(ג): אשורים ולטושים ולאומים -

לשון רש"י:

שהם ראשי אומות.

ותרגומו של אונקלוס אין לישבו עם לשון המקרא. ולי נראה שסבר אונקלוס "באשורים" שהם המחנות שיירות הולכי דרך מעיר לעיר, כמו שאמר אורחת ישמעאלים (להלן לז כה), עשאו מלשון באשורו אחזה רגלי (איוב כג יא), לא תמעד אשוריו (תהלים לז לא). וסבר "בלטושים" שהם השוכנים באהלים שהם נטושים על פני האדמה, היום ישכנו במקום ההוא ולמחר במקום אחר, כי הלמ"ד והנו"ן יומרו במקומות רבים, כמו לשכה ונשכה, ויפקדו ביום ההוא אנשים על הנשכות (נחמיה יב מד). ומזה חרב נטושה (ישעיה כא טו), כמו לטושה. ואמר "בלאומים" "ולנגון" בלשון איים. ומלת "היו" עוררה אותו בזה, שהיה ראוי שיאמר כמו שאמר (לעיל י יג): ומצרים ילד את לודים ואת ענמים ואת להבים ואת נפתוחים:



ובבראשית רבה (סא ה):

רבי שמואל בר רב נחמן אמר: אף על גב דאנן מתרגמינן ואמרין תגרין ולפדין

וראשי אומים, כלם ראשי אומות הן.

והענין כמו שפירשתי, כי היו המתרגמין עושים אשורים תגרין הולכי דרך, והיו עושין מן לטושים אנשי רשע, פניהם פני להבים בוערים כלפידים, מן ללטוש את מחרשתו ואת אתו (ש"א יג כ), ילטוש עיניו לי (איוב טז ט), ואמר רבי שמואל בר רב נחמן שאף על פי שנהגו לתרגם כן אינם אלא ראשי אומות, אין בהם שם תואר כלל, וכך הדבר:



(ו): ולבני הפילגשים אשר לאברהם -

על דרך הפשט, בעבור שנאמר לו (לעיל כא יב): כי ביצחק יקרא לך זרע, לא בזרע אחר, היו כל נשיו אצלו פילגשים, לא היו נחשבות לנשים, שאין זרען ביורשיו, כי הגר שפחת שרה פילגשו הייתה, אבל קטורה לאשה לקח לו. ואם הייתה שפחה בביתו ולקחה לפילגש לא היה אומר "ויקח אשה ושמה קטורה", רק תקרא פילגש בכתוב מפני הטעם שפירשתי. ובדברי הימים (א א לב): כתוב ובני קטורה פילגש אברהם:



והנה אברהם לקח לו אשה מבנות כנען, ואם תאמר שהייתה מצרית או מארץ פלשתים, הנה לא שלח אל ארצו ואל מולדתו כאשר עשה בבנו, כי איננו שומר רק זרע יצחק, כי עליו נכרת הברית. ועוד, שלא אמר הכתוב "ויקח אשה קטורה בת פלוני החוי או הפלשתי והמצרי מארץ פלונית" כאשר אמר בנשי עשו (להלן כו לד): וזולתן, אבל הזכיר שמה בלבד כי היא כנענית וקצר ביחוסה, וכן יעשה במקומות רבים כשלא יקפיד בייחוס שלהן. ואולי תקרא פילגש בעבור היותה שפחה ממשפחת העבדים. ואם הייתה שפחה בביתו ובא אליה לא יזכיר ייחוסה, כי אין דרך הכתוב להזכיר באמהות רק שמן כענין בזלפה ובלהה:



ורש"י כתב:

נשים בכתובה, פילגשים שלא בכתובה כדאמר בנשים ופילגשים דדוד בסנהדרין (כא א).

ואין הדבר כן, כי לא תקרא פילגש אלא כשהיא בלא קדושין, כי הכתובה מדברי סופרים, והגירסא בסנהדרין פילגש בלא כתובה וקדושין. אבל אפשר שגם בני נח כאשר ישאו להם נשים כמשפטן בבעילה היו נוהגים לכתוב להן מהר ומתן, ואשר רצונה שתהיה להם פילגש וישלח אותה כאשר ירצה ולא יהיו בניה בנוחלים את שלו, לא היה כותב לה כלום.



ועל דעת רבותינו (ב"ר סא ד):

שהיא הגר, הנה היא פילגש ודאי:

(ח): זקן ושבע -

שראה כל משאלות לבו ושבע כל טובה, וכן ושבע ימים (להלן לה כט), ששבעה נפשו בימים, ולא יתאוה שיחדשו בו הימים דבר, וכענין שנאמר בדוד וימת בשיבה טובה שבע ימים ועושר וכבוד (דברי הימים א כט כח). והוא ספור חסדי השם בצדיקים, ומדה טובה בהם שלא יתאוו במותרות, כענין שנאמר בהם תאות לבו נתת לו (תהלים כא ג), ולא כמו שנאמר בשאר האנשים אוהב כסף לא ישבע כסף (קהלת ה ט), ואמרו בו (קהלת רבה א יג): אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותיו בידו, יש בידו מנה מתאוה מאתים, השיגה ידו למאתים מתאוה לעשות ארבע מאות, שנאמר אוהב כסף לא ישבע כסף:



ובבראשית רבה (סב ב) אמרו:

הקב"ה מראה להם לצדיקים מתן שכרן שהוא עתיד ליתן להם לעולם הבא, ונפשם שבעה והם ישנים.

נתעוררו החכמים בזה ופירשו הכתוב שאומר "ושבע" במראה הזו:



(ט): ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו -

לשון בראשית רבה (סב ג):

כאן בן האמה חולק כבוד לבן הגבירה:

(יא): וישב יצחק עם באר לחי ראי -

קרוב אל המקום ההוא, או בעבור שאיננו עיר, אמר כי נטה אהלו אצל הבאר:



(יז): ואלה שני חיי ישמעאל -

הקרוב בדרך הפשט כי הכתוב יספר בבני הצדיקים תולדותם ומספר חייהם, להודיע כי זרע צדיקים יבורך. ולא ספר ימי עשו, כי חיה יותר מיעקב, וכבר נשלם הספור במות יעקב, ולא רצה לחזור אלה חיי עשו, שכבר הזכיר תולדותיו במקום הראוי להם:

ובמדרש רבותינו בסיפור ימי ישמעאל טעמים רבים (עיין מגילה יז א).

והנכון שבהם, שהיה צדיק בעל תשובה וסיפר בו כדרך הצדיקים:



ויגוע -

לשון רש"י:

לא נאמרה גויעה אלא בצדיקים.

ובגמרא (ב"ב טז ב): הקשו והא דור המבול נאמר בהם גויעה, ויגוע כל בשר הרומש על הארץ וגו' וכל האדם (לעיל ז כא), כל אשר בארץ יגוע (לעיל ו יז). ומתרץ גויעה ואסיפה קאמרינן. כוונתם, כי הגויעה מיתה בלא חולי מכאיב ובלא יסורין, ואין זוכין לה אלא הצדיקים ואנשי דור המבול ההפוכים כמו רגע ולא חלו בהם ידים, וכן מתי מדבר, ועל כן אמר בהם גויעה בגוע אחינו (במדבר כ ג), וכן הוא איש אחד לא גוע בעונו (יהושע כב כ), שלא המית אותו עונו פתאום. אבל כשיזכיר בכתוב כן עם זכרון המיתה כמלת ויאסף או וימת, תרמוז למיתת הצדיקים:



ולשון בראשית רבה (סב ב):

ויגוע וימת אברהם (לעיל פסוק ח), אמר רבי יהודה בר אילעי החסידים הראשונים היו מתיסרין בחולי מעים בעשרה ובעשרים יום לומר שהחולי ממרק, רבי יהודה אומר כל מי שנאמרה בו גויעה מת בחולי מעים.

ושם (לעיל ו יז): אמרו וכל אשר בארץ יגוע, יצמוק. ויראה שמלת גויעה אצלם, המק בשרו והוא עומד על רגליו (זכריה יד יב).



וכן דעת אונקלוס שתרגם בכאן:

ואתנגיד.

והוא העלוף, כלשון אתנגיד ואתפח (סנהדרין לט א), יכול ישלם חמשה נגידים (ב"ק סז ב), ונאמר כן במבול, כמו שאמר (לעיל ז כג), וימח את כל היקום, ונאמר ויגוע וימת, כגבר יחלש וימות, והיא מיתה בצדיקים:



(יט): אמר הכתוב ואלה תולדות יצחק בן אברהם -

על עשו ויעקב בניו האמורים למטה, והזכיר הכתוב איך הייתה ילידתם:



אברהם הוליד את יצחק -

לשון רש"י:

על ידי שכתוב יצחק בן אברהם הוזקק לומר אברהם הוליד את יצחק, לפי שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה, לכך צר הקב"ה קלסתר פניו דומה לאברהם שיאמרו הכל אברהם הוליד את יצחק.

ורבי אברהם אמר עוד:

שטעם הוליד גדל ורבה, כמו יולדו על ברכי יוסף, כמו שאמר וישלחם מעל יצחק בנו:

והנכון בעיני, כי חזר עתה והחל באב היחס, כמנהג הכתוב לחזור באנשי המעלה אל ראש היחס, וכן בדברי הימים (א א יז יח): כתוב בני שם עילם ואשור וארפכשד ולוד וארם, וארפכשד ילד את שלח. וכאשר השלים חזר ואמר (שם כד): שם ארפכשד שלח, עד אברם הוא אברהם. וכן ביחוס בנימין חזר למפרע והחל, ונר הוליד את קיש וקיש הוליד את שאול (שם ח לג, ט לט). אף כאן, אברהם הוליד את יצחק ויצחק הוליד את יעקב כאשר יזכיר:



וחזר לספר זה, בעבור שאמר (לעיל כה יב): ואלה תולדות ישמעאל בן אברהם, שאם אמר גם כן ואלה תולדות יצחק בן אברהם בלבד, הנה השווה שניהם ביחוס ובמעלה, ואף כי הקדים הבכור, ועוד, שהיה ראוי שיתחיל באברהם ויאמר "אלה תולדות אברהם", אבל לא רצה לעשות כן שלא ימנה ישמעאל ובני קטורה, ולכך חזר והשלים אברהם הוליד את יצחק, לומר כי הוא לבדו תולדותיו וכאלו לא הוליד אחר יחשב, כמו שנאמר לו (לעיל כא יב): כי ביצחק יקרא לך זרע:



ולכך אמר למעלה (כה יב): גם כן אשר ילדה הגר המצרית שפחת שרה לאברהם, לכבוד יצחק, לומר שאין אלו תולדות היחס לאברהם, רק הם בני האמה, וכמו שאמר (לעיל כא יג): וגם את בן האמה לגוי אשימנו. וכן עשה הכתוב אף בדברי הימים (א א כח), כי אמר מתחילה בני אברהם יצחק וישמעאל, ואלה תולדותם בכור ישמעאל נביות, והזכיר ובני קטורה פילגש אברהם ילדה את זמרן, והיה ראוי שיאמר "בני יצחק", וחזר והחל ויולד אברהם את יצחק, בני יצחק עשו וישראל:



(כב): ותאמר אם כן למה זה אנכי -

אם כן גדול צער העבור למה זה אנכי מתפללת ומתאוה על ההריון. לשון רש"י.

ואיננו נכון.



ורבי אברהם אמר:

כי שאלה את הנשים אם אירע להם ככה ותאמרנה לא, ותאמר אם כן - הדבר והמנהג למה זה אנכי - בהריון משונה.

והנה הכתוב חסר ואיננו שלם בפירוש הזה:



והנכון בעיני כי אמרה אם כן - יהיה לי למה זה אנכי - בעולם, הלואי אינני, שאמות או שלא הייתי, כטעם כאשר לא הייתי אהיה (איוב י יט):



ותלך לדרוש את ה' -

לשון רש"י:

להגיד מה יהא בסופה.

ולא מצאתי דרישה אצל ה' רק להתפלל, כטעם דרשתי את ה' וענני (תהלים לד ה), דרשוני וחיו (עמוס ה ד), חי אני אם אדרש לכם (יחזקאל כ ג):



(כג): וטעם שני גויים בבטנך -

הודיע לה שלא תפחד, כי בעבור שהייתה מעוברת תאומים הוא הריצוץ הזה בבטנה, כי דרך נשים לה.

ויתכן שיאמר עוד כי בעבור היותם שני גויים שונאים ונלחמים זה בזה, עשו בתחלת יצירתם מריבה רמז למה שיהיה ביניהם בסוף, ועתה ינוחו ותמצא מנוח והשקט לנפשה:



(כח): כי ציד בפיו -

אמרו המפרשים (הראב"ע, והרד"ק): כי יתן ציד בפיו של יצחק, או יביא, ויחסר המעשה. וכן למועד אשר שמואל (ש"א יג ח), וה' אותי כגבור עריץ (ירמיה כ יא), נתן או שם אותי.



ויתכן לפרש ויאהב יצחק את עשו, בעבור כי בפיו של יצחק ציד תמיד, כל היום יתאוה לאכול את הציד, ותמיד הוא בפיו, לא יאכל דבר אחר, והוא המביא לו כאשר אמר איש יודע ציד:



והנכון בעיני כי היא מליצה, כי עשו ציד בפי אביו, יכנה האיש במעשה לתדירותו. וכמוהו שבתך בתוך מרמה (ירמיה ט ה), וכן ואני תפלה (תהלים קט ד).



וכן אמרו בבראשית רבה (סג ו):

קופרא טבא לפומיה כסא טבא לפומיה:

(ל): מן האדום האדום הזה -

היה התבשיל מאודם מן העדשים שהיו אדומות, או שרקחו בדברים אדומים, ועשו לא ידע מה הוא וקרא שמו אדום:

על כן קרא שמו אדום - כי לעגו עליו שמכר בכורה נכבדת בעבור תבשיל מעט, כי סובא וזולל יורש (משלי כג כא):



(לא): מכרה כיום את בכורתך לי -

כיום דילהן, כיום שהוא ברור כן מכור לי מכירה גמורה, לשון רש"י.

ופשוטו, כעת הזאת, וכן ואתה עמוד כיום ואשמיעך את דבר אלוהים (ש"א ט כז), אותו כהיום תמצאון אותו (שם יג), קטר יקטירון כיום את החלב (שם ב טז), ולנו בשת הפנים כהיום הזה (דניאל ט ז):



והנראה מדעת אונקלוס, כי בעבור היות מכירת הבכורה לאחר מיתת אביהם, אמר, מכרה לי הבכורה לאיזה יום שתפול בו, וזה שמוש "להן" בלשון ארמית, להן את אזיל, לאיזה מקום, מן הן את מודע לי, וכן בפרשת וישלח (ב"ר עח א): ולהן אינון אזלין, מן הן דאתברון. והוא לשון מורגל להם במקומות הרבה. ובדניאל (ב יא): בפתחות הלמד כטעם אלהן, להן אלהין די מדרהון עם בשרא לא איתוהי, וכן להן מלכא מלכי ישפר עלך (שם ד כד). ואונקלוס תרגם זולתי "אלהין", אלא הן. ובנוסחאות בדוקות ומדוקדקות מן התרגום כיום דלהי, והוא כמו שפירשתי, כי הי בלשונם איזה, כמו שאומר בתלמוד (ב"ק צט ב): הי רבי מאיר, הי רבי יהודה (ב"ב קמא א), וזולתן:



ואפשר שעשה אונקלוס "כיום" כאלו הוא "ביום", מכרה ביום שתבא בו הבכורה, כי כן מצאנו השמוש הזה לכ"ף, כאשר ילכו אפרוש עליהם רשתי (הושע ז יב), משפטו באשר, וכדמי בניך אשר נתתה להם (יחזקאל טז לו), כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם (זכריה ב י):



ויש אומרים (הרד"ק בשם אביו): כי אין מחיר הבכורה הנזיד רק הכתוב יספר כי בבקשו לאכול והוא עיף אמר לו יעקב מכור לי בכורתך בכסף, ואחר כך אכול, וענה לו בפחזותו על האכילה למה זה לי בכורה, הרי היא מכורה לך, ונשבע עליה וישבו לאכול ולשתות, והכתוב לא פירש המחיר. ואין זו דעתי:



(לג): השבעה לי כיום -

כאשר אמר עשו למה זה לי בכורה, אינני חפץ בה, אמר לו יעקב השבעה לי כי לא תחפוץ בה ולא תירשנה לעולם, ונשבע לו ואחר כן מכרה לו ונתן לו המחיר או הנזיד שבקש:

ויתכן שאמר עשו למה זה לי בכורה, הנה היא מכורה לך, ויאמר השבעה לי שלא תערער על המכירה לעולם, ואמר הכתוב שנשבע לו ומכרה, כאלו אמר מכרה ונשבע לו:



(לד): ויבז עשו את הבכורה -

בז לדבר יחבל לו (משלי יג יג). אבל כבר אמר הטעם שבעבורו נאות למכירה מפני שהיה הולך למות בצודו החיות, וקרוב הוא שימות בחיי אביו, ואין לבכורה שום מעלה רק אחרי האב ומה תועיל לו הבכורה. ואמר ויאכל וישת ויקם וילך ויבז - כי אחר שאכל ושתה חזר השדה אל צידו, וזו סיבת בזוי הבכורה, כי אין חפץ בכסילים רק שיאכלו וישתו ויעשו חפצם בעתם, ולא יחושו ליום מחר:



ורבי אברהם משתבש בכאן מאד, שאמר כי בזה הבכורה בעבור שראה שאין ממון לאביו. ורבים יתמהו כי עזב לו אברהם ממון רב, וכאלו לא ראו בימיהם עשיר גדול בנעוריו, בא לידי עוני בזקוניו. והעד, שהיה יצחק אוהב את עשו בעבור צידו, ואלו היה לחם רב בבית אביו, והוא נכבד בעיניו, לא מכר את בכורתו בעבור נזיד. ואם היה אביו בכל יום אוכל מטעמים מה טעם יאמר אליו הביאה לי ציד. ולמה לא היו ליעקב בגדים חמודות, ולא נתנה לו אמו כסף וזהב לדרך, שאמר (להלן כח כ): ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש. למה לא שלחה לו הון, והיא אוהבת אותו, כי הוצרך לשמור הצאן. והפסוק שאמר (להלן כו יג): ויגדל האיש, קודם זקנתו. ועורי לב יחשבו כי העושר מעלה גדולה לצדיקים, והנה אליהו יוכיח. ועוד ישאלו, למה חסר השם ממון ליצחק. אולי יודיעונו למה חסר מאור עיניו, ואל ידחונו בקנה של דרש, כי יש לו סוד, ואין לנו לחפש כי עמקו מחשבות השם ואין כח באדם להבינם. כל אלו דבריו:



ואני תמה מי עור עיני שכלו בזה, כי הנה אברהם הניח לו הון רב, ואבד העושר ההוא מיד קודם הענין הזה, ומפני זה בזה את הבכורה, כי הדבר הזה היה בנעוריהם קודם היות לעשו נשים כאשר יספר הכתוב, ואחרי כן חזר והעשיר בארץ פלשתים עד כי גדל מאד ויקנאו בו שרי פלשתים, ואחרי כן חזר לעניו והתאוה לציד בנו והמטעמים, ואין אלו רק דברי שחוק. ועוד, כי הכתוב אמר (לעיל כה יא): ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלוהים את יצחק בנו, והברכה תוספת בעושר ובנכסים וכבוד, ואיה ברכתו שאבד הון אביו והעני, ואחרי כן (להלן כו ג): ואהיה עמך ואברכך, העשיר והעני אחרי כן. ואם יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים בענין העושר אין זה באותם שנתברכו מפי הקב"ה, כי ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה (משלי י כב):



אבל היו האבות כלם כמלכים, ומלכי גויים באים לפניהם וכורתים עמהם ברית, וכתוב (להלן כו לא): וישבעו איש לאחיו, ואם היה יצחק רע המזל מאבד נכסי אביו, איכה אמרו ראו ראינו כי היה ה' עמך (שם כח), וכבר היה בעוכריו. אבל בזוי הבכורה לעשו לאכזריות לבו:

ויתכן כי פי השנים בבכורה ממשפטי התורה לא היה כן לפנים, רק לנחול מעלת האב ושררתו, שיהיה לו כבוד ומעלה על צעירו. ולכן היה אומר ליצחק אני בנך בכורך (להלן כז לב), לומר כי הוא הבכור הראוי להתברך, וכן כי זה הבכור שים ימינך על ראשו (להלן מח יח), להקדימו בברכה, ואולי היה נוטל גם בנחלה יותר מעט כי דין פי שנים מחדוש משפט התורה:

והציד אשר היה בפיו, כן יעשו השרים והמלכים, בוחרים בציד מכל מאכל, וכל העמים יובילו מהם שי למורא. והיה עשו מחניף את אביו להביא כל צידו אל פיו לאכול ממנו כרצונו תמיד. ואהבת האב לבנו הבכור קלה להביא:



ומה שאמר לברך אותו אחר עשות לו המטעמים איננו שכר האכילה ושחד בהם, אבל רצה ליהנות ממנו שתהיה נפשו קשורה בנפשו בעת ההנאה, ויברך אותו בחפץ מלא ורצון שלם. או שהיה יודע בנפשו כי אחר האכילה הייתה מתענגת ושמחה ויחול עליה רוח הקודש, כענין ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' (מ"ב ג טו):

ולא נתנו ביד יעקב הון כי בורח היה, ובלא ידיעת אחיו יצא מן הארץ לבדו, ואלו נתנו לו הון ועבדים וגמלים היו מוסיפים בו קנאה לארוב לו ולהרגו.



ורבותינו אמרו (ב"ר סח ב):

שגזלוהו ממנו:

ומי אמר לו שלא היו ליעקב בגדים חמודות שש ומשי ורקמה, אבל הכתוב אמר כי עשו בלכתו השדה לצוד היה מחליפם בבגדי הציד, ומפני שיצחק ממשש תמיד בבנו ובבגדיו הלבישה אותם את יעקב פן יכירנו בהם, והלא אתה רואה שעשה כן וירח את ריח בגדיו (להלן כז כז), כי היה משים אותם בתוך נרד וכרכום, כענין שכתוב (תהלים מה ט): מור ואהלות קציעות כל בגדותיך, והיו הבשמים צומחים בארץ ישראל. ועל כן אמר "כריח שדה", כי בעבור היותו איש שדה הריחו בגדיו מהם. או ריח ציצי האילנות, כמו שאמרו רבותינו (תענית כט ב): כריח השדה של תפוחים:



והשאלה על מאור עיניו שאלת עורי לב, כי אם הייתה סבה מאת השם, הנה היא כדי שיברך את יעקב, והוא ספור הכתוב (להלן כז א): ותכהין עיניו מראות ויקרא את עשו. ועל דרך הפשט איננו רק ענין הזקנה, וטעמו ויהי כי זקן יצחק ותכהינה עיניו בזקנתו קרא את עשו, והנה ביעקב (להלן מח י): ועיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות, וכתוב באחיה השילוני (מ"א יד ד): כי קמו עיניו משיבו, ויספר במשה רבנו פלא (דברים לד ז): לא כהתה עינו.