(ד): בעבור תברכך נפשי -

היה בדעתו לברך אותו שיזכה הוא בברכת אברהם לנחול את הארץ, ולהיות הוא בעל הברית לאלוהים כי הוא הבכור:

ונראה שלא הגידה לו רבקה מעולם הנבואה אשר אמר ה' לה ורב יעבוד צעיר, כי איך היה יצחק עובר את פי ה' והיא לא תצלח. והנה מתחלה לא הגידה לו דרך מוסר וצניעות, כי ותלך לדרוש את ה', שהלכה בלא רשות יצחק, או שאמרה "אין אנכי צריכה להגיד נבואה לנביא כי הוא גדול מן המגיד לי", ועתה לא רצתה לאמר לו "כך הוגד לי מאת ה' טרם לדתי" כי אמרה, באהבתו אותו לא יברך יעקב ויניח הכל בידי שמים, והיא ידעה כי בסבת זה יתברך יעקב מפיו בלב שלם ונפש חפצה. או הם סבות מאת ה' כדי שיתברך יעקב, וגם עשו בברכת החרב, ולו לבדו נתכנו עלילות:



(ז): ואברככה לפני ה' לפני מותי -

לא נזכר בכל הפרשה לפני ה', רק במקום הזה, כי אמרה לו אמו הברכה לפני ה' תהיה, ברוח הקדש, ואם יתברך בה עשו אחיך תתקיים בו בזרעו לעולם, ואין לך עמידה לפניו:



(יב): אולי ימשני אבי -

אין הטעם שימושהו להכיר אותו, אבל אמר אולי יקרב אותי אל עצמו לנשק לי או לשום ידו על פני, כדרך חבת האב על בנו וימצא במשוש שאני חלק:

ואני תמה, איך לא פחד מהיכר הקול, וכל בני אדם נכרים בקולם, כמו שאמרו רבותינו (גיטין כג א): היאך סומא מותר באשתו, והיאך בני אדם מותרין בנשותיהן בלילה, אלא בטביעות עינא דקלא. ואם סתם בני אדם מכירין כן, מה יהיה ביצחק, החכם והבקי להכיר בין בניו, שתהיה לו באמת טביעות בקול. אולי היו האחים האלה דומים בקולם. ולכך אמרו (ב"ר סה יט): כי הקול קול יעקב, דבריו, שמדבר בלשון רכה ומזכיר שם שמים. או שהיה משנה קולו לדבר כלשון אחיו, כי יש בבני אדם יודעים לעשות כן:



(טו): וטעם הזכיר הכתוב עשו בנה הגדול ויעקב בנה הקטן -

להפליג בענין הצדקת, כי המנהג במולידים להכיר את הבכור בברכה ובכבוד ובמתן, והיא, מדעתה צדקת הקטן ורשעת הגדול תשתדל בכל הטורח הזה להעביר הברכה והכבוד מן הגדול אל הקטן. וכן יאמר למטה (פסוק מב): ויגד לרבקה את דברי עשו בנה הגדול ותשלח ותקרא ליעקב בנה הקטן:



(כא): גשה נא ואמשך בני -

לשון רש"י:

אמר בלבו אין דרך עשו להיות שם שמים שגור בפיו. וכן בבראשית רבה.

ואני תמה, כי לא היה עשו רשע בעיני אביו, ואולי היה חושב בלבו כי בעבור היותו איש שדה ולבו על הציד, איננו מזכיר שם שמים מפחדו שלא יזכירנו במקום שאינו טהור ומבלי כוונה, ונחשב לו זה בעיני אביו ליראת שמים. ועל דרך הפשט יהיה זה בעבור טביעות הקול:



(כח): מטל השמים -

אין הברכה שיתן לו האלוהים מטל השמים, כי הטל ירד בכל מקום, ואלו אמר שיתן רבוי טל או שירד בעתו, כענין ונתתי גשמיכם בעתם (ויקרא כו ד), הייתה ברכה:



אבל פירושו, כי הזכיר בו ברכת ה', כריח שדה אשר ברכו ה', והטעם אשר ברכו ה' לבני, כי השם ברך אותו בשדה, לומר שיצליחנו שם בצידו ולא ימות ולא תבואהו בו רעה, ואמר ויתן לך האלוהים מטל השמים ומשמני הארץ, והברכה תוספת ורבוי.

או שיהיה ורב דגן ותירש בתוספת הוא"ו ושיעורו ויתן לך האלוהים מטל השמים ומשמני הארץ רב דגן ותירוש:



והנכון בעיני, כי מתת האלוהים תמיד הוא ואין לו הפסק לעולם, ולכן אמר ויתן לך האלוהים, כל ימיך על אדמתך מטל השמים, ויתן לך משמני הארץ, כלומר השמנה בכל הארצות, כענין שכתוב (יחזקאל כ ו): צבי היא לכל הארצות:



ורבי אברהם אמר:

כי מ"ם מטל מושך עצמו ואחר עמו, וממשמני הארץ.

ולעשו לא נתנו במתת אלוהים ולא ברבוי, אבל אמר, גם לך אצלתי אחריו, ומשמני הארץ ומטל השמים יהיה מושביך, בעוד אשר תשב שם, ירמוז כי יכלה ויאבד, אך בעודו יהיה חלקו טוב:



(כט): ארריך ארור ומברכיך ברוך -

ובבלעם הוא אומר (במדבר כד ט): מברכיך ברוך ואורריך ארור, הצדיקים תחלתן יסורין וסופן שלוה, ואורריהן קודמין למברכיהן, והרשעים תחלתן שלוה וסופן יסורין, לפיכך הקדים בלעם ברכה לקללה. לשון רש"י מבראשית רבה (סו ד).

ואם כן למה אמר הקב"ה לאברהם (לעיל יב ג): ואברכה מברכיך ומקללך אאור?

וזה איננו קשה, כי חזר שם ונברכו בך, והנה הברכה בראש ובסוף. או בעבור מה שפירשנו שם דבר בלשון יחיד ורבים, כי הכל יברכוהו והיחיד אשר יקלל אותו יואר:



(לב): מי אתה -

כאשר אמר לו "יקום אבי" היה חושב שהוא יעקב וידע שאכל מציד עשו וברך אותו ועשה גם הוא מטעמים שיברך גם אותו, ולכן שאלו מי אתה, לדעת האמת:



(לג): בטרם תבא ואברכהו גם ברוך יהיה -

אין דרך החרד חרדה גדולה עד מאד וצועק "מי הוא אשר רמני לברך אותו" שישלים צעקתו לאמר מיד "גם ברוך יהיה", אבל היה ראוי שיקללהו, ועוד, כי היה עשו צועק עליו לאמר "ולמה תברכהו עתה אבי", ואיך יאמין עשו כי במרמה היה מתחלה, בראותו כי עתה יברך אותו ברצונו:



והנכון בעיני שהוא לשון הווה, יאמר, מי איפוא הוא הצד ציד אשר היה יכול לרמותי שאברכהו, וגם שיהיה ברוך על כל פנים, כי ידעתי כי ברוך הוא.



או טעמו וגם ברוך יהיה על כרחי, שאי אפשר לי להעביר הברכה ממנו, כי מאז שברך אותו ידע ברוח הקדש שחלה ברכתו עליו:

וזהו טעם החרדה הגדולה אשר חרד, כי ידע שאבד בנו האהוב לו ברכתו לעולם.



וזה טעם בא אחיך במרמה -

כי אחר שאמר מי איפוא, נתן דעתו שהבא אליו היה יעקב, שאי אפשר שתחול הברכה רק בזרעו:



(לז): ואת כל אחיו נתתי לו לעבדים -

איננו ברכת "הוה גביר לאחיך" שכבר אמר הן גביר שמתיו לך. אבל יתכן שיהיה הוא הגביר ולא יהיו הם עבדים, כענין כי יהודה גבר באחיו (דהי"א ה ב), אבל אמר "נתתי לו לעבדים" ממאמרו וישתחוו לך בני אמך, כי הוא השתחואת העבד לאדוניו, כמו שאמר "יעבדוך עמים" ויכפול וישתחוו לך לאומים. וטעם ואת כל אחיו - כטעם "אחיך" "ובני אמך", יזכירם בלשון רבים לרמוז על כל זרעו של עשו.



ורבי אברהם אמר:

בני הפילגשים:

(לט): הנה משמני הארץ יהיה מושבך -

טעם "הנה" לאמר הנה אוכל לתת לך משמני הארץ ומטל השמים, כי לשניכם יספיק שיהיה משמני הארץ וטל השמים, אבל בענין הממשלה שלו תהיה ולו תעבוד. ולא נתן לו גם כן רב דגן ותירוש כאחיו, כי רצה לכבד המבורך ראשונה עליו. ואחרי כן אמר ליעקב ויתן לך את ברכת אברהם לרשתך את ארץ מגוריך (להלן כח ד), להיות לו רב הדגן והתירוש בארץ כנען מתנת אברהם, ולעשו יהיה הטל ומשמני הארץ בארץ אחרת:



(מ): וטעם ועל חרבך תחיה -

כמו בחרבך, וכן כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם (דברים ח ג), בלחם. ואין הברכה שתהיה מחיתו משלל האויבים בחרבו, כי הנה נתן לו משמני הארץ ומטל השמים ובה יחיה, אבל הענין לומר שיחיה במלחמותיו כי ינצח ולא יפול בחרב אויב. ועל כן אמר ואת אחיך תעבוד - שלא תתגבר עליו, והוא יגבר עליך:



והיה כאשר תריד -

בשיחך מתגרת ידו ופרקת עלו מעל צוארך - ירמוז לישראל שלא יתגרו בם יותר מדאי לעשות עמם רעה. והוא מה שציווה הכתוב (דברים ב ד - ה): ונשמרתם מאד אל תתגרו בם וגו':

וכך הזכירו רבותינו (ירושלמי ר"ה א א), אמרו כי ששת חדשים ישב שם יואב וכל ישראל עד הכרית כל זכר באדום (מ"א יא טז), אמר לו הקב"ה אני אמרתי אל תתגרו בם, ואתה התגרית בהם, חייך שאין ששה חדשים הללו נמנין לך ולמלכותך, מדכתיב (שם ב יא): והימים אשר מלך דוד על ישראל ארבעים שנה, והוא מלך ששה חדשים יותר, דכתיב (ש"ב ה ה): בחברון מלך על (ישראל): [יהודה] שבע שנים וששה חדשים. ועוד אמרו (דב"ר א טז): אמר לו הקב"ה, דוד ידיך חדודות וחרוצות ואני מבקש לרדות בהם את עולמי וכו':



(מא): ויאמר עשו בלבו -

אמר רבי אברהם:

יתכן שגלה סודו לאחד מאוהביו.

ואין צורך, כי ההסכמה בדבר אשר ימלך אדם עם לבו תקרא אמירה עם הלב, אף על פי שיהיה בה דבור בשפתים. וכן בלב ולב ידברו (תהלים יב ג), כי הרצון יקרא "לב", וכל ישראל לב אחד להמליך את דוד (דהי"א יב לח), שהיו כלם על אותה ההסכמה והיו מדברים בה, וכן ויאמר ירבעם בלבו (מ"א יב כו), וכן אמר אליעזר (לעיל כד מה): אני טרם אכלה לדבר אל לבי, והייתה שם תפלה בשפתיו ויאמר ה' אלהי אדני אברהם (שם יב), אבל טרם אכלה לדבר אל לבי, טרם השלימי מה שעלה בדעתי:



ויאמר כאן כי כאשר באה משטמה גדולה בנפש עשו לשטום את יעקב על הברכה, עלה בלבו שיהרוג את אחיו, והיה מתנחם בזה מרוע לבו. וזה טעם ויגד לרבקה את דברי עשו - ולכך אמרה מתנחם לך -

ורש"י כתב:

ברוח הקדש הוגד לה מה עשו מהרהר בלבו, וכן בבראשית רבה (סז ט).

ואם כן יהיה "דברי עשו" מחשבתו עם הלב, כמו דברתי אני עם לבי (קהלת א טז):

והנה עשו היה אומר יקרבו ימי אבל אבי - כי בחייו לא יצערנו, או מפחדו שלא יקללנו ותהפך ברכתו לקללה, ורבקה פחדה שמא ימות הזקן פתאום ויהרגנו, או שמא יזדמן לו בחייו ויהרגנו:



(מב): וטעם ותשלח ותקרא ליעקב -

כי היה יעקב במקום אחר איננו באהל אביו ואמו, כי היה מתחבא מפני עשו אחיו שהיה צועק עליו, והיה מתבייש ממנו או מתפחד:



מתנחם לך להרגך -

מתנחם הוא על הברכות בהריגתך, לשון רש"י.

ופשוטו מתנחם בך, וכן כי בוחר אתה לבן ישי (ש"א כ ל), והחזיק לו (שם ב טו ה), ורבים כן.



או פירושו מתנחם עליך, כמו כי כן ציווה לו המלך (אסתר ג ב):

אבל אונקלוס אמר כמין לך, אורב לך. ונראה מדעתו כי טעם מתנחם לך, שמראה עצמו לך מנוחם על ענין הברכות, וכאלו אינו מקפיד בהן, והוא מארב כדי שלא תשתמר ממנו. ותרגם הענין לא הלשון.