(א): כאשר יוכלון שאת -
יותר מן המגיע להם בכסף אשר הביאו לו:

ושים כסף איש בפי אמתחתו -
לדעתם, כי אמר להם ידע אדני כי עשה לכם חמס ויבקש להטיב לכם, שאם עשה זה כפעם הראשונה שלא לדעתם, היה להם התנצלות בגביע שנעשה בו כאשר נעשה בכסף, אבל היה לדעתם, וידעו בכסף כאשר ידעו במשא, כי הכירו כי נתן להם כאשר יוכלון שאת. ואם היה שלא לדעתם, אולי טען עליהם כי היה הכסף גם בפעם הזאת מטמון, ולא יתכן כן בגביע, ומי יוכל לדון עם שתקיף ממנו:

ודע, כי בעבור היות השוברים רבים מאד מכל ארץ מצרים ומהומות רבות בתוכה, היו הבאים נותנין שקיהם וכספיהם למשביר, והוא מודד להם לפי הכסף הנמצא בהם והם לוקחים הניתן להם באשר דבר מלך שלטון, ועוד כי באמונה הוא עושה. ועל כן לקחו בפעם הראשונה שקיהם סגורים ולא ידעו מה בתוכם גם בשנית:

(ה): הלא זה אשר ישתה אדני בו -
לא הזכיר להם הגביע, אבל דבר עמהם כאלו בידוע שהם לקחו הגביע, ולכך אמר הלא זה שלקחתם הוא אשר ישתה אדני בו. גם הם ענו כאילו אינם יודעים מה מבקש, ואיך נגנב מבית אדוניך כסף או זהב, ואמרו אשר ימצא אתו מעבדיך כסף או זהב גנוב, ומת:

וטעם אשר ישתה אדני בו -
עלילה, להגדיל עליהם האשם, כי הגונב כוס המלך אשר ישתה בו בוזה המלכות, ולא יועיל כי ירבה שחד ותשלומין:

והוא נחש ינחש בו -
כי איננו רוצה שיהיה הכוס שלו לאחרים וישאל למנחשים עליו, וזהו שאמר איש אשר כמוני, וכוונתו לומר כי על פי המנחשים ידע שהם גנבוהו, ולכך רדף אחריהם יותר מכל הבאים בביתו. וכל זה להתנכר בענין, כאשר התנכר בחפשו שהחל בגדול ובקטן כילה:

(י): גם עתה כדבריכם כן הוא -

אף זו מן הדין אמת, כדבריכם כן הוא שכלכם חייבין בדבר, עשרה שנמצאת גנבה ביד אחד מהן כלן נתפשין, אבל אני אעשה לכם לפנים מן השורה, אשר ימצא אתו בלבד יהיה לי עבד, לשון רש"י.

ואין לשון "גם עתה" נופל יפה על הפירוש הזה. ואולי יאמר, גם עתה שכדבריכם כן הוא המשפט, אשר ימצא אתו יהיה לי עבד בלבד:

אבל יוסף אמר חלילה לי מעשות זאת, ויורה כי אין משפטם שיהיו כלם נתפשין בגנבה. ולכן אמר חלילה לי, כי שופט כל הארץ אני, וחלילה לי מעשות לכם חמס, כי אין חיוב בעשרה בהמצא גנבה ביד אחד מהם בלתי אם נועדו בה, בהוסדם יחד ללכת לגנוב, ולקח אחד מהם את הגנבה לדעת כולם אז יתחייבו:

והנכון, כי מתחילה היה מאשים את כולם, למה שלמתם רעה תחת טובה, הרעותם אשר עשיתם, והם פטרו עצמם באמרם אשר ימצא אתו ומת, כי הוא הגנב וגם אנחנו הנקיים מן הגניבה נהיה לעבדים.
הנה דעתם לומר שהגנב אשר ימצא אתו הוא לבדו היודע בגנבה, כי אם היו כולם בגנבה למה ימות זה ויחיו הם, ראוי שימותו כולם או יהיו כולם עבדים, כי הדין בהם שוה. אבל הם טוענים שלא ידעו האחרים בגנבה, רק קנסו את עצמם, שיהיו גם הם לעבדים. ולכן אמר להם גם עתה, שאתם נועדים ונמצאים יחדיו, כדבריכם כן הוא, אשר ימצא אתו הוא הגנב והוא לבדו הראוי להענש ויהי לי עבד, כי בתשלומיו אני חפץ יותר ממיתתו, ואתם תהיו נקיים, כי אולי לא ידעתם בגנבה כאשר אמרתם:

או טעם כן הוא, כן יהיה, גם עתה שאין כן המשפט כדבריכם כן יהיה. וכמהו ותאמר כדבריכם כן הוא ותשלחם וילכו (יהושע ב כא), טעמו כן יהיה.

והוא הנכון בעיני. והוא דברי רבותינו בבראשית רבה (צב ח):

שאמרו עשרה בני אדם שנמצאו בגנבה אין כולם בסירה, אני איני עושה כן וכו'. נתכוונו למה שפירשתי.

לא כדברי רש"י:

ונוכל לתקן לדעת הרב, שאמר יוסף, חלילה לי מעשות זאת שאהיה לכם אני רע מאשר על ביתי שפטר אתכם מתחילה ואמר לכם ואתם תהיו נקיים, כי אני אקים דבר עבדי ועצת מלאכי אשלים:

(יח): טעם ידבר נא עבדך דבר -
לאמר כי דברים מועטים ידבר, לא יהיו עליו לטורח.

והנכון בעיני, כי "דבר" הוא התמורה אשר יחלה פניו להחליף בנימין אחיו בו, כי לא יבקש ממנו דבר אחר, ושאר דבריו פיוס ובקשה לזה:

ואל יחר אפך בעבדך -
יאמר אל יחר אפך בי על דברי לפניך:

כי כמוך כפרעה -
ובמורא גדול אני מדבר לפניך כאלו אני מדבר לפני פרעה:

(יט): אדני שאל את עבדיו -
לא ידעתי טעם לאריכות דברי יהודה בספור מה שהיה כבר ביניהם. ומה שאמרו רז"ל (ב"ר צג ו): וכי זו היא שימת עין שאמרת לשום עינך עליו, אינה טענה, כי המושל שיצווה להביא אדם לפניו, לא יעשה על מנת לפטור אותו מן הרעות שיעשה, וכל שכן על הגנבה שיגנוב מבית המלך הגביע אשר ישתה בו.
ומתחלה כבר שם עינו עליו לטובה וקרא לו שלום בדבר אלוהים יחנך בני (לעיל מג כט), ועשה לכולם לכבודו משתה לפניו בבית המלכות, והרבה משאות להם, ונתן להם בר כאשר יוכלון שאת, יותר מן הכסף שהביאו לו, כאשר פירשתי (לעיל מד א), ומה לעשות לו:

ואשר יראה לי על דרך הפשט, שאינם רק תחנונים להעיר רחמיו, כי חשב יהודה כי האלוהים הוא ירא כאשר אמר לו, וכאשר נהג עמהם חמלה כירא חטא לנחם אותם על הצער שעשה להם (לעיל מג כג):

וזה ענין הסיפור, אמר לו אנחנו באונס הגדנו באחינו זה מפני שאלת אדני, ולא הודינו גם כן להורידו לפניך כמצותך הראשונה, רק אמרנו כי לא יוכל הנער לעזוב את אביו, אבל בנפשינו נביא אותו מפני זלעפות רעב, כי אמרת לא תוסיפון לראות פני. ולא רצה אבינו לשמוע עד היותינו כולנו בסכנה לשוב לשבר מעט אכל, ואז הודה בפחד ובדאגה, ועתה כראותו כי אין הנער ימות בנפש מרה. ולכן תפול נא תחנתי לפניך לרחם עלינו ועל הזקן, וקח אותי תחת הנער לעבד עולם כי טוב אני ממנו, ולך תהיה צדקה. וזה טעם כל הפרשה. ויתכן שיהיה והורידו עבדיך את שיבת עבדך אבינו כנוי לכבוד, והורדת את שיבת עבדך אבינו, וכן וחטאת עמך (שמות ה טז):

ויש לומר עוד על דרך רבותינו שאמרו זו היא השמת עין, יאמר כי כמוך כפרעה, ראוי שתעמד בדבורך ובתיורך, כי על פיך הבאנו אותו באונס גדול כאשר יזכיר, ופחד לפרש לו יותר. אבל יש בסתר דבריו שהיה מעשה הגביע תחבולה מאתו להעלילם, כי למה יבקש לראותו על כרחם.

וכך אמרו בבראשית רבה (צג ח):
אמר לו יהודה תדע לך שבעלילה באת עלינו כמה מדינות ירדו ליקח אוכל, כלום שאלת אותם כמו ששאלת לנו, שמא בתך אנו מבקשים או אחותנו אתה מבקש. יאמרו כי זה היה נרמז בדבריו:

(כא): ואשימה עיני עליו -
אמר רבי אברהם:
הטעם שאראה אותו. ולא מצאתי בכתוב שימת עין על הראיה בלבד, ושמתי עיני עליהם לטובה (ירמיה כד ו), קחנו ועינך שים עליו ואל תעש לו מאומה רע (שם לט יב), כי לא ציווה אותו שיראנו אחר שיקחנו, אלא שישמור אותו ויטיב לו:

אבל נדר להם יוסף לחמול עליו ולשמרו, ואם לא נזכר בפירוש, כאשר יקצר שם בכל הדברים האלה אשר ספר יהודה בפניו. ולא הזכיר מאסר שמעון ועלילת מרגלים אתם, דרך מוסר או אימת מלכות:

(כב): ועזב את אביו ומת -
פירש רבי אברהם:

ומת אביו.

ואם כן היה אומר לא יוכל אבינו לעזוב את בנו ועזב את בנו ומת, או לא נוכל שיעזוב הנער את אביו, כי לא יתלו החמלה על אביהם בנער, כי הם יחזיקוהו כילד לא ידע בין טוב לרע:

אבל פירוש לא יוכל הנער לעזוב את אביו, מפני נערותו והיותו ילד שעשועים בחיק אביו אשר אהבו, ואם יעזבנו ויבא בדרך ימות הנער:

(כד): כי עלינו אל עבדך אבי ונגד לו את דברי אדני -
אמר כי בבואם אליו מיד הגידו לו שלא יוסיפו לראות פניו בלא אחיהם הקטן, ולא אבה לשלחו, והיה מניח לו שמעון במאסרו. וזה טעם ויאמר אבינו שובו שברו לנו מעט אוכל - כי לא רצה להודות לשלחו בכל אשר אמרנו עד שדחקו הרעב:

(כז): אתם ידעתם כי שנים ילדה לי אשתי -
אם יאמר שהוא יחיד לאמו, מה טעם בזה שתרד שיבתו ברעה שאולה, אחרי שיש לו כמה בנים רבים ובני בנים, ואמו כבר מתה, לא תבכה עליו בפניו:

אבל הטעם, כי יעקב לא לקח אשה מדעתו רק רחל, וזה טעם ילדה לי "אשתי", כי לא נולדו לי מאשה אשר היא אשתי ברצוני רק שנים, ושמתי אהבתי בהם כאלו הם יחידים לי, והשאר כבני פילגשים הם אלי, ואחיו מת, וזה לבדו בני יחידי אשר אהבתי, ולכן יקדים הכתוב רחל ללאה, כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל (רות ד יא), ויקרא לרחל וללאה השדה (לעיל לא ד), כי היא הקודמת במחשבתו:

ואמרו המפרשים כי לכך יאמר בסדר הזה (להלן מו יט): בני רחל אשת יעקב, כי היא תקרא אשתו באמת בלא מרמה.

ולדעתי היה זה מפני שהזכירה שם בין השפחות. וכבר הזכרתי כן (לעיל לא לג):

(כט): וקרהו אסון והורדתם את שיבתי -
אם יקראהו אסון כאחיו תורידו את שיבתי ברעה שאולה. או וקרהו אסון, שיקרנו כן מפני היותו נער ורך ולא נסה ללכת בדרך, וכמו שאמר למעלה (מב ד): פן יקראנו אסון, כי פירוש אסון מות מקרית, כמתים בידי אדם וחיה רעה או בשנוי האויר בדרך:

(לב): כי עבדך ערב את הנער -
יאמר כי ירד ביגון שאולה עליו, כי גם בכל זה שאמרנו לו לא רצה הזקן לשלחו עד שנעשיתי לו ערב עליו, ובטח בי, ועל כן ישב נא עבדך תחתיו. ואם יהיה פירוש "והורידו עבדיך" כפשוטו, יאמר אנחנו הגורמים מיתת הזקן ברעה, כי אני ערבתי בו:

(לד): ואמר כי איך אעלה אל אבי -
להודיעו כי יבחר להיות עבד עולם, מעלותו אל אביו בלתי הנער שלא יוכל לראות ברעתו, כי יבכה תמיד ויתאונן עליו כל היום. והזכיר זה שלא יחשוד אותו שיעשה מרמה בעבור שהוא ידע לברוח יותר מן הנער.