בשם (שמות לג יב), בחרתיך מכל האדם, וכן מאמר ברזילי האדע בין טוב לרע, שאבד ממנו כוח הרעיון, לא היה בוחר בדבר ולא קץ בו, והיה אוכל מבלי שיטעם ושומע מבלי שיתענג בשיר:
והנה בעת הזאת לא היה בין אדם ואשתו המשגל לתאווה, אבל בעת ההולדה יתחברו ויולידו, ולכן היו האיברים כלם בעיניהם כפנים והידיים ולא יתבוששו בהם. והנה אחרי אכלו מן העץ הייתה בידו הבחירה, וברצונו להרע או להטיב בין לו בין לאחרים, וזו מידה אלוהית מצד אחד, ורעה לאדם בהיות לו בה יצר ותאווה:

ואפשר שנתכוון הכתוב לענין הזה כשאמר אשר עשה האלוהים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים (קהלת ז כט). "היושר" שיאחוז דרך אחת ישרה, "והבקשה בחשבונות רבים" שיבקש לו מעשים משתנים בבחירה ממנו. וכאשר ציווהו הקב"ה על העץ שלא יאכל ממנו לא הודיעו כי בו המידה הזאת, רק אמר לו סתם "ומפרי העץ אשר בתוך הגן", כלומר הידוע באמצעותו לא תאכל ממנו, והוא מאמר האשה אל הנחש. והכתוב שאמר ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו (להלן פסוק יז), הזכירו הכתוב אלינו בשמו:

(יא): ארץ החוילה אשר שם הזהב -
לבאר שאינה חוילה של מצרים שאמר בה וישכנו מחוילה עד שור (להלן כה יח), כי זו מזרח המזרח. והזכיר עוד שם הבדולח, לשבח הנהר, כי בחול אשר בו ועל שפתו ימצא הזהב ההוא הטוב והבדולח והשוהם, כי כן ימצא בנהרות, מהם שימצא שם הזהב, ומהם אשר ימצא בהם הכסף, וכן הבדולח והאבנים הטובות בנהרות ימצאו רובם.

ועל דעת הראשונים (רש"י, ורס"ג, וכן הוא בזוה"ק חיי שרה קכה א):

"פישון" הוא נילוס מצרים יסובב כל ארץ החוילה הזאת ויבא משם על פני כל ארץ מצרים עד נפלו בים הגדול באלכסנדריה של מצרים:

(יז): לא תאכל ממנו -
מן הפרי יזהירנו, כי העץ אינו נאכל. וכן אמר למטה (להלן ג ג): מפרי העץ אשר בתוך הגן. וכמהו ואכלו איש גפנו ואיש תאנתו (מ"ב יח לא), וכן בעיצבון תאכלנה (להלן ג יז), תאכל פריה:

ביום אכלך ממנו מות תמות -
בעת שתאכל ממנו תהיה בן מות. וכמוהו ביום צאתך והלכת אנה ואנה ידוע תדע כי מות תמות (מ"א ב מב), שאין הכוונה שימות מיד בו ביום, ואין הכוונה לידיעה בלבד שידע שימות, כי החיים יודעים שימותו כלם. אבל הכוונה כי בעת שיצא יהיה חייב מיתה למלך, והוא ימית אותו כאשר ירצה. ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו (במדבר ד כ), ולא ישאו עליו חטא ומתו בו כי יחללוהו (ויקרא כב ט), אין עניינם אלא שיהיו חייבים מיתה וימותו בחטאם זה:
ועל דעת אנשי הטבע היה האדם מעותד למיתה מתחילת היצירה מפני היותו מורכב, אבל גזר עתה שאם יחטא ימות בחטאו כדרך חייבי מיתה בידי שמים בעבירות, כגון זר האוכל תרומה (ויקרא כט ט), ושתוי יין (שם י ט), ומחוסר בגדים ששמשו (שמות כח מג), וזולתם, שהכוונה בהם שימותו בחטאם טרם בא יומם. ולכך אמר בעונש עד שובך אל האדמה כי ממנה לוקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב בטבעך (להלן ג יט). וגם מתחילה היה אוכל מפרי העץ ומזרע הארץ, אם כן הייתה בו התכה וסבת הוויה והפסד:

ועל דעת רבותינו (עיין שבת נה ב):
אלמלא שחטא לא מת לעולם, כי הנשמה העליונית נותנת לו חיים לעד, והחפץ האלוהי אשר בו בעת היצירה יהיה דבק בו תמיד, והוא יקיים אותו לעד, כמו שפירשתי במלת וירא אלוהים כי טוב (לעיל א ד):
ודע כי אין ההרכבה מורה על ההפסד אלא לדעת קטני אמנה כי הבריאה היא בחיוב. אבל לדעת אנשי האמונה האומרים כי העולם מחודש בחפץ אלוהי פשוט, גם הקיום יהיה בו לעד כל ימי החפץ. וזה אמת ברור:
אם כן ביום אוכלך ממנו מות תמות, שאז תהיה בן מות, לא תתקיים לעד בחפצי. והאכילה הייתה לו מתחילה לענג. ויתכן שפירות גן עדן נבלעים באיברים כמן ומקיימים את אוכליהם, וכאשר גזר עליו ואכלת את עשב השדה, ובזיעת אפיו יאכל לחם האדמה, היה זה סבה להפסד, כי עפר הוא, ועפר יאכל, ואל עפר ישוב:

(יח): לא טוב היות האדם לבדו -
איננו נראה שנברא האדם להיות יחיד בעולם ולא יוליד, שכל הנבראים זכר ונקבה מכל בשר נבראו להקים זרע, וגם העשב והעץ זרעם בהם:

אבל יתכן לומר כי היה כדברי האומר (ברכות סא א): דו פרצופים נבראו, ונעשו שיהיו בהם טבע מביא באיברי ההולדה מן הזכר לנקבה כוח מוליד, או תאמר זרע, כפי המחלוקת הידוע בעיבור. והיה הפרצוף השני עזר לראשון בתולדתו, וראה הקב"ה כי טוב שיהיה העזר עומד לנגדו, והוא יראנו, וייפרד ממנו ויתחבר אליו כפי רצונו. וזהו שאמר אעשה לו עזר כנגדו. וטעם "לא טוב", שלא יאמר בו כי טוב בהיותו לבדו, שלא יתקיים כן. במעשה בראשית "הטוב" הוא הקיום, כאשר פירשתי במאמר "וירא אלוהים כי טוב" (לעיל א ד):

(יט): אשר יקרא לו האדם נפש חיה -
לשון רש"י:

סרסהו ופרשהו, וכל נפש חיה אשר יקרא לו האדם שם, הוא שמו לעולם.

ורבי אברהם אמר:

כי למ"ד "אשר יקרא לו" נמשך, וכל אשר יקרא לו האדם לנפש חיה הוא שמו לעולם:

ויתכן שיהיה פירושו בעניין העזר, והכוונה לומר כי האדם נפש חיה, כמו שאמר ויהי האדם לנפש חיה (לעיל ב ז), וכמו שפירשתי, והביא לפניו המינין כולן, וכל מין מהם שיקראנו האדם בשמו, ויאמר בו שהוא נפש חיה כמותו, הוא יהיה שמו, ויהיה לו לעזר כנגדו. והוא קרא לכולן ולא מצא לעצמו עזר שיקרא לו "נפש חיה" כשמו:

(כ): ולאדם לא מצא עזר כנגדו -
לשון רש"י:

כשהביאן הביאן לפניו זכר ונקבה, אמר לכל יש בן זוג ולי אין בן זוג, מיד ויפל ה' אלוהים עליו תרדמה.

ויפה פירש, כי כאשר הכניס פסוקי קריאת השמות בתוך דבר העזר יכריח זה:

וקריאת השמות על דעת המפרשים (רש"י, ורד"ק): כפשוטו, שיהא לכל אחד שם לעצמו, כדי שיהיו ידועים וניכרים לתולדותיו בשמות אשר יקרא להם, כי יהיה שמו לעולם. והנה הקב"ה כשרצה לעשות לו העזר אז הביאם לפניו, כי היה צריך להביאם לו זוגות לקרוא שם גם לנקבותיהם, כי מהם שקראם בשם אחד, ומהם חלוקים, כשור ופרה, ותיש ועז, וכבש ורחל, וזולתם. וכשראה אותם מזווגים זה עם זה נתאווה להם, וכאשר לא מצא בתוכם עזר לעצמו נעצב ויישן. והאלוהים הפיל עליו תרדמה שלא ירגיש בהסרת צלע מגופו (פרד"א יב):

ולפי דעתי שקריאת השם הוא העזר. והעניין, כי הקב"ה הביא כל חית השדה וכל עוף השמים לפני אדם, והוא הכיר טבעם וקרא להם שמות, כלומר השם הראוי להם כפי טבעיהם. ובשמות נתבאר הראוי להיות עזר לחברו, כלומר הראויים להוליד זה מזה. ואפילו אם נאמין בשמות שהם בהסכמה, לא טבעיות (מו"נ ב ל), נאמר שקריאת השמות היא הבדלת המינים, כי עברו לפניו זכר ונקבה והתבונן בטבעם, איזה מהם עזר לחברו, כלומר המוליד ממנו, והודיע זה בשמות, כי הבהמה הדקה קרא בשם אחר, שכולן עזר זה לזה בתולדה שיולידו זה מזה, והגסה בשם אחר, והחיה בשם אחר, שלא יולידו מין זה מזה, וכן כולן. ולא מצא בכולן שתהיה בטבעה עזר לו ותקרא בשמו, כי קריאת השמות היא הבדלת המינים והפרד כחותם זה מזה, כאשר פירשתי למעלה:

ואין העניין שיהיה ביד האדם למצוא בהם עזר לו, כי בטבעם נבראו, אבל שאם יראה טבעו נאות באחד המינים ויבחר בו, היה הקב"ה מתקן טבעו אליו כאשר עשה בצלע, ולא יצטרך לבנותו בנין חדש. וזה טעם "כל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו", כלומר הוא יהיה שמו, שהקב"ה יקיים בו השם ההוא על עניין שפירשתי:

והנכון בעיני, כי לא היה החפץ לפניו יתברך לקחת צלעו ממנו עד שידע אדם שאין בנבראים עזר לו, ושיתאוה שיהיה לו עזר כמותם. ומפני זה היה צריך לקחת ממנו אחת מצלעותיו. וזה טעם "ולאדם לא מצא עזר כנגדו", כלומר ולשם האדם לא מצא עזר שיהיה ראוי כנגדו ותקרא בשמו שיוליד ממנו. ואין צורך בכאן לדברי המפרשים (ראב"ע בפסוק יח, והרד"ק): שאמרו כי יבא בכאן שם במקום הכינוי, ולו לא מצא עזר כנגדו, כדרך נשי למך (להלן ד כג), ואת יפתח ואת שמואל (ש"א יב יא). וזהו שאמר "זאת הפעם", כלומר הפעם הזאת מצאתי עזר לי, שלא מצאתי עד הנה בשאר המינים, כי היא עצם מעצמי ובשר מבשרי, וראוי שתקרא בשמי ממש, כי נוליד זה מזה:
ובמלת "זאת" סוד, יודע מדברינו בפרשת וזאת הברכה, אם יברכני צורי להגיע שם. ולכך החזיר "כי מאיש לקחה זאת". והבן:

(כד): על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו וגו' -

רוח הקדש אומרת כן לאסור העריות לבני נח. והיו לבשר אחד, הולד נוצר על ידי שניהם ושם נעשה בשרם אחד, לשון רש"י.

ואין בזה טעם, כי גם הבהמה והחיה יהיו לבשר אחד בולדותיהם:

והנכון בעיני, כי הבהמה והחיה אין להם דבקות בנקבותיהן, אבל יבא הזכר על איזה נקבה שימצא, וילכו להם, ומפני זה אמר הכתוב, בעבור שנקבת האדם הייתה עצם מעצמיו ובשר מבשרו, ודבק בה, והייתה בחיקו כבשרו, ויחפוץ בה להיותה תמיד עמו. וכאשר היה זה באדם, הושם טבעו בתולדותיו, להיות הזכרים מהם דבקים בנשותיהם, עוזבים את אביהם ואת אמם, ורואים את נשותיהן כאלו הן עמם לבשר אחד. וכן כי אחינו בשרנו הוא (להלן לז כז), אל כל שאר בשרו (ויקרא יח ו). הקרובים במשפחה יקראו "שאר בשר". והנה יעזוב שאר אביו ואמו וקורבתם, ויראה שאשתו קרובה לו מהם