(ו): כי בכל כחי עבדתי את אביכן -
מתחילה ונתברך לרגלי. ויתכן שהיה ללבן צאן רבות כי נתברכו גם העטופים לרגל יעקב, כי לא צעקו בניו רק בקנאתם ליעקב שעשה כל הכבוד הזה:

(ז): ואביכן התל בי והחליף את משכורתי -
זה היה אמת, ואם לא ספרו הכתוב מתחלה, וכן אמר לו ותחלף את משכורתי עשרת מונים (להלן פסוק מא), וכזה במקומות רבים בתורה. ובפרשה הזאת למעלה לא ספר שנתנה לאה את הדודאים לרחל:

(ח): וטעם אם כה יאמר נקודים יהיה שכרך -
כי מתחילה נתן לו שני המראות נקודים וטלואים, גם החום בכשבים, וחזר בו לתת מראה אחד, והיה מחליף אותו בכל שנה, והיו הצאן יולדות כן, ולא היה זה במקלות, כי הוא מספר להם מעשה השם הגדול שעשה עמו להפליא מדי שנה בשנה, כאשר אמר ולא נתנו אלוהים להרע עמדי.
גם יתכן שהיה מחליף את משכורתו אחרי שהיו הצאן מעוברות והיו יולדות כרצון יעקב כאשר ישר בעיני היוצר לעשות. ובבראשית רבה (עד ג): צפה הקב"ה מה שלבן עתיד לעשות ליעקב אבינו והוא צר צורה כיוצא בה, אם כה אמר אין כתוב כאן, אלא אם כה יאמר:

(י): ויהי בעת יחם הצאן -
זה היה אחר שהחליף את משכורתו, ולכך אמר כי ראיתי את כל אשר לבן עושה לך.

וטעם והנה העתודים העולים על הצאן -
הראה לו בחלום כי יעלו על הצאן העתודים וכולם עקודים, ואחרי כן היו כולם נקודים, ושוב היו כולם ברודים, והגיד כי הוא רואה החמס שעושה לו לבן להחליף את משכורתו, ויעשה הנולדים כמראה אשר יצטרך אליו יעקב. ומכאן ואילך לא יעשה יעקב מקלות כי בוטח בה' ישוגב (משלי כט כה):

והנה העתודים העולים על הצאן -
התישים והאילים יקראו עתודים, כי כל גדול בצאן יקרא כן, אף בגדולי האנשים, כל עתודי ארץ (ישעיה יד ט):

וכתב רש"י:

אף על פי שהבדילם לבן כולם שלא יתעברו הצאן דוגמתן, היו המלאכים מביאים אותן מעדר המסור לבני לבן לעדר שביד יעקב.

ועל דרך הפשט היה זה מראה להבטיחו כי יולידו כהם, והעד מלת "והנה", כי בכל החלום יאמר כן (לעיל כח יב יג, להלן מ ט, טז), בטעם כאילו הדבר לפניו. ובבראשית רבה (עד ג): לא הזכירו המלאכים אלא ממדרש, אמרו עולים אין כתוב כאן אלא העולים, כי פשוטו של מקרא כמו שאמרנו:

(יג): אנכי האל בית אל -
יספר יעקב לנשיו כל מה שאמר לו מלאך האלוהים בחלום, כי הכל פיוס להם שתלכנה עמו, אבל מה שיספר לא חלום אחד הוא, כי מאמר "שא נא עיניך וראה כל העתודים" היה בהיותו עובד את לבן בצאנו, בעת יחם הצאן, באחת מהשנים הראשונות, ומאמר "אנכי האל בית אל" היה אחר כן בעת הנסיעה, כי אחר שאמר לו קום צא מן הארץ הזאת, לא נתעכב עוד בחרן לרעות עוד צאן לבן ויעלו התישים על הצאן ותלדנה נקודים וטלואים, רק ממחרת החלום שלח לרחל וללאה ויספר להם חלומו והלכו להם.

וטעם אנכי האל בית אל -
פירש"י:

ה"א יתירה והוא כמו אנכי אל בית אל, וכמהו (במדבר לד ב): אל הארץ כנען.

ובעלי הלשון (הראב"ע, והרד"ק): תקנו אנכי האל אל בית אל, וכן ומעץ הדעת טוב ורע (לעיל ב ט), העבותות הזהב (שמות לט יז). והמלאך ידבר בלשון שולחו:
ועל דרך האמת יאמר המלאך הזה אנכי האל בית אל, וכן ויקרא למקום אל בית אל (להלן לה ז), כמו שאמר ציון קדוש ישראל (ישעיה ס יד).

ויונתן בן עוזיאל אמר (שם ו ג):

קדיש בשמי מרומא עילאה בית שכינתיה,

והוא המלאך הגואל (להלן מח טז). וכן בכל ביתי נאמן הוא (במדבר יב ז), והמשכיל יבין:

וטעם אשר משחת שם מצבה אשר נדרת לי שם נדר -
כי אתה נדרת להיות עובד לשם המיוחד בארץ הנבחרת ולהיות לך האבן בית אלוהים ולהוציא שם מעשרותיך, ואם תאחר נדריך עוד יקצוף האלוהים על קולך:

(יט): ותגנוב רחל את התרפים -

לא נתכוונה אלא להפריש אביה מעבודה זרה, לשון רש"י.

ואפשר כי היו ללבן לעבודה זרה כאשר אמר למה גנבת את אלהי, אבל לא היו כל התרפים נעבדים, כי איך תמצא עבודה זרה בבית אדונינו דוד (עיין שמואל א יט יג):

והקרוב מה שאומרים שהם כלים לקבל השעות, ויקסמו בהם לדעת עתידות. והמלה נגזרת מלשון רפה ידים (שם ב יז ב), נרפים אתם נרפים (שמות ה יז). יקראו אותם "תרפים" לרמוז בשמם כי דבורם כמו נבואה רפה, תבא ברב ותכזב לעתים רחוקות, כמו שאמרו (זכריה י ב): כי התרפים דברו און.
והנה יעשו אותם קטני אמנה להם לאלוהים, לא ישאלו בשם הנכבד ולא יתפללו אליו, רק כל מעשיהם בקסמים אשר יגידו להם התרפים. וכתוב (שופטים יז ה): והאיש מיכה לו בית אלוהים ויעש אפוד ותרפים, ושם כתוב (יח ה): שאל נא באלוהים ונדעה התצליח דרכינו, כי בתרפים היו שואלים. וכן היה הענין בישראל באפוד, כי אחרי אשר הורגלו באפוד הקדש, עשו כדמותו, והיו שואלים בו ומאמינים בדבריו ותועים אחריו, גם בחלים לא ידרשו את ה' כי אם בהם. וזה טעם ויעש אותו גדעון לאפוד ויצג אותו בעירו בעפרה ויזנו כל ישראל אחריו שם ויהי לגדעון ולביתו למוקש (שופטים ח כז), כי סרו מאחרי ה':
והנה לבן היה קוסם ומנחש כאשר אמר (לעיל ל כז): נחשתי, וארצו ארץ קוסמים מעולם, כדכתיב (ישעיה ב ו): כי מלאו מקדם ועוננים כפלשתים, ובלעם בן בעור הקוסם היה מעירו, וזה טעם למה גנבת את אלהי:

(כב): ביום השלישי -

שהרי דרך ג' ימים היה ביניהם. דרך שבעת ימים - כל אותן ג' ימים הלך המגיד להגיד את לבן שהלך יעקב לדרכו, נמצא רחוק מלבן ששה ימים, ובשביעי השיגו, ולמדנו שכל מה שהלך יעקב בששה ימים הלך לבן ביום אחד. לשון רש"י מבראשית רבה (עד ו):

ונכון הוא שילך לבן כגבור לרוץ ארח, כי כן דרך הרודפים, אבל לבן דרך שלשה ימים שם בין צאנו ובין הצאן אשר ביד יעקב, לא בין העיר ובין צאנו, כאלו לבן רועה צאנו במזרח לעיר, יעקב למערבה, וביניהם דרך שלשת ימים. והנה יעקב מן העיר נסע כי שם ביתו בניו ובנותיו וכל אשר לו מלבד הצאן, והוגד ללבן ביום השלישי כי לא הרגישו ביום הראשון, ושב לבן לעירו ולקח את אחיו משם, ורדף אחריו מעירו שבעה ימים, והשיגו ביום השביעי.

אבל נאמר על דעת בראשית רבה, כי מן השדה אשר שם הצאן נסע יעקב, ולבן לקח את אחיו עמו מגוזזי צאנו. ובפרקי רבי אליעזר (פרק לו): נראה כי לבן שב לעירו ומשם לקח כל גבור וכל בן חיל ורדף אחריו משם:

(כג): וידבק אותו בהר הגלעד -
כי ביום השביעי בערב הגיע לבן אל תחת ההר וראה את יעקב חונה עליו מרחוק, ולן בלילה ההוא למטה, ויבא אליו החלום:

(כד): וטעם אל לבן הארמי -
להגיד כי אף על פי שהוא ארמי, ואנשי מקומו אנשי תרפים ועוננים כפלשתים (ישעיה ב ו), בא אליו חלום הנבואה לכבוד הצדיק. וכן ויגנב יעקב את לב לבן הארמי, אף על פי שהוא הארמי הקוסם בעל התרפים:

מטוב עד רע -

כל טובתן של רשעים רעה היא אצל הצדיקים, לשון רש"י.

ופשוטו, השמר לך פן תדבר עמו לעשות לו טובה אם ישוב עמך מדרכו, או פן תפחידנו לעשות לו רעה אם לא יבא עמך, כי אני צויתיו לשוב אל ארצו:

(לג): באהל יעקב ובאהל לאה -
כתב רש"י:

באהל יעקב - הוא אהל רחל שהיה תדיר אצלה, וכן הוא אומר בני רחל אשת יעקב, ובכלן לא נאמר אשת יעקב. ויבא באהל רחל - כשיצא מאהל לאה חזר לו לאהל רחל קודם שיחפש באהל האמהות. וכל כך למה, שהיה מכיר בה שהיא ממשמשנית.

ועל דרך הפשט איננו נכון שיקראנו בפסוק אחד בשני שמות:

ורבי אברהם אמר:

שבא באהל יעקב ובאהל לאה ובאהל שתי האמהות כי אהל אחד לשתיהן, ואחר כך שב שנית אל אהל לאה ואחרי כן אל אהל רחל.

וגם זה איננו נכון.
ועוד כתב, והקרוב אלי שהכתוב אחז דרך קצרה ואיחר להזכיר אהל רחל, להזכיר בכלן "ולא מצא", כי לא היו שם, וחזר ופירש כי בעת צאתו מאהל לאה בא באהל רחל אשר שם התרפים:
והוא הנכון.
אבל כי אהלים היו לכולם כי היה זה מצניעות הצדיק, כי לכל אחת מארבע הנשים היה אהל מיוחד, בעבור שלא תדע האחרת בבאו אל רעותה, גם אסור הוא בדין תורה כמו שהזכירו חכמים במסכת נדה (יז א). וליעקב אהל מיוחד ושם תאכלנה על שולחנו עם בניו ועם בני ביתו. וטעם "אשת יעקב" שהזכיר ברחל על דעתי כפשוטו, בעבור שהיא מוזכרת בין הפילגשים בפרשה ההיא (להלן מו יט). ולכן לא אמר כן בסדר וישלח יעקב (לה כד), שימנה לאה ורחל ואחרי כן השפחות:

(לה): אל יחר בעיני אדני כי לא אוכל לקום מפניך -
לא הבינותי מה התנצלות זה, וכי הנשים אשר להם האורח לא יקומו ולא יעמודו, אולי אמרה כי ראשה ואבריה כבדים עליה והיא חולה בבא הארח כי כן דרכן, וכל שכן במעטות הלידה כרחל שדמיהן מועטין והארח יכבד עליהם מאד:

והנכון בעיני כי היו הנדות בימי הקדמונים מרוחקות מאד, כי כן שמן מעולם "נדות" לריחוקן, כי לא יתקרבו אל אדם ולא ידברו בו כי ידעו הקדמונים בחכמתם שהבלן מזיק, גם מבטן מוליד גנאי ועושה רושם רע כאשר בארו הפילוסופים, עוד אני עתיד להזכיר נסיונם בזה (ויקרא יח יט), והיו יושבות בדד באהל לא יכנס בו אדם, וכמו שהזכירו רבותינו בברייתא של מסכת נדה, תלמיד אסור לשאול בשלמה של נדה, רבי נחמיה אומר אפילו הדבור היוצא מפיה הוא טמא, אמר רבי יוחנן אסור לאדם להלך אחר הנדה ולדרוס את עפרה שהוא טמא כמת כך עפרה של נדה טמא, ואסור ליהנות ממעשה ידיה:
ולכך אמרה רחל ראויה הייתי לקום מפני אדוני לנשק ידיו, אבל דרך נשים לי ולא אוכל להתקרב אליך, וגם לא ללכת באהל כלל שלא תדרוך אתה עפר רגלי, והוא החריש ממנה ולא ענה אותה כי לא היו מספרים עמהן כלל מפני שדבורה טמא:

(לו): ויחר ליעקב וירב בלבן -
מתחילה נתן לו רשות לחפש, כי אמר עם אשר תמצא את אלהיך, ואמר נגד אחינו הכר לך מה עמדי, ואיך ימצא אם לא יחפש וימשש, אבל מתחלה היה חושש אולי אחת הנשים או העבדים גנבו את אלהיו, ועתה בראותו כי אינם עמהם חרה אפו כי אמר לא אבד את אלהיו רק תואנה הוא מבקש ממני, אמר לו למה דלקת אחרי כאשר ירדוף האדם אחרי הגנב, הנה לא מצאת עמי מכל כלי ביתך דבר, והיה ראוי לי לקחת ממך כל מה שאוכל, כי אתה החלפת את משכורתי עשרת מונים והיית תובע ממני הטרפות, ושלמתי לך שלא כדין:

(מב): ופחד יצחק היה לי -

לא רצה לומר אלהי יצחק, לפי שאין הקב"ה מיחד שמו על הצדיקים בחייהם, ואף על פי שאמר לו בצאתו (לעיל כח יג): אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק, בשביל שכהו עיניו והרי הוא כמת, נתיירא יעקב לומר, לשון רש"י.

וכן דעת אונקלוס:

כי פחד יצחק אלהיו, דדחיל ליה יצחק.

ורבי אברהם אמר:

יראת יצחק את השם הועילתני כי זכות האב תועיל לבן.

וישבע יעקב בפחד אביו יצחק (פסוק נג), במי שיצחק מתפחד ממנו. והנה אין פירושו שוה. עוד כתב (שם): ויש אומרים כי זה הפחד רמז ליום העקדה, ואיננו רחוק:

ועל דרך האמת יבא הלשון כפשוטו ומשמעו, והוא מדת הדין של מעלה וממנו אמר הכתוב (הושע ג ה): אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלהיהם ואת דוד מלכם ופחדו אל ה' ואל טובו באחרית הימים, יאמר כי יבקשו הרחמים ומדת הדין שלמטה, ויביאו פחד יצחק אל השם ואל טובו הנזכרים:

ויוכח אמש -

לשון תוכחה ולא לשון הוכחה, לשון רש"י.

ויותר נכון לשון הוכחה, כי אמר למעלה ויוכיחו בין שנינו, ואמר עתה כי האלוהים היודע הנסתרות הוא הוכיח בין שניהם, ולכך לא אמר "ויוכח אותך אמש":

(מג): ולבנותי מה אעשה לאלה היום -
אמרו (הראב"ע, והרד"ק): שהוא כמו ולבנותי מה אעשה להן היום, והיא תוספת ביאור. וכן אשר נשבענו שנינו אנחנו (ש"א כ מב), בנינו ובנותינו אנחנו (נחמיה ה ב):

ויותר נכון נראה שהוא דרך חמלה. ולבנותי מה אעשה לאלה אשר לפני כי נכמרו רחמי עליהן או לבניהן הנולדים בביתי, והם לי כבני, וזה טעם אשר ילדו. ואמר זה כמתנצל על דברי יעקב, כי באתי אחריך לראות בנותי, ומה אוכל לעשות להם טובה או לבניהם, ועתה אטיב להן שתכרות לי ברית שלא תענה אותן ולא תקח עליהן נשים:

(מד): והיה לעד -

הקב"ה, לשון רש"י.

ואיננו כמשמעו. אבל יאמר והיה הברית לעד בינותינו, כי העובר עליו יקולל בכל אלות הברית, כטעם והיו בך לאות ולמופת (דברים כח מו). או טעמו נכרתה ברית בדבר קיים שיהיה לעד בינותינו. על כן הרים יעקב אבן, והוא מה שאמר עד הגל הזה ועדה המצבה, כטעם ויאמר יהושע הנה האבן הזאת תהיה בנו לעדה (יהושע כד כז):

(מו): ויאמר יעקב לאחיו -
לאחי לבן הנזכר אשר באו עמו, כי לא רצה לאמר כן לחמיו שהיה נוהג בו כבוד, וכן ויקרא לאחיו לאכל לחם, לאחי לבן, ולא קרא ללבן דרך כבוד כאלו הכל ברשותו והכל שלו. ודומה להם ויאמר פרעה לאחיו מה מעשיכם (להלן מז ג):

ורש"י פירש:

לאחיו של יעקב, כי הבאים עם לבן אוהביו ורעיו הם.

ויתכן כי מה שאמר בלבן ויקח את אחיו עמו (לעיל פסוק כג), הם קרוביו בני משפחתו מזרע נחור אחי אברהם, ועשה כן בעבור שלא ירצה להביא על יעקב אנשים נכרים שלא יריבו עמו בכח או יחמדו ויגזלו ויגנבו מאשר לו. והנה אלה קרובים ליעקב כמו ללבן, על כן יקראו אחים לשניהם:

ויש אומרים (פסיקתא זוטרתא לעיל כט ד):

שאמר להם אחי דרך מוסר כמו שאמר לרועים (שם): אחי מאין אתם.

ובבראשית רבה (עד יג) אמרו:

ויאמר יעקב לאחיו, אלו בניו שהיה קורא אותן בלשון כבוד אחיו, אבל בויקרא לאחיו לאכל לחם לא פירש.

והנכון מה שכתבתי תחילה:

ויאכלו שם על הגל -
אכלו שם מעט לזכרון, או שהוא דרך הבאים בברית לאכול שניהם מלחם אחד לאהבה ולחברה, ואחרי בואם בשבועה ובברית זבח להם זבח ועשה להם כרה גדולה.

ויתכן כי טעם ויאכלו שם על הגל, הזבח הנזכר למטה, כי אמר להם לקטו אבנים ונעשה גל לאכול עליו, ויהיה עד בבואנו בברית, ואחרי כן אכלו עליו זבח. וטעם ויאכלו לחם - שעשה להם סעודה גדולה ללון עמו לא משתה בלבד:

(מח): ויאמר לבן הגל הזה עד -
אחרי שקראו יעקב גלעד, דבר לבן בלשון יעקב הגל הזה עד, ועל כן נקרא שמו גלעד כי בשם הזה הסכימו שניהם. או שדברי לבן מתורגמין ללשון הקדש:

(מט): וטעם והמצפה -
כתב רש"י:
והמצפה אשר בהר גלעד, כמו שכתוב (שופטים יא כט): ויעבור את מצפה גלעד, למה נקראת מצפה, אשר אמר כל אחד מהם לחברו יצף ה'. ואם כן הוא שם מקום גבוה בראש ההר:

ולפי דעתי שהיא האבן שהקים יעקב מצבה, והוא נמשך, על כן קרא שמו גלעד, והמצפה קרא, כי אמר יצף ה'. ואפשר שהוא מצפה גלעד (עיין שופטים יא כט): שהמקום יקרא על שם האבן הזאת לעולם.