(ב): וירא והנה באר בשדה והנה שם שלשה עדרי צאן רובצים עליה -
יאריך הכתוב בספור הזה להודיענו כי קווי ה' יחליפו כח, ויראתו תתן עוז, כי הנה יעקב אבינו בא מן הדרך והוא עיף, ויגל לבדו האבן אשר היו צריכים אליה כל הרועים, ושלשה עדרי צאן אשר להם רועים רבים ושומרים כלם רובצים עליה אינם יכולים להניעה כלל:

ולרבותינו בבראשית רבה (ע ח):

גם בזה להם סוד רמז לעתיד, כי נזדמן לו ככה שנכנס בדרך הבאר, ולא נאספו כל העדרים רק שלשה מהם, ובא בזמן שהאבן על פי הבאר והעדרים שומרים לה, וכל הענין המסופר כאן, להודיעו שיצליח בדרך הזה ויצא ממנו זרע זוכה לרמז הזה, כי הבאר ירמוז לבית המקדש, וג' עדרי צאן עולי שלשה רגלים, כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים, שמשם היו שואבין רוח הקדש, או שירמוז כי מציון תצא תורה (ישעיה ב ג): שנמשלה למים (ב"ק יז א), ודבר ה' מירושלם. ונאספו שמה כל העדרים, באים מלבא חמת עד נחל מצרים (מ"א ח סה). וגללו את האבן והשקו, שמשם היו שואבין רוח הקודש. והשיבו את האבן, מונח לרגל הבא:

(ה): הידעתם את לבן בן נחור -
היה ניכר וידוע בשם אבי אביו, כי הוא נכבד מאביו וראש בית אבותם, כדכתיב (להלן לא נג): אלהי אברהם ואלהי נחור. ויתכן שהיה בתואל אדם פחות מעלה, ולא ירצה לבן שייחסו אותו האנשים רק לאבי אביו, כי כן מצאנו (לעיל כד נ): ויען לבן ובתואל. אולי היה כל זה למעלת אברהם, כי היו כל המשפחה מתייחסים לנחור אחי אברהם:

(ט): וטעם כי רועה היא -
להגיד כי אין לצאן לבן רועה אחר זולתה, כי לה לבדה מסר אביה העדר והיא לבדה רועה אותם כל הימים, לא תלך בהם לאה אחותה כלל, ולא היה עניינה כבנות יתרו שהיו שבע בנותיו כולן רועות כאחת, כמו שאמר ותבאנה ותדלנה (שמות ב טז). ואולי בעבור כי עיני לאה רכות היה השמש מזיק לה, או בעבור שהייתה לאה גדולה ראויה לאיש וחשש לה אביה, אבל יתרו נכבד במקומו וכהן הארץ ויראו מגשת אל בנותיו, או שהיה לבן צנוע ממנו כי משפחת אברהם כשרה וצנועה, ורחל הייתה קטנה ואין לחוש לה. וזה ענין וישק יעקב לרחל. או הוא כדברי רבי אברהם (לעיל כז כה), כי נשיקה בלמ"ד איננה בפה, רק נשק אותה על ראשה או על כתיפה:

(יב): ותגד לאביה -
לשון רש"י:

אמה מתה. וכך בבראשית רבה (ע יג).

ולפי פשוטו לבשרו ביאת קרובו ושיצא אליו ויכבדהו, כי אמה מה לה ומה תעשה לו, אבל רבקה הראת את אמה התכשיטין אשר נתנו לה כמנהג הנערות:

(טו): הכי אחי אתה ועבדתני חנם -
לא סיפר הכתוב שהיה יעקב עובד אותו.

ויתכן כי מעת שאמר וישק את צאן לבן אחי אמו, לא יצא הצאן מידו כי בראותו את רחל כי רועה היא, חמל עליה שלא תשוב לרעות צאן עוד, והיה הוא רועה אותן באהבתו אותה:

ואפשר עוד לומר כי לבן דבר בערמה, אמר לו מתחלה כי עצמו ובשרו הוא, ויחמול עליו כאשר יחמול האדם על עצמו ועל בשרו, וכאשר ראה שהיה יעקב מתעכב שם מתפרנס מאשר ללבן, אמר לו הכי אחי אתה ותעבדני חנם, כי ידעתי כי מעתה תעבוד אותי כי איש מוסר אתה ולא תתפרנס משל אחרים, וגם אני איני רוצה שתהיה העבודה שתעבדני בחנם בלא משכורת שלימה, והגידה לי מה תבקש אתה במשכורתך ואתן. אז הכיר יעקב דעתו ואמר לו שיעבוד אותו ז' שנים ברחל. והעבודה מן הסתם היא מרעה הצאן, כי לה היו צריכים ובה היו מדברים:

(כא): כי מלאו ימי -

שאמרה לי אמי, ועוד כי מלאו ימי, הריני בן פ"ד שנה ואימתי אעמיד י"ב שבטים.
לשון רש"י.

(כז) מלא שבוע זאת -

דבק הוא בחטף, שבוע של זאת, והן ז' ימי המשתה. גם זה לשון רש"י.

ואם כן למה לא פירש הרב מלאו ימי על שני העבודה והתנאי ששלמו, כדברי אונקלוס והוא משמעות הכתוב באמת?
ובשביל הימים שאמרה לו אמו, גם מפני זקנתו לא יתן לו לבן בתו קודם זמנו אשר התנו שניהם, ודי שיקיים תנאו. וכדברי אונקלוס הוא שנצטרך לפרש מלא שבוע זאת על ימי המשתה, כי ימי העבודה שלמים היו, כאשר אמר לו יעקב. וכן פירש רבי אברהם:
ואני לא ידעתי, כי שבעת ימי המשתה תקנת משה רבנו לישראל (ירושלמי כתובות פ"א ה"א). ואולי נאמר שנהגו בהם מתחלה נכבדי האומות כענין באבילות, דכתיב (להלן נ י): ויעש לאביו אבל שבעת ימים. ומה שלמדו כאן בירושלמי (מו"ק פ"א ה"ז): ובבראשית רבה (ע יט): שאין מערבין שמחה בשמחה, סמך בעלמא ממנהגי הקדמונים קודם התורה. אבל בגמרא שלנו (מו"ק ט א): לא למדוה מכאן, ודרשוה מויעש שלמה את החג (מ"א ח סה):

ויתכן לומר: כי היה זה מחלוף משכורתו עשרת מונים (להלן לא מא). כי יעקב אמר לו מתחלה כי מלאו הימים, ולבן שתק ונתן לו לאה, ואחר כן אמר לו לבן מלא שבוע זאת, כי עדיין לא מלאו ימי עבודת לאה וקודם זמני נתתיה לך, ויעקב שמע אליו וימלא אותם כדברי לבן כי מה יוכל לעשות, והוא ברחל יחפוץ, ולכן לא אמר הכתוב בתחילה "ויהי במלאת הימים ויאמר יעקב וגו'".

ועוד יתכן לומר: כי כאשר היה בשנה השביעית אמר יעקב ללבן הבה את אשתי כי מלאו ימי, שזו שנת מלאת הימים, וכן זקן עם מלא ימים (ירמיה ו יא), הוא אשר הגיעו לשנת סופו, וכן עד יום מלאת ימי מלואיכם (ויקרא ח לג), עד יום השביעי שבו ימלאו ימי המלואים:
או שאמר "מלאו" בעבור שהיו קרובים להמלא וחשובים כמלאים, וכמוהו רבים.

וכן בסדר האחר (להלן לה יח): בצאת נפשה כי מתה, בהיותה קרובה לכך וחשובה כאילו מתה.

וזה טעם ואבואה אליה -
כלומר לא שתתן אותה ואלכה, אבל שאשאנה ואשלים מעט הימים אשר עלי, כי מעתה לא תירא ממני שאעזבך.
ורבותינו עשו מדרש (ב"ר ע יח): בלשון "ואבואה אליה" בעבור שאיננו דרך מוסר להזכיר כן, אף כי בצדיקים, אבל הכוונה היא מה שאמרתי. ואחרי כן אמר לו לבן מלא שבוע השנים של לאה זאת, כי אולי בעבור שעברתי על דעתך לא תשלים אותן, או כדי שיהיה ידוע מתי התחילו ימי עבודת רחל, ואז אתן לך האחרת בעבודה אשר תעבוד עמדי לאחר הנישואין:

(כז): ונתנה לך -

לשון רבים, נרדה ונבלה שם (לעיל יא ז), ונשרפה (שם פסוק ג), אף זה לשון ונתן. זה פירש"י.

ולא אמר למה יתפוס היחיד לשון הרבים. אולי יחשוב שהוא דרך הנכבדים בלשון הקדש כמאמר אחרים (ראה ראב"ע לעיל א כו).

ורבי אברהם אמר בכאן (שם):

שהוא בנין נפעל והו"ו השיבו לעתיד, ופירושו ותנתן לך:

והנכון בעיני כי דברי לבן בערמה, אמר ליעקב לא יעשה כן במקומנו, כי לא יניחוני אנשי המקום לעשות כן, כי נבלה הוא אצלם, אבל תמלא שבוע זאת ונתן לך אני וכל אנשי המקום גם את זאת, שכלנו נסכים בדבר ונעשה לך כבוד ומשתה כאשר עשינו בראשונה:

(ל): ויאהב גם את רחל -
הזכיר הכתוב שגם אהב רחל יותר מלאה, והטעם, בעבור כי הטבע לאהוב יותר האשה אשר ידע האדם בראשונה, כענין שהזכירו חכמים בנשים (סנהדרין כב ב): ואינה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי. והנה יעקב אהב רחל מלאה שלא כדרך הארץ, וזה טעם "גם":

(לא): כי שנואה לאה -
הנה לאה רמתה באחותה גם ביעקב, כי אם נאמר שנהגה כבוד באביה שאחז בה והכניסה אליו ואל תמר בו, היה לה להגיד או לרמוז כי היא לאה, אף כי הייתה מתנכרת כל הלילה, ולפיכך לא הכירה עד שראה אותה בבקר, ולכן שנאה יעקב. והאלוהים יודע כי להנשא אל הצדיק עשתה כן ורחם עליה.

וכך אמרו בבראשית רבה (עא ב):

כיון שראה יעקב מעשים שרמתה לאה באחותה נתן דעתו לגרשה, וכיון שפקדה הקב"ה בבנים אמר לאמן של אלו אני מגרש. וזה טעם "וירא אלוהים", כי חמל עליה שלא יעזבנה:

ויש אומרים (הרד"ק): כי שתים נשים שהאחת אהובה מאד תקרא השניה שנואה כנגדה, כמו שאמר ויאהב גם את רחל מלאה, לא ששנאה, והייתה בושה בדבר וראה אלוהים את עניה.