(א): ושב שם ועשה שם מזבח -
לא ידעתי מהו ושב שם.

ויתכן שציווהו לשבת שם תחלה ואחר כן יעשה המזבח להטהר מעבודה זרה, או מן החללים שהרגו, כענין ואתם חנו מחוץ למחנה שבעת ימים (במדבר לא יט), כי לא צוו עדיין במי חטאת, ויעקב נזדרז במצווה להטהר טרם בואו שם. או שיהיה ונקומה ונעלה בית אל מוקדם במעשה. ואולי ציווה ושב שם, לפנות מחשבתו לדבקה באל:

(ד): ויטמון אותם יעקב -
עבודה זרה ומשמשיה אינן מן הנקברים, אבל צריך שיהא מפרר וזורה לרוח או מטיל לים (ע"ז מג ב).
והנראה אלי כי בני יעקב לא לקחו עבודה זרה ומשמשיה משכם עד שנתבטלה והותרה להם, שהעכו"ם מבטל עבודה זרה בעל כרחו (שם מג א), והנה היא מותרת להם. אבל יעקב ציווה להסיר אותה לטהרת הקדש שיהיו ראויים לעבוד את השם ולהקריב לפניו קרבן, כאשר ציווה להם בטבילה וחלוף הבגדים, והיה די להם בקבורה, ולכן טמן אותם תחת האלה במקום שלא יעבד בו ולא יזרע:

(ח): ותמת דבורה מינקת רבקה -
לא ידעתי למה נכנס הפסוק הזה בין "ויקרא למקום אל בית אל", ובין "וירא אלוהים אל יעקב עוד" והפסיק בענין אחר שהיה בבת אחת ובמקום אחד, כי יעקב בבאו לוזה היא בית אל, בנה מזבח וקרא למקום אל בית אל, ונראה לו האלוהים שם ויברך אותו, ולמה הושם הכתוב הזה בתוך ענין אחד?

והקרוב מה שאמרו רבותינו (ב"ר פא ה):

שירמוז למיתת רבקה, ולכן קרא שם המקום ההוא אלון בכות, כי אין בכי ואנקה על המינקת הזקנה שיקרא שם המקום עליו. אבל יעקב בכה והתאבל על אמו הצדקת אשר אהבתהו, ושלחה אותו שם ולא זכתה לראותו בשובו, ולכן נגלה אליו האלוהים וברך אותו לנחמו כאשר עשה ליצחק אביו אחרי מות אברהם (לעיל כה יא).

ובשניהם אמרו חכמים (סוטה יד א): ברכת אבלים ברכו. וסיוע לזה מה שאמור למטה (פסוק כז): ויבא יעקב אל יצחק אביו ממרא קרית הארבע, ואלו הייתה רבקה שם היה מזכיר "אל אביו ואל אמו", כי היא השולחת אותו שם והגורמת לו כל הטובה, ויצחק בעצתה ציווה אותו ללכת שם:

וכתב רש"י:

ולפי שהעלימו את יום מותה שלא יקללו אותה הבריות, כרס שיצא ממנה עשו, אף הכתוב לא פרסמה.

ומדרש חכמים הוא (פסדר"כ זכור ד).

והנה גם מיתת לאה לא יזכיר. אבל הכוונה להם מפני שהזכיר המיתה ברמז, ותלה הדבר במניקתה, וכיון שדבר בה למה הסתיר הענין ולא גלהו.

וטעם הקללה אינו מחוור, שהרי הזכירו במיתת יצחק (להלן פסוק כט): ויקברו אותו עשו ויעקב בניו.

אבל יתכן לומר שלא היה לה כבוד במיתתה, כי יעקב איננו שם, ועשו שונא אותה ולא יבא שמה, ויצחק כהו עיניו ואיננו יוצא מביתו, ולכן לא רצה הכתוב להזכיר שיקברוה בני חת:

וכענין הזה מצאתי (באלה הדברים רבה בפרשה כי תצא למלחמה): [תנחומא תצא ד] אמרו:

אתה מוצא כשמתה רבקה אמרין מאן יפוק קמא, אברהם מת, יצחק יושב בבית ועיניו כהות, יעקב הלך לו לפדן ארם, יפוק עשו רשיעא קמא ויימרון ברייתא ליטין בזיא דהא כדין ינקין, מה עשו הוציאו מטתה בלילה. אמר רבי יוסי בר חנינה, לפי שהוציאו מטתה בלילה לא פרשו הכתובים מיתתה אלא מן הצד, הדא הוא דכתיב ויקרא שמו אלון בכות, שתי בכיות. הדא הוא דכתיב וירא אלוהים אל יעקב ויברך אותו, מה ברכו, ברכת אבלים ברכו, עד כאן.

והנה בעבור שהיה עשו יחידי בקבורתה פחדו מן הקללה ולא ראו שיהיה לה לכבוד, וזה ענין הרמז:
והייתה דבורה עם יעקב, כי אחרי שבאה עם רבקה שבה לארצה, ועתה תבא עם יעקב לראות גברתה.
או נתעסקה בגדול בני יעקב לכבוד רבקה ולאהבתה והייתה בביתו.

ויתכן שאינה היא המינקת שנאמר בה (לעיל כד נט): וישלחו את רבקה אחותם ואת מניקתה, אבל הייתה מינקת אחרת שנשארה בבית לבן ובתואל, ועתה יביא אותה יעקב עמו לכלכל את שיבתה לכבוד אמו, כי כן דרך הנכבדים להיות להם מיניקות רבות, כי רחוק הוא שתהיה הזקנה השליח שתשלח אמו ליעקב כדברי רבי משה הדרשן:

(י): שמך יעקב -
יאמר כי עתה עודך אתה נקרא יעקב, אף על פי שהחליף שמך שרו של עשו, כי הוא לא נשתלח לך להחליף את שמך, אבל מעתה לא יקרא שמך יעקב כי אם ישראל יהיה שמך, וזה טעם ויקרא את שמו ישראל. או ירמוז שקרא את שמו ישראל מוסף על יעקב, לא שיאסר להקרא יעקב:

(יב): ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה -
כאשר נתתיה להם כן אתננה לך, ירמוז זה לשבועה, כי להם נתנה בשבועה שלא יגרום החטא, אבל לו נתנה מתחלה בלא שבועה, וזהו שאומר בכל מקום (שמות לג א ועוד): אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב. או שיהיה הכפל הנבואה לו לשבועה, כאשר פירשתי כבר:

(יג): ויעל מעליו אלוהים -
כמו שאמר באברהם (לעיל יז כב): ויעל אלוהים מעל אברהם, ובשניהם להודיע כי לא היה זה מראה וחלום נבואה בלבד, או כענין ותבא אותי ירושלימה במראות אלוהים (יחזקאל ח ג), אבל ששרתה עליו שכינה במקום אשר הוא עומד:

ועל דרך האמת עלה מעליו אלוהים במקום המדבר עמו, כענין שנאמר ברוך כבוד ה' ממקומו (שם ג יב), ויאמר מה שהזכירו החכמים האבות הן הן המרכבה (ב"ר פב ו):

(יד): ויצב יעקב מצבה -
פירש רבי אברהם:

וכבר הציב בפעם הראשונה מצבה ונסך עליה עתה נסך ויצק עליה שמן.

ונכון הוא:

(טו): ויקרא יעקב את שם המקום בית אל -
יקראנו כן פעם אחר פעם להודיע כי הדבר אמת ונכון כי הוא בית אלוהים, ושם השכינה תמיד, וכן ענין שם באר שבע:

(טז): כברת ארץ -
מנחם פירש לשון "כביר", מהלך רב.

ואגדה (ב"ר פב ז):

בזמן שהארץ חלולה ככברה שהניר מצוי והסתו עבר ועדיין השרב לא בא.

ואין זה פשוטו של מקרא, שהרי בנעמן מצינו (מ"ב ה יט): וילך מאתו כברת ארץ.
ואומר אני שהוא שם מדת קרקע, לשון רש"י:

והנכון מה שחשב בו ר' דוד קמחי כי הכ"ף לדמיון ואיננה שרשית, ומוצא המלה, היו לברות למו (איכה ד י), ותברני לחם (ש"ב יג ה), ענין אכילה מועטת בבקר, ופירושה שיעור מהלך ארץ מן הבקר עד לעת האוכל, כי כן ישערו כל הולכי דרך:

זה כתבתי תחילה, ועכשיו שזכיתי ובאתי אני לירושלם, שבח לאל הטוב והמטיב, ראיתי בעיני שאין מן קבורת רחל לבית לחם אפילו מיל. והנה הוכחש הפירוש הזה, וגם דברי מנחם. אבל הוא שם מדת הארץ כדברי רש"י,
ואין בו תאר רק הסכמה כרוב השמות, והכ"ף לשמוש שלא נמדד בכוון. ואם יהיה השם הזה מתואר, יתכן שיהיה ברת כמו בת, מלשון מה ברי ומה בר בטני (משלי לא ב), והוא שם למדה הקטנה שימדדו הולכי ארחות, כמו למיל היום, ויאמר לה "בת ארץ", כי המדה כמו בת לפרסה, או למדה אחרת ידועה בימים ההם:

וכן ראיתי שאין קבורה ברמה ולא קרוב לה, אבל הרמה אשר לבנימן רחוק ממנה כארבע פרסאות, והרמה אשר בהר אפרים (ש"א א א): רחוק ממנה יותר משני ימים. על כן אני אומר שהכתוב שאומר קול ברמה נשמע (ירמיה לא יד), מליצה כדרך משל, לאמר כי הייתה רחל צועקת בקול גדול ומספד מר עד שנשמע הקול למרחוק ברמה שהיא בראש ההר לבנה בנימן, כי איננו שם, והיא חרבה מהם. לא נאמר בכתוב "ברמה רחל מבכה על בניה", אבל אמר כי שם נשמע הקול:

ונראה בעיני כי קברה יעקב בדרך ולא הכניסה לעיר בית לחם יהודה הקרובה שם, לפי שצפה ברוח הקודש שבית לחם אפרתה יהיה ליהודה ולא רצה לקברה רק בגבול בנה בנימן, והדרך אשר המצבה בה קרובה לבית אל בגבול בנימין.

וכך אמרו בספרי (זאת הברכה לג יא):

בחלקו של בנימין מתה, כדאיתא בפרשת וזאת הברכה.

וראיתי ליונתן בן עוזיאל שהוא מרגיש בזה, ואמר:

קל ברום עלמא אשתמע, ותרגם כל הכתוב על כנסת ישראל:

(יח): בן אוני -

בן צערי. בנימין, נראה בעיני לפי שהוא לבדו נולד בארץ כנען שהוא בנגב, כשאדם בא מארם נהרים, כמו שאמר בנגב בארץ כנען (במדבר לג מ), הלוך ונסוע הנגבה (לעיל יב ט), בנימין, בן ימין, לשון צפון וימין אתה בראתם (תהלים פט יג), ולפיכך הוא מלא. לשון רש"י:

ולא הבינותי זה שתהא ארץ ישראל דרומית לארם נהרים, שהרי ארם מזרחית לארץ ישראל, כדכתיב (לעיל כט א): וילך ארצה בני קדם, וכתיב (במדבר כג ז): מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם, ויעקב עבר הירדן שהוא למזרחה של ארץ ישראל והיה חוזר דרך אדום שהוא בדרום ארץ ישראל, נמצא ארם מזרחית דרומית לארץ ישראל וארץ ישראל לצפונה:
אבל אם נולד בתחום בית לחם אפרתה שהוא בארץ יהודה, כדכתיב (שופטים יט ב): בית לחם יהודה, וכתיב (מיכה ה א): ואתה בית לחם אפרתה צעיר להיות באלפי יהודה, הנה הוא בדרומה של ארץ ישראל, והנה בין בית אל ובין בית לחם אפרת נולד:

ואם המקום בהר אפרים, הרי הוא בצפונה של ארץ ישראל, כדכתיב (יהושע יח ה): יהודה יעמוד על גבולו מנגב ובית יוסף יעמדו על גבולם מצפון, ואם בחלקו של בנימין גם כן אינה בדרום, דכתיב ויהי להם גבול לפאת צפונה. ומכל מקום אין טעם לקרותו בן דרום:

והנכון בעיני כי אמו קראתו בן אוני ורצתה לומר בן אבלי, מלחם אונים (הושע ט ד), לא אכלתי באוני (דברים כו יד), ואביו עשה מן אוני כחי, מלשון ראשית אוני (להלן מט ג), ולאין אונים (ישעיה מ כט). ולכן קרא אותו בנימין, בן הכח או בן החוזק, כי הימין בו הגבורה וההצלחה, כענין שכתוב (קהלת י ב): לב חכם לימינו, ימינך תמצא לכל שונאיך (תהלים כא ט), ימין ה' רוממה (שם קיח טז), רצה להיות קורא אותו בשם שקראתו אמו, כי כן כל בניו בשם שקראו אותם אמותם יקראו, והנה תרגם אותו לטובה ולגבורה:

וראיתי בבראשית רבה (פב ט):

בן אוני בן צערי, ואביו קרא לו בנימין בלשון הקדש.

ולא ידעתי מהו, כי הכל לשון הקדש, וכן שם כל בניו לשון קדש הוא, אבל רמזו למה שאמרתי, שתרגם הלשון לטובה:

(כב): וישמע ישראל -
סיפר הכתוב ענותנותו, כי שמע בחלל בנו יצועיו, ולא ציווה שיוציאוהו מביתו מכלל בניו ולא ינחל עמהם, אבל ימנה עמהם ויהיו שנים עשר, והוא ימנה ראשון. ולכך עשה משתי הפרשיות פסוק אחד, כי אף על פי שהוא תחלת ענין, שבא למנות השבטים משנולדו כולם, רמז כי ראובן לא נדחה במעשהו:

ועל דרך הפשט יתכן שבלבל ראובן יצועי בלהה מפחדו שלא תלד ליעקב עוד, כי הוא הבכור, וחשב לקחת שני חלקים ויפסיד יותר מכל האחים, ולא פחד מאמו כי זקנה הייתה, ואולי מתה זלפה, או חשש לכבוד אמו בעבור היותה שפחתה. ולכן נטלה ממנו הבכורה מדה כנגד מדה, וזהו טעם ויהיו בני יעקב שנים עשר, כי לא הוליד אחרי כן:

(כח): ויהיו ימי יצחק -

אין מוקדם ומאוחר בתורה, מכירתו של יוסף קדמה למיתתו של יצחק, לשון רש"י.

וכבר כתבתי (לעיל יא לב): שזה מנהג הכתוב בכל הדורות, יספר ענין האדם ותולדותיו ומיתתו, ויתחיל בתולדות הדור האחר. וראוי היה להקדים מיתת יצחק לתולדות יעקב, כאשר עשה באברהם ובכל דורות הראשונים, אבל יתכון הכתוב להגיד כי יצחק מת בשיבה טובה זקן ושבע ימים אחרי ששב אליו בנו המבורך, הנוחל מעלתו, וקברוהו בכבוד עשו ויעקב בניו גדולי העולם. ולא הוצרך להזכיר כי קברוהו במערת המכפלה, בעבור שהזכיר כי היה בעיר ההיא, ואנה יקברוהו רק בקבר אביו.