רמב"ן לבראשית פרק כד

(א): ואברהם זקן בא בימים -

חזר הכתוב לאמר כן להודיע הסבה שבעבורה השביע את עבדו, ואמר כי ראה עצמו זקן מאד וחשב בלבו שאם ישלח לארץ מולדתו, אולי טרם יחזור השליח, ילך לו אל בית עולמו, ולכן השביע את עבדו אשר ילך יצחק אחרי עצתו, כי הוא המושל בכל אשר לו, שלא יקח לו אשה מבנות כנען:



ובבראשית רבה (נט ו) אמרו:

כאן זקנה שיש בה לכלוכית ולהלן זקנה שאין בה לכלוכית.

ירצו לפרש כי "באים בימים" מתחילים בימי הזקנה, כי "באים" מורה על זמן עומד, כמו הבאים בשערים האלה (ירמיה ז ב), וכאן אמר שהיה זקן מאד, שכבר בא בימים, כמו בא אחיך במרמה (להלן כז לה):



ברך את אברהם בכל -

בעושר ונכסים וכבוד אורך ימים ובנים, וזאת כל חמדת האדם (אבן עזרא). והזכיר הכתוב זה לאמר כי היה שלם בכל, לא חסר דבר זולתי שיראה בנים לבנו שינחלו מעלתו וכבודו, ולכן התאוה לזה:

ולרבותינו בזה ענין נפלא. אמרו (ב"ב טז ב):

וה' ברך את אברהם בכל

רבי מאיר אומר: שלא הייתה לו בת.

רבי יהודה אומר: בת הייתה לו.

אחרים אומרים: בת הייתה לו ובכל שמה.

דרש רבי מאיר: שלא הייתה לו בת לאברהם, וזו לו לברכה כי לא היה יכול להשיאה רק לבני כנען הארורים, ואם ישלחנה לארצו גם כן תעבוד שם עבודה זרה כמותם, כי האשה ברשות בעלה, ואברהם לא יחפוץ שיצא זרעו הכשר משרה אשתו חוצה לארץ, ואף כי יעבוד עבודה זרה.

ורבי יהודה דרש כי בת הייתה לו, דאפילו ברתא לא חסריה רחמנא (שם קמא א), והיא הברכה בכל, כי היה לו כל אשר יחמדו האנשים ל א חסר דבר. ובאו אחרים והזכירו שם הבת:

ובאמת שאין הכוונה לאחרים והמחלוקת להם עם רבי יהודה להודיע אותנו שם הבת הזאת בלבד, וחלילה להם שיוציאו ברכתו של אברהם שהיא גדולה וכללית לענין זה, שיאמר הכתוב כי ברך אתו השם בבת אחת ששמה כך:



אבל אחרים חדשו בפירוש הכתוב הזה ענין עמוק מאד ודרשו בזה סוד מסודות התורה, ואמרו כי "בכל" תרמוז על ענין גדול, והוא שיש להקב"ה מדה תקרא "כל", מפני שהיא יסוד הכל, ובה נאמר (ישעיה מד כד): אנכי ה' עושה כל, והוא שנאמר (קהלת ה ח): ויתרון ארץ בכל הוא, יאמר כי יתרון הארץ וטובה הגדולה השופע על כל באי עולם בעבור כי בכל היא, והיא המדה השמינית מי"ג מדות, ומדה אחרת תקרא בת נאצלת ממנה, ובה הוא מנהיג את הכל, והיא בית דינו של הקב"ה הנרמז במלת וה' בכל מקום (ב"ר נא ב), והיא שנקראת כלה בספר שיר השירים, בעבור שהיא כלולה מן הכל, והיא שחכמים מכנים שמה כנסת ישראל במקומות רבים בעבור שהיא כנוסת הכל. והמדה הזאת הייתה לאברהם כבת, כי הוא איש החסד ויתנהג בזו, ולכך אמרו אחרים כי אין הברכה הזאת שנתברך בכל רומזת על שהוליד בת משרה אשתו, או שלא הוליד, אבל היא רומזת ענין גדול שברך אותו במדה שהיא בתוך מדת הכל ולכן תקרא גם היא כל, כלשון כי שמי בקרבו (שמות כג כא). והנה הוא מבורך בשמים ובארץ, ולכך אמר בה' אלהי השמים ואלהי הארץ:



והענין הזה נמצא לרבותינו רמוז בהגדות במקומות רבים, כענין שאמרו במדרש חזית (שהש"ר ג כא):

שאל רבי שמעון בן יוחאי את רבי אליעזר ברבי יוסי:

אפשר ששמעת מאביך מהו בעטרה שעטרה לו אמו (שה"ש ג יא)?

אמר לו: הן.

אמר לו: היאך?

אמר לו: משל למלך שהייתה לו בת יחידה והיה מחבבה יותר מדאי והיה קורא אותה בתי, לא זז מחבבה עד שקרא אותה אחותי, ולא זז מחבבה עד שקרא אותה אמי.

כך בתחילה חבב הקב"ה את ישראל וקראן בתי, הדא הוא דכתיב (תהלים מה יא): שמעי בת וראי. ולא זז מחבבן עד שקראן אחותי, שנאמר (שה"ש ה ב): פתחי לי אחותי רעיתי, ולא זז מחבבן עד שקראן אמי, שנאמר (ישעיה נא ד): הקשיבו אלי עמי ולאומי, לאמי כתיב.

עמד רבי שמעון בן יוחאי ונשקו על ראשו, אמר לו אילו לא באתי אלא לשמוע זה הדבר מפיך די:

ומבואר זה במדרשו של ר' נחוניא בן הקנה (ספר הבהיר כב) אמרו:

בפסוק אנכי ה' עושה כל נוטה שמים לבדי רוקע הארץ מאתי (ישעיה מד כד), אני כשנטעתי אילן זה להשתעשע בו כל העולם ורקעתי בו הכל וקראתי שמו כל, שהכל תלוי בו והכל ממנו יוצא, והכל צריכין לו ובו צופין ולו מחכים, ומשם פורחים נשמות, לבדי הייתי כשעשיתי אותו ולא יגדל עליו מלאך לאמר אני קדמתי לך. גם בעת שרקעתי ארצי שבה נטעתי ושרשתי אילן זה ושמחתים ביחד ושמחתי בהם, מי אתי שגליתי לו סודי זה, עד כאן:

ועוד שם מבואר מאי ברוגז רחם תזכור (חבקוק ג ב), אמר בעת שחטאו לך בניך ותכעס עליהם רחם תזכור, ומאי רחם תזכור, זכור אותו שאמר ארחמך ה' חזקי (תהלים יח ב), ונתת לו המדה הזאת שהיא שכינתן של ישראל, וזכור בנו שירשה ונתת לו המדה הזאת, שהיא שכינתו של ישראל דכתיב (מ"א ה כו): וה' נתן חכמה לשלמה, וזכור אביהם אברהם דכתיב זרע אברהם אוהבי (ישעיה מא ח), ובקרב שנים תודיע (חבקוק ג ב). ומהיכן הייתה בת לאברהם, הן, דכתיב וה' ברך את אברהם בכל, וכתיב (ישעיה מג ז): כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, ההיא ברכה הייתה בתו, או לא הייתה אלא אמו, הן בתו הייתה, משל לאדון שהיה לו עבד שלם תמים לפניו ונסהו בכמה נסיונות ועמד בכולן, אמר האדון מה אתן לעבד זה או מה אעשה לו, אלא אצונו לאחי הגדול ליעצו ולשמרו ולכבדו, חזר העבד עם אחיו הגדול ולמד מדותיו, אהבו האח וקראו אוהבי דכתיב זרע אברהם אוהבי, אמר מה אתן לו או מה אעשה לו, הנה כלי נאה עשיתי ובו מרגליות נאות ואין כמותן והם סגולת מלכים, אתננה לו ויזכה במקומי, הדא הוא דכתיב וה' ברך את אברהם בכל, עד כאן:



ואם תבין מה שכתבתי תדע מאמר הנשים הארורות שאמרו ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים חסרנו כל (ירמיה מד יח), ולמה נכתבה המלה חסרת האל"ף, ותשכיל דברים רבים סתומים בתורה ומקרא. ואילו ידע זה המתהדר בסודותיו תאלמנה שפתיו מהלעיג על דברי רבותינו, ולכן כתבתי זה לסכור פי הדוברים על הצדיקים עתק:



(ג): ואשביעך בה' -

היה ראוי לאברהם שיצווה את יצחק בנו שלא יקח אשה מבנות כנען, אבל היה רצונו לשלוח בחייו אל ארצו ומשפחתו והשביע העבד לעשות כן בחייו או במותו, ולכן הוצרך על כל פנים להשביע לעבד ללכת שם, והוצרך לאמר אני מצוך שלא תקח אשה לבני מבנות כנען ושתלך אל ארצי ותקח לו אשה מבית אבי. וכיון שהשביע את העבד על זה, לא הוצרך לצוות את יצחק דבר כי יודע בו שלא יעבור על רצון אביו ועל השבועה שהשביע את עבדו, כי היה הענין נודע ליצחק באמת:

גם יתכן שהיה העבד אפוטרופוס על נכסיו וציווה אותו שישיא יצחק לרצונו וינחיל אותו נכסיו על מנת כן, וזה טעם המושל בכל אשר לו:



אלהי השמים ואלהי הארץ -

הקב"ה יקרא אלהי ארץ ישראל, כדכתיב (מ"ב יז כו): לא ידעו את משפט אלהי הארץ, וכתוב (דהי"ב לב יט): וידברו אל אלהי ירושלים כעל אלהי עמי הארץ. ויש בזה סוד עוד אכתבנו בעזרת השם (עיין ויקרא יח כה). אבל בפסוק (ז): לקחני מבית אבי לא נאמר בו אלהי הארץ כי היה בחרן או באור כשדים. וכן אמרו (כתובות קי ב): הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר (ש"א כו יט): כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלוהים אחרים:



(ה): וטעם אולי לא תאבה האשה -

האשה אשר אדבר בה מכל הנשים אשר שם, או הראויה ליצחק:



(ז): מבית אבי ומארץ מולדתי -

לשון רש"י:

מבית אבי, מחרן. ומארץ מולדתי, מאור כשדים.

אם כן "אל ארצי ואל מולדתי תלך" יהיה אור כשדים, וחלילה חלילה שיתערב זרע הקדש בבני חם הפושע. אולי יאמר שהיה לו משפחה שם מזרעו של שם, אבל העבד לחרן הלך כאשר דבר אדניו. ואולי יחשוב הרב כי ארץ מולדתו אור כשדים, אבל "מולדתי" היא משפחתי, "וארצי" ארץ אשר גר בה. וכל אלה דברים בטלים, כי בכאן אמר ולקחת אשה לבני משם, ועוד כי ימים רבים עמד בארץ כנען יותר מחרן, ולמה תקרא חרן ארצו בעבור שגר בה ימים:

אבל "אל ארצי ואל מולדתי", ארצי ששם מולדתי, כי שם עמד ומשם היו אבותיו מעולם, וכבר נתבאר (לעיל יא כח, יב א).



ובבראשית רבה (נט י):

מבית אבי, זו ביתו של אביו, ומארץ מולדתי זו שכונתי.

ויתכן שיהיה טעם "אל ארצי ואל מולדתי", ארצי ומשפחתי, כי גם באנשי ארצו לא יחפוץ רק במשפחתו, וכן ולקחת אשה לבני משם, רמז אל "מבית אבי". וכן יאמר העבד (להלן פסוק מ): ולקחת אשה לבני ממשפחתי ומבית אבי. ואמר (שם מא): כי תבא אל משפחתי. או שהיה העבד אומר כן לכבדם שישמעו לו:



ואשר דבר לי -

לשון רש"י:

לצרכי, כמו עלי, וכן כל לי ולו ולהם הסמוכים אצל דבור מפורשים בלשון על, שאין נופל בלשון דבור אלא אלי אליו אליהם, ותרגומם עמי עמיה עמהון, אבל אצל אמירה נופל לי ולו ולהם.

ובפרשת ויצא יעקב הביא ראיה ממה שכתוב שם (להלן כח טו): את אשר דברתי לך, שהרי עם יעקב לא דבר קודם לכן:



ואין החילוק הזה אמת, כי הנה מצאנו (שמות לב לד): ועתה לך נחה את העם אל אשר דברתי לך, וידברו הכשדים למלך ארמית (דניאל ב ד), והורשתם והאבדתם מהר כאשר דבר ה' אלהיך לך (דברים ט ג). וכן האמירה בשניהם (שמות ג יג): ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם. "ואת אשר דברתי לך" פירושו שאמרתי לך עתה שאתן לך את הארץ ולזרעך ואברך אותך:



(ח): ונקית משבועתי זאת -

לא הרשה אותו לקחת לו אשה מבנות כנען, אבל שיהיה הוא פטור, וה' הטוב בעיניו יעשה.



ורש"י כתב:

וקח לו אשה מבנות ענר אשכול וממרא.

ואם כנענים הם חלילה לו, ובאמת שהם מזרע כנען, שהכתוב אומר (לעיל יד יג): ממרא האמורי אחי אשכול ואחי ענר.



ובבראשית רבה (נט ח) אמרו:

אשר לא תקח אשה וגו', הזהירו בבנות כנען ענר אשכול וממרא, כי עליהם אמר "אשר אנכי יושב בקרבו", כי הוא לא היה יושב בכל הכנעני, כי עמים רבים היו, אבל הזהיר על אלה בעלי בריתו וכל שכן על האחרים:

אבל ונקית משבועתי, שיהיה הוא פטור, ואברהם הוא היודע ביצחק הצדיק שישמע לאביו ושיזהר בהם וילך לו אל ישמעאל או ללוט ויתר העמים. ויתכן כי "משבועתי זאת", רמז למה שאמר ולקחת אשה לבני משם, כי אולי הייתה השבועה על הכל, ולא ירמוז לאשר אמר לו לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני. וזה טעם "זאת", ולכך אמר העבד ואפנה על ימין או על שמאל (להלן פסוק מט), ולא אמר "אשובה לי":



(י): וכל טוב אדוניו בידו -

לשון רש"י:

שטר מתנה, שכתב לו כל אשר לו כדי שיקפצו לשלוח לו בתם.

וכן בבראשית רבה (נט יא): דייתיקי.

ולדעת זו מה שכתוב (להלן כה ה): ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, לומר שהחזיק אותו בנכסים בשעת פטירתו שלא יערערו בו, כמו שאמר וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי. ואם כן תהיה מלת הלקיחה מושכת "וכל טוב אדוניו בידו", לקח בידו, או, ויקח העבד עשרה גמלים וכל טוב אדוניו בידו וילך:



ואחרים מפרשים כי העבד כאשר נשבע מיד הלך מעצמו ולקח עשרה גמלים מגמלי אדוניו, כי כל טוב אדוניו היה בידו, והוא פקיד ונגיד על הכל לקחת ממנו כאשר ירצה, כמו שאמר (לעיל פסוק ב): המושל בכל אשר לו:



והנכון בעיני כי טעם הפסוק הזה כטעם הכתוב בחזאל (מ"ב ח ט): וילך חזאל לקראתו ויקח מנחה בידו וכל טוב דמשק משא ארבעים גמל, אף כאן אמר כי לקח כל טוב אדוניו בידו משא עשרה גמלים, והענין, כי כל הטוב והמעולה במינים ההם פירות ומגדנות מכל הנמצא בדמשק או בבית אדוניו, לקחו משא הגמלים והוליכו מנחה בידם. וכן (להלן מה כג): עשרה חמורים נושאים מטוב מצרים. והמקראות יקצרו לשונם במובן:



(יד): אותה הוכחת לעבדך ליצחק -

לשון רש"י:

ראויה היא לו שהיא גומלת חסדים וראויה ליכנס בביתו של אברהם. ובה אדע, לשון תחינה הודיעני בה שעשית חסד עם אדוני.

ואם כן יאמר ידעתי כי באמת אותה הוכחת לעבדך ליצחק. ואינו נקשר יפה:



אבל פירושו הקרה נא לפני היום הזה המקרה שתהיה הנערה אשר אומר אליה אותה שהוכחת לעבדך ליצחק, ועשה בזה חסד עם אדוני אברהם. כי בה אדע כי עשית חסד עמו, אם תהיה ממשפחתו וטובת שכל ויפת מראה. וכן אמר (להלן פסוק מג): והיה העלמה, היא האשה אשר הוכיח ה':



(טו): אשר ילדה לבתואל בן מלכה -

בעבור שהיה לנחור בנים מפלגשו ראומה ייחסו לעולם בתואל בן מלכה. ובעבור שהנערה הזכירה אם אביה תחלה, בת בתואל אנכי בן מלכה, כי כן דרך הי הוא בן מלכנערות, כדרך ותגד לבית אמה (להלן פסוק כח), לכן יזכירנו הכתוב כה אשת נחור. אבל העבד אמר ותאמר בת בתואל בן נחור (שם מז), כי תיקן הדבר בדרך מוסר. אבל אמר אשר ילדה לו מלכה, לומר שהוא בן הגבירה:



(יז): וירץ העבד לקראתה -

לשון רש"י:

לפי שראה שעלו המים לקראתה.

ובבראשית רבה (ס ה):

ותמלא כדה ותעל, כל הנשים יורדות וממלאות מן העין, וזו כיון שראו אותה המים מיד עלו, אמר לה הקב"ה את סימן ברכה לבניך.

נראה שדקדקו כן מלשון ותמלא כדה ותעל - שלא אמר "ותשאב ותמלא". ונעשה לה הנס בפעם הראשונה כי אחרי כן כתוב "ותשאב".

והעבד כשספר להם אמר (להלן פסוק מה): ותרד העינה ותשאב, אולי לא יאמינו:



(כב): ויקח האיש נזם זהב ושני צמידים על ידיה -

הכתוב הזה יחסר המעשה, שהיה צריך שיאמר "ויקח האיש נזם זהב ויתן על אפה ושני צמידים על ידיה".

ולכך אני אומר, כי פירושו ויקח האיש נזם זהב ושני צמידים שיהיו על ידיה ויאמר לה בת מי את. ואחרי שאמרה אליו "בת בתואל אנכי" שם הנזם על אפה והצמידים על ידיה, כאשר אמר להם, אבל חסר כאן הנתינה. וכן במקומות רבים:



(לב): ויבא האיש הביתה -

אליעזר הוא האיש הבא.



ויפתח הגמלים -

יחזור על לבן, שעשה עם אורחיו דרך מוסר ויפתח גמליהם, ויתן להם תבן ומספוא ונתן מים לרחוץ רגלי אליעזר ורגלי האנשים אשר אתו. כי רחוק הוא שיהיה אליעזר הוא הנותן מים לרחוץ רגליו ורגלי אנשיו. וכן ויעברו אנשים מדינים סוחרים וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור (להלן לז כח), כי "וימשכו" חוזר אל אחיו הנזכרים בפסוק הראשון. וכן ויאמר ציבא אל המלך ככל אשר יצווה אדוני המלך את עבדו כן יעשה עבדך ומפיבושת אוכל על שולחני כאחד מבני המלך (ש"ב ט יא), והם דברי דוד, ורבים כן:



וענין ויפתח הגמלים -

שפתח מוסרי צוארם כי המנהג להוליכם קשורים, או שהיו הולכים חגורים במושב המרכבה אשר עליהם, כלשון אל יתהלל חוגר כמפתח (מ"א כ יא), התפתחי מוסרי צוארך (ישעיה נב ב):



ורש"י כתב:

התיר זמם שלהם שהיה סותם פיהם שלא ירעו בשדות אחרים.

ולשון בראשית רבה (ס ח):

התיר זממיהם, רבי הונא ורבי ירמיה שאל לרבי חייא ברבי אבא, לא היו גמליו של אברהם אבינו דומים לחמורו של רבי פנחס בן יאיר וכו'.

וזו שאלה לסתור פתוח הזמם, כי אי אפשר שיהיה החסידות בביתו של רבי פנחס בן יאיר גדול יותר מביתו של אברהם אבינו, וכאשר חמורו של רבי פנחס בן יאיר איננו צריך להשתמר מן הדברים האסורים לבעליו להאכילו, כל שכן גמליו של אברהם אבינו, ואין צריך לזממם, כי לא יאונה לצדיק כל און:



(מה): וטעם והנה רבקה יצאת וכדה על שכמה -

כי בהיותו בביתה שמע את שמה, או מתחילה הגידה לו שמה אע"פ שלא נזכר:



(סא): ותקם רבקה ונערותיה -

סיפר הכתוב כי אחר שנתנו רשות שתלך רבקה ומיניקתה ועבד אברהם ואנשיו, קמה רבקה וקראה נערותיה ותרכבנה על הגמלים ותלכנה אחרי האיש, כי הוא מורה הדרך לפניהם:



וטעם ויקח העבד את רבקה וילך -

לספר בזריזותו, כי אחרי צאתו מן העיר ותלכנה כל הנשים אחריו, לקח העבד את רבקה עמו לא יפרד ממנה לשומרה בדרך מכל מכשול. ורבי אברהם אמר כי טעמו שהיה הולך עם רבקה ולא הרגיש עד שבא יצחק ופגע בו:



(סב): בא מבוא באר לחי ראי -

יאמר כי יצחק בא עתה מבוא באר לחי ראי, ששב מבאר לחי שבא שמה. שאלו אמר "בא מבאר לחי ראי" היה נראה שהיה דר שם, ולכך הוצרך לפרש כי הוא שב לעירו מביאתו שבא אל באר לחי רואי לפי שעה, כי הוא יושב בארץ הנגב וחוזר לעירו:



ויתכן, בעבור היות "מבוא" מקור, שהיה יצחק הולך תמיד אל המקום ההוא, כי הוא לו מקום תפלה בעבור הראות שם המלאך, והוא יושב בארץ הנגב קרוב משם.



וכן תרגם אונקלוס:

אתא ממיתוהי.

ועל דעתו הוא באר שבע, שתרגם "בין קדש ובין שור" (לעיל כ א), "ובין קדש ובין ברד" (לעיל טז יד), "רקם וחגרא". ואם כן המקום ההוא מקום אשל אברהם ראוי לתפלה. והנה יצחק בא מן הבאר ההיא אל עיר אחרת אשר הייתה בדרך עירו, ויצא לפנות ערב לשוח בשדה עם רעיו ואוהביו אשר שם, ומצא את העבד ורבקה, והלכו כלם יחדו אל עירו, ויביאה האהלה שרה אמו:



(סד): ותרא את יצחק -

לשון רש"י:

ראתה אותו הדור ונתביישה ממנו.

ורבי אברהם פירש:

כי הפסוק האחרון מוקדם, כי "ותאמר אל העבד", וכבר אמרה אל העבד.

ורבים בתורה כן על דעתו.



ובאמת שימצאו מהם, אבל בכאן איננו נכון, שיצטרך לערב שתי המקראות, ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק ותאמר אל העבד מי האיש הלזה ההולך בשדה לקראתנו ויאמר העבד הוא אדוני ותפול מעל הגמל ותקח הצעיף ותתכס:



ולדעתי, בראות רבקה איש הולך לקראתו בשדה שירט הדרך והלך בשדה לעומתם, ידעה כי הוא הוא בא לראותם ולקרוא לשלום או להכניסם אל ביתו ללון, עשתה כדרך מוסר הנשים לעמוד בהצנע:



ותפול מעל הגמל -

לשון רש"י:

השמיטה עצמה לארץ, מתרגומו ואתרכינת, כמו הטי נא כדך (לעיל פסוק יד), ארכיני, ויט שמים וירד (תהלים יח י), וארכין.

ודומה לו כי יפול לא יוטל (שם לז כד), אם יטה לארץ לא יגיע לקרקע. ואין דעת אונקלוס שהשמיטה עצמה מן הגמל לארץ, שאם כן הנה היא נופלת מעל הגמל ממש, לא מוטה מעליו, וכן כל לשון "הרכנה" הטיה לצד אחד בלבד:

אבל כוונתו כי מעל הגמל אשר היא רוכבת עליו הטת עצמה לצד אחד להסב פניה ממנו.



וכמוהו לדעתי ויראה נעמן רץ אחריו ויפול מעל המרכבה לקראתו ויאמר השלום (מ"ב ה כא), שאין ענינו רק שהשפיל עצמו במרכבה לקראת הרץ אשר היה בארץ לשאול לו בשלום. וכן אמר (שם כו): כאשר הפך איש מעל מרכבתו לקראתך. או יהיה אצל אונקלוס "מעל הגמל" כמו "על הגמל", וכן מעל שמים חסדך (תהלים קח ה), וכזו המ"ם, לא יהיה משם עוד עול ימים וזקן (ישעיה סה כ), וכן המים אשר מעל השמים (תהלים קמח ד):

ועל דרך הפשט הוא כמו והנה עם רב הולכים מדרך אחריו (ש"ב יג לד), וכן רבים:



(סז): ויביאה יצחק האהלה שרה אמו -

חסר הנסמך, וכמוהו רבים. וטעם הכתוב, כי יספר בכבוד שנהג יצחק באמו, כי מעת שמתה שרה לא נטו אהלה כי אמרו לא תבא אשה אחרת אל אהל הגבירה הנכבדת. וכאשר ראה רבקה הביאה אל האהל ההוא לכבודה ושם לקחה.



וזה טעם ויאהבה וינחם -

ירמוז שהיה מצטער מאד על אמו ורחק ממנו מנחם עד שנחם באשתו באהבתו אותה, כי מה טעם שיזכיר הכתוב אהבת האיש באשתו:



ואונקלוס פירש: ויביאה יצחק האהלה והנה היא שרה אמו, ולכן הזכיר האהבה, כי מפני צדקתה וכשרון מעשיה אהבה ונחם בה.



כך הזכירו בבראשית רבה (ס טז):

עד שלא מתה שרה הייתה ברכה מצויה בעיסה.