(ב): ויאמר אברהם אל שרה אשתו אחותי היא -
לא היה זה כמו במצרים, כי שם בבואם מצרימה, ויראו המצרים את האשה כי יפה היא ויהללו אותה אל השרים ואל המלך, כי אנשי זמה הם, אבל המלך הזה תם וישר גם אנשיו טובים, רק אברהם חשד אותם והיה אומר לכל אחותי היא:

וישלח אבימלך ויקח וגו' -
הנה זה פלא שהייתה שרה אחרי בלותה יפה עד מאד, יקחוה המלכים, כי בהלקחה אל פרעה אם הייתה בת ששים וחמש אפשר שהיה עליה תארה, אבל אחרי בלותה וחדל ממנה האורח, פלא הוא, ואולי חזרה לנערותיה כאשר בישרה המלאך כדברי רבותינו (ב"מ פז א):

(יב): וגם אמנה אחותי בת אבי -
לא ידעתי טעם להתנצלות הזה, כי גם אם אמת הדבר שהייתה אחותו ואשתו, וברצותם באשה אמר להם אחותי היא, להטעותם בדבר, כבר חטא בהם להביא עליהם חטאה גדולה, ואין חילוק והפרש כלל בין שהדבר אמת או שקר:
ואולי מפני שאמר אבימלך מה ראית כי עשית את הדבר הזה, לומר מה ראית בי חטא או רשע שפחדת ועשית כן, כי אני לא נסיתי לקחת נשים מבעליהן, אז ענה אברהם אני לא ידעתי אתכם, אך חשבתי אולי אין יראת אלוהים במקום הזה, כי רוב מקומות העולם אין בהם יראת אלוהים, ולכן מעת צאתי מארצי ולכתי בעמים כאיש תועה, ולא ידעתי אל איזה מקום נבוא, התניתי עמה לאמר כן בכל מקום, כי הדבר אמת, וחשבתי לי בו הצלת נפש ולא החלותי בדבר בבואי בארצכם, כי לא ראיתי בכם עון אשר חטא:

וגם אמנה אחותי בת אבי -
טענה אחרת. אמר: אני לפי דרכי אמרתי כן שהוא אמת, וחשבתי אם אולי יחפצו בה, ישאלוני אם היא גם אשתי, כיון שלקחוה עבדיך ולא שאלוני דבר, אמרתי גם במקום הזה אין יראת אלוהים והחרשתי:

ויתכן שהיה התנאי הזה דברו עמה בבואם במצרים, אף על פי שאמר "כאשר התעו אותי אלוהים מבית אבי". או שחזר וזרז אותה שם במצרים בשעת מעשה כאשר פירשתי (לעיל יב יא).
ודעת רבי אברהם:

כי כל אלה דברים לדחות את אבימלך:

(טז): הנה נתתי אלף כסף לאחיך -
היו הצאן והבקר והעבדים שנתן לו שוים אלף כסף, ואמר לשרה הנה נתתי ממון רב לאחיך, הנה הכסף לך כסות עיני כל המביטים ביופיך, כי את עיניהם ואת ראשיהם החוזים יכסו מהביט בך, ומהביט בכל אשר אתך, אפילו בנערותיך ושפחותיך. והנה לטובתך נתפשת בביתי, כי ייראו ממך ויכסו עיניהם מראות בך, באמרם המלך פדה נפשו על שלחו יד באשת הנביא. והגיד הכתוב שפייס את אברהם בממון ואת שרה בדברים שלא יענש באחד מהם:
ואמר כי שרה לא נתפייסה לו, אבל עם כל זה הייתה מתוכחת עמו בטענות, לאמר שלא תמחול לו, ובשבחה דבר הכתוב. ואברהם נתפייס ויתפלל עליו, והוא כלשון ועם ישראל יתוכח (מיכה ו ב), אך דרכי אל פניו אוכיח (איוב יג טו), שם ישר נוכח עמו (שם כג ז):

ויתכן שיהיה "אלף כסף", אלפי כסף, ממון רב כיד המלך. וכן הקטן יהיה לאלף (ישעיה ס כב), לעם רב, וכן השיבו נא להם כהיום שדותיהם כרמיהם זיתיהם ובתיהם ומאת הכסף והדגן והתירוש והיצהר אשר אתם נושים בהם (נחמיה ה יא), מאות רבות, ממון גדול:

(יז): וילדו -
אם הלשון כפשוטו, ושב לאשתו ואמהותיו כי עצר ה' בעד רחמם, תימה הוא, כי נראה כי גם בלילה הראשון אשר לוקחה שרה לבית אבימלך ולא קרב אליה עדיין בא אליו האלוהים בחלום, ובבקר השכים וקרא לעבדיו גם לאברהם, ומתי היה להם עצר רחם. אולי היו על פרקן ואחזום חבלי יולדה ולא יכלו להמליט, ואולי אברהם איחר תפלתו ימים רבים. והנה רפואות אבימלך גם חליו לא נתפרשו:

ולשון רש"י:

וילדו, ואתרוחו, נתפתחו נקביהם והוציאו, והוא לידה שלהן. בעד כל רחם, כנגד כל פתח.

ואין זה נכון, כי אם נאמר "בוילדו" שהוא יציאת החוץ, שמצינו לידה בענינים רבים, כגון הרה עמל וילד שקר (תהלים ז טו), לדת חק (צפניה ב ב), מה ילד יום (משלי כז א), מה יולידו ויחדשו הימים, אבל מלת "רחם" לא תבא על פתח אחר. ואין טענה מן בגיחו מרחם יצא (איוב לח ח), שהוא כנוי, כמו בטן האדמה (שם א כא):

ודעת אונקלוס איננה כדברי הרב, כי הוא שתרגם "ואתרוחו" עשה "רחם" כפשוטו "פתח ולדא", אלא שרצה לכלול גם אבימלך במלת וילדו.

ולשון בראשית רבה (נב יג):

כי עצור עצר ה', עצירה בפה, עצירה בגרון, עצירה בעין, עצירה באוזן, עצירה מלמעלה, עצירה מלמטה.

והמדרש הזה להם מיתור לשון הכפל עצור עצר, לא שיפרשו כל רחם, כל נקב:

והנכון בעיני כי מיום אשר נלקחה שרה, לקה אבימלך באברי התשמיש ולא יוכל לשמש, וזהו לא נתתיך לנגוע אליה, כי הנגיעה והקריבה בנשים הוא על התשמיש, כענין אל תגשו אל אשה (שמות יט טו), ואקרב אל הנביאה (ישעיה ח ג), ואשתו ואמהותיו שהן מעוברות עצר בעד רחמן ולא יכלו להמליט. כי "עצירת רחם" הוא שלא תהר, כדרך וה' סגר רחמה (ש"א א ה), אבל "עצירה בעד הרחם" הוא שלא תלד, כלשון גדר בעדי ולא אצא (איכה ג ז), ועמדה שרה בביתו ימים ולא שב אבימלך מדרכו הרעה כי לא הבין, עד שבא אליו האלוהים בחלום והודיעו. ולא פירש הכתוב חולי אבימלך והזכירו ברמז דרך מוסר וכבוד לשרה. ואחרי תפלת אברהם נרפא אבימלך ואשתו ואמהותיו וילדו הנשים.