(יד): ושלח לכם את אחיכם אחר ואת בנימין -
נראה על דרך הפשט כי לא היה שמעון רצוי אביו בעבור דבר שכם, ולכך לא אמר את שמעון בני ואת בנימין, כי לא יזכרנו בשמו, וכאשר עזבו במצרים ימים רבים, אילו היה בביתו לחם לא שלח עדיין את בנימין וינחהו במצרים:

ורש"י כתב:

רוח הקדש נצנצה בו לרבות את יוסף.

ובבראשית רבה (צב ג) גם כן אמרו:

ושלח לכם את אחיכם, זה יוסף, אחר, זה שמעון.

ונכון הוא. כי נתן דעתו בעת התפלה להתפלל סתם גם על האחר אולי עודנו חי:

ולשון אחר דרשו שם בבראשית רבה, אמרו:

רבי יהושע בן לוי פתר קריא בגליות, ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש, זה הקדוש ברוך הוא שנאמר (שמות טו ג): ה' איש מלחמה, וכתיב (תהלים קו מו): ויתן אותם לרחמים. ושלח לכם את אחיכם, אלו השבטים, אחר ואת בנימין, זה יהודה ובנימין. ואני כאשר שכלתי בחורבן ראשון שכלתי בחורבן שני, לא אשכל עוד. זה לשונם ז"ל.

והכונה כי ירידת יעקב למצרים ירמוז לגלותינו ביד אדום כמו שאפרש (ריש פרשת ויחי), וראה הנביא הענין מתחלתו והתפלל סתם לשעה ולדורות. והכתוב זה כפי מדרשם יש לו סוד גדול. כי אמר ואל שדי, במדת הדין, יתן לכם רחמים שלפניו, יעלה אתכם ממדת הדין למדת רחמים. והמשכיל יבין:

ואני כאשר שכלתי שכלתי -

ואני עד שובכם אהיה שכול מספק. כאשר שכלתי מיוסף ושמעון, שכלתי מבנימין,
לשון רש"י.

והנכון שהוא אומר, לא תוכלו להוסיף עלי שכול, כי כבר שכלתי. יתנחם מכל הבא עליו ביתרון כאבו על יוסף. וכמוהו וכאשר אבדתי אבדתי (אסתר ד טז), כלומר כבר אני אבודה ואם ימיתני לא יוסיף עלי אבדון:

(יח): להתגולל עלינו -
מן ועמשא מתגולל בדם (ש"ב כ יב), ושמלה מגוללה בדמים (ישעיה ט ד), כאדם שיהפוך מצד אל צד על חברו. ולהתנפל עלינו. כאדם שיתנפל ברצונו על חברו מלוא קומתו.

ואונקלוס תרגם:

להתגולל, לאתרברבא עלנא.

שינשא עלינו כשוא הים לגליו.

ולהתנפל, לאיסתקפא.

לשים עלינו דברים שלא היו, כי הדבר שאינו יקרא נופל, כמו לא נפל דבר אחד (יהושע כג יד). ותרגום עלילות דברים (דברים כב יד): תסקופי מלין, וכן תרגם יונתן תואנה (שופטים יד ד): תוסקפא:

וטעם ולקחת אותנו לעבדים ואת חמורינו -
כי ידאגו על חמוריהם לאמר הנה יקחו גם את חמורינו עם אמתחותיהם, ולא נוכל לשלוח לביתנו בר וימותו כולם ברעב:

(כ): בי אדוני -

לשון בעיא ותחנונים הוא, ובלשון ארמית בייא בייא, לשון רש"י.

וזה דבר זר מאד לסמכו אל מלת לשון טורסי, ואינה דומה אליה, כי בייא כולה מלה, לא תשתנה ולא יאמר ממנה בי, ועוד שהמלה ההיא אינה לשון בעיא ותחנונים כמו שאמר הרב, אבל היא לשון צעקה ותרעומת על שבר ועל עוות דבר, כגון מלת אבוי בלשון קדש, והיא ידועה בלשון ערב, ירגילו אותה בקינותיהם כולן בפתחות הבי"ת, ובלשון יון בייא הבי"ת רפא בשו"א, יאמרו אותה על הדוחק והצער:

ובבראשית רבה סדר בראשית (יב ו):

מהו סלו לרוכב בערבות ביה שמו (תהלים סח ה), אין לך כל מקום ומקום שאין לו ממונה על בייא שלו, אגריקוס במדינה ממונה על בייא שלו, אגרטוס במדינה ממונה על בייא שלו, כך מי ממונה על בייא של עולמו הקב"ה.

רוצה לומר שבכל מקום יש איש ממונה על הצעקה ועל העוות, והקב"ה ממונה על צעקת העשוקים בעולם הצועקים בייא:
ועוד לפנינו בפרשת ויגש אליו (ב"ר צג ו): אמר לו יהודה בייא אתה מעביר עלינו, שכך אמרת לנו ואשימה עיני עליו, זו היא השמת עין. ובפרשת ויהי בשלח (כ י): שמא אני מעביר בייא על בריה.
ובפרשת וישמע יתרו (כז ט): נתמנה אדם ונטל טלית כל טורח ציבור עליו, אם ראה אדם מעביר בייא על חברו או עובר עבירה ולא מיחה בו הוא נענש עליו.

ובפרשת אשה כי תזריע (עיין ערוך ערך ביאה): צווח אנא בייא עליכון, וכן במקומות הרבה.

ואונקלוס שתרגם:

בי אדני בבעו רבוני.

לא שהוציא מלת בי מן בעו, אבל רדף הענין שהוא בא בכל מקום בענין הבקשה:

ורבי אברהם אמר:

כי בי אדני דרך קצרה בלשון הקדש, והוא כמו בי אני אדני העון, והטעם עשה בי מה שתרצה ותשמעני.

ואם כן נכון הוא שיאמר אדם בי אחי, או בי שמעני, ולא מצאתי שתבא מלת בי רק עם אדני או עם השם הנכבד הנכתב באל"ף דלי"ת, שגם הוא לשון אדון:

ולכן אני אומר שפירושו בי בעצמי אתה אדון ומושל, ובאו שני כנויים לחזוק, כמו ולי אני עבדך (מ"א א כו), בי אני אדני (ש"א כה כד), ודומה לזה כי בי בעזרך (הושע יג ט), בי עזרך, בעזרך אני:

(כג): נתן לכם מטמון באמתחותיכם -
אמר רבי אברהם:
יתכן שהיה לאדם מטמון בביתו ושכחו, ויצא בגורלכם, כי כספכם בא אלי. והנה הם דברי נחומים כי איך יצא לכל אחד כספו במשקלו:
אבל כל דבר מכוסה יקרא מטמון, טמן עצל ידו בצלחת (משלי יט כד), יש לנו מטמונים בשדה (ירמיה מא ח).
והנה אמר להם כי דרך החמרים לוקחי התבואה לשום כל אחד כספו בשקו, והנה המשביר לקח מן הבאים שקיהם ומלא עשרה שקים שבר והכסף טמון תחת התבואה, ובא אדניו וציווה אליו לשפכם אל כלי בני יעקב, כי רצה למהר לשלחם, או מפני שלא בא הכסף אליו, והנה לכל אחד בפי אמתחתו כספו במשקלו, כי כל איש יביא בדמיו כסף שוה חמור לחם, וזה יקרה תמיד בשוקים ובאוצרות הנמכרים ברוב מהומות העם.