(א): ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק -

חייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו, לפיכך תלה ביצחק ולא באברהם, לשון רש"י.

ואיננו מספיק, שהראוי לומר לאלהי אבותיו בלי שייחד אדם, כמו שאמר האלוהים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק (להלן מח טו), ובתפלתו אמר אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק (לעיל לב י), או יאמר ויזבח זבחים לה' כמו שאומר באברהם (לעיל יב ז): ויבן מזבח לה'. ומה צורך לפרש בו יותר:

אבל הפסוק הזה יש בו סוד יגלו לנו אותו שם בבראשית רבה (צד ה), כי כאשר בא יעקב לרדת מצרים ראה כי הגלות יתחיל בו ובזרעו, ופחד ממנו וזבח זבחים רבים לפחד אביו יצחק שלא תהא מדת הדין מתוחה כנגדו. ועשה זה בבאר שבע שהוא בית תפלה לאבותיו, ומשם נטל רשות בלכתו לחרן. ואמר הכתוב זבחים, להודיע שלא היו עולות כאבותיו, כי אברהם עולות הקריב.
ורבותינו אמרו (זבחים קטז א): לא הקריבו בני נח שלמים, עולות הקריבו, ובנח כתוב מפורש (לעיל ח כ): ויעל עולות במזבח, אבל יעקב מפני פחד ה' הקריב שלמים להשלים אליו כל המדות, כמו שדרשו (תורת כהנים ויקרא טז א): שלמים שמטילין שלום בעולם. והנה הייתה תחלת כונתו במדת הגבורה שהיא הקרובה אליו, וזהו הטעם שהזכירו בבראשית רבה (צד ה): שחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו, והוא הטעם שאמרו שם בלשון אחר בתחילה שואלין בשלום התלמיד ואחר כך שואלין בכבוד הרב:

וראיתי במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה (ספר הבהיר קלה) בלשון הזה:

וישבע יעקב בפחד אביו יצחק (לעיל לא נג), וכי יש אדם שנשבע כך באמונת פחד אביו, אלא עדיין לא נתן ליעקב כח ונשבע בכח שנתן לאביו, שנאמר וישבע יעקב בפחד אביו יצחק, ומאי ניהו הוא דכתיב ביה (מ"א יח לח): ותפול אש ה' ותאכל את העולה, וכתיב (דברים ד כד): כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא וגו'. עד כאן במדרש.

ומדבריהם נלמוד שמפני כן לא אמר ויזבח זבחים לה', לפי שעתה כבר זכה יעקב בחלקו, שנאמר (מיכה ז כ): תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם, והוצרך לפרש עתה. והנה בזכות הקורבנות נראה אליו אלהי יצחק אביו במראות הלילה במדת הדין רפה, זהו שאמר אלוהים במראות הלילה, והוא מה שאמר אנכי האל אלהי אביך, כי הוא האל בית אל אשר אמר לו בחרן אנכי האל בית אל אשר משחת שם מצבה (לעיל לא יג), והוא אלהי אביך, הוא השם והיא המדה, והבטיחו שלא יירא במצרים כי יזכה בדינו ויגאל אחר הענוי, וזהו טעם ואנכי אעלך גם עלה:

וכתב הרב בפרק כז בחלק הראשון במורה הנבוכים:

כי תרגום אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה, אנא איחות עמך ואנא אסקינך.

ונפלא הרב בזה על דעת אונקלוס, ואמר כי אונקלוס שם כל מאודו להרחיק הגשמות בכל סיפור אשר בתורה, וכל אשר ימצא מאלו השמות המורים על מין ממיני התנועה, ישים ענין התנועה לכבוד נברא או לשמירה מהאל, ומתרגם וירד ה' (שמות יט כ): ואיתגלי ה', ארדה נא ואראה (לעיל יח כא): איתגלי כען ואיחזי, ואם כן למה תרגם כאן אנא איחות. ופירש הרב כי בעבור שאמר בתחלת הענין ויאמר אלוהים לישראל במראות הלילה, לא היה קשה לאונקלוס לספר המאמר כאשר נאמר במראות הלילה, כי הוא סיפור אמירה לא סיפור מעשה שהיה, כי יש הפרש גדול בין מה שיאמר בחלום או במראה הלילה, ובין מה שיאמר במחזה ובמראה, ובין מה שיאמר בדבר מוחלט, ויהי דבר ה' אלי לאמר, או ויאמר ה' אלי לאמר, אלו דבריו.

וכן אמר (הרמב"ם במו"נ א מז):

שהרחיק אונקלוס השמיעה בכל מקום וישים פירושה הגעת הדבר ההוא לבורא או קבול תפלה, ויתרגם שמיע קדם ה' (לעיל כט לג), וקבלא אקביל קבילתיה (שמות כב כב):

ואם כן הדבר כדברי הרב, למה יברח אונקלוס מן התנועה, וירחיק השמיעה גם כן, מיראתו שתורה על גשמות, ולא יברח מן האמירה והדבור ולא מן הקריאה בשום מקום בין בחלום בין במראה בין במאמר מוחלט, כי בכולם יתרגם ואמר ה', ומליל ה', וקרא ה' למשה, והיא גם היא תורה על גשמות, והיה לו לתרגם ויתאמר מן קדם ה', או ואמר יקרא דה', או ויתרעי ה', כפי הראוי בענין כמו שפירש הרב בדיבור ובאמירה (מו"נ א סד). ולמה ירחיק בשמיעה ולא ירחיק הראיה, שתרגם אותה וחזא ה':

ואשר אמר הרב (שם מז): כי יורה על ענין השגת שכל כאשר יורה על השגת העין, כל שכן שהוא זה בשמיעה, כי היא תאמר על ההשגה בשכל וברצון ברוב מקומות, כגון וישמע אברם לקול שרי (לעיל טז ב), שמע קול תחנוני (תהלים כח ב), גם כי תרבו תפלה אינני שומע (ישעיה א טו), הנה שמוע מזבח טוב (ש"א טו כב), והיה אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך (דברים כח א), וכן לב שומע (מ"א ג ט), וכן רובם:

והנה אונקלוס לא היה לו לירא מן השמיעה שלא תורה רק על קבלת הדבר והרצון בו, ולא ברח מן הראיה בשום מקום, אבל תרגם אותה כפשוטה בכל מקום שהדבר מושג בראיה בלבד, אבל כאשר איננו מושג בראיה בלבד והוא צריך השגחה והתבוננות יתרגם כפי הראוי בו, כאשר אמר (לעיל כט לב): כי ראה ה' בעניי, ראה ראיתי את עני עמי (שמות ג ז), וירא אלוהים את בני ישראל (שם ב כה), שאין הראיה בהם שיראה את גופם אבל שישגיח בענינם וידע אותו, וזה דרכו בכל התורה, לא כטעם שעלה בדעת הרב ונשתבש בידו והשני מקומות האחרים שתרגם אותם (לעיל ו יב, כט לא): וחזא אליו ולא השלים אותו:

ובלשון העברה כנה אונקלוס, ותרגם ויעבר ה' על פניו (שמות לד ו): ואעביר ה' שכינתיה על אפוהי, שיהיה הדבר העובר נברא לדעתו, ולא יזכיר לשון תנועה בבורא כפי מה שהזכיר הרב. ואם כן איך תרגם ה' אלהיך הוא עובר לפניך (דברים לא ג): ה' אלהיך הוא עבר קדמך, והנה זה מין תנועה בספור מעשה, ולא ירא ממנו אונקלוס. וכן בפסוק וירא ישראל את היד הגדולה (שמות יד לא): תרגם בו וחזא ישראל ית גבורתא ידא רבתא, נופל בו הגבורה מפני לשון אשר עשה, והשאיר בו ידא רבתא ולא היה ירא ומתפחד מן היד ולא יכנה אותה כלל, וכן נהג בתרגום כתובים באצבע אלוהים (שם לא יח): באצבעה דה'.

ומה שתירץ בו הרב (במו"נ א סה): כי ישים אונקלוס האצבע כלי נברא אשר פתח הלוחות בחפץ הבורא, איננו אמת, כי הנה מימינו אש דת למו (דברים לג ב): כתב ימיניה, ולא פחד מן הימין הכותבת שתורה על גשמות, וכן מן האצבע.

ועוד תרגם (שמות טו יב): ארימת ימינך, ואמר (שם פסוק ו): ימינך ה' תברת שנאה, ותרגם ידך החזקה (דברים ג כד): ית ידך תקיפא, ואמר (שם ד לד): בידא תקיפא ובאדרעא מרממא, וכן ותאחז במשפט ידי (שם לב מא): ותתקיף בדינא ידי, וכן תרגם (שם יא יב): תדירא עיני ה' אלהיך בה מרישא דשתא:

והנה ביעקב כתוב בתחילת הענין ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וגו' (לעיל כח יב), ופחד אונקלוס ממנו ותרגם והא יקרא דה' מעתד עלוהי, ולא תרגם והא ה', בעבור שהוא בחלום, ותרגם והנה אנכי עמך (שם טו): והא מימרי בסעדך, ולא אמר והא אנא עמך, כמו שתרגם אנא אחות עמך, ואף על פי שהוא ספור דבר, שנאמר בחלום כמוהו בשוה. ותרגם ואנכי אהיה עם פיך (שמות ד יב): ואנא אהי עם פומך, ואמר בויאמר כי אהיה עמך וזה לך האות (שם ג יב): ארי יהא מימרי עמך. ועוד נזהר אונקלוס בחלומות ותרגם ויבא אלוהים אל אבימלך בחלום הלילה (לעיל כ ג), ויבא אלוהים אל לבן בחלום (לעיל לא כד), ואתא מימר מן קדם ה'. ואם תאמר שחשש שלא תהא הביאה קודמת לחלום ויחשוב בה שהיא ממש, הנה בשלמה כתוב (מ"א ג ה): בגבעון נראה ה' אל שלמה בחלום הלילה, ותרגם אותו יונתן אתגלי ה' לשלמה. ואם הדבר נאמר בחלום, יספרו אותו כאשר נאמר בחלום ההוא, ואל יקשה עליהם אף על פי שהוא מאמר יורה על הגשמות, כי היותו בחלום יתרץ להם שאינו ממש.

גם כן הדבר שיאמר כי הוא נראה בחלום ראוי שיספרו אותו באשר הוא, כי מה שנאמר בו שהוא בחלום הלילה, ילמד שאינו ממש אבל הוא חלום שנדמה לו ממנו כן. ואל תחשוב שהיה זה ליונתן בן עוזיאל מפני שלא יאמר בארמית לשון ראיה בחלומות, כי וארא בחלומי (לעיל מא כב): מתורגם וחזית, ובנבוכדנצר חזה הוית (דניאל ב לא):

וכן תרגם אונקלוס לא עלינו תלונותיכם כי על ה' (שמות טז ח): אלהין על מימרא דה', ואין כאן יראה ופחד מן הגשמות, וכן וידבר העם באלוהים ובמשה (במדבר כא ה): ואתרעם עמא על מימרא דה', וכן ביני וביניכם (לעיל ט יב), בין אלוהים ובין כל נפש חיה (שם טז), בין מימרי ומימרא דה', וכיוצא בהן הרבה, וכן תרגם יצף ה' (שם לא מט): יסך מימרא דה', אלוהים עד (שם לא נ): מימרא דה' סהיד, ואין לו בהן יראת הגשמות, וגם אין למימרא ענין בכאן, שיאמר בו שיצפה ויעיד, וכן השבעה לי באלוהים (שם כא כג): קיים לי במימרא דה', ואין הנשבעים מזכירין אני נשבע במאמר אלוהים, וכיוצא באלו רבים לאונקלוס, וסודם ידוע למשכילים:
וכן בלשון עמידה אמר הרב (במו"נ א כז): ששם יונתן בן עוזיאל כוונתו לפרש בו קיום, ולכך תרגם ועמדו רגליו (זכריה יד ד): ויתגלי בגבורתיה, וכן תרגם כל דבר עסק ותנועה גבורתא, והנה אונקלוס לא יתיירא מלשון עמידה, ותרגם הנני עומד לפניך שם על הצור (שמות יז ו): הא אנא קאים קדמך תמן על טינרא.

ומה שאמר הרב (שם): כי אונקלוס ישים ענין התנועה גלוי השכינה והראות כבוד נברא, הנה אונקלוס מן הכבוד יברח מלתת בו כלשונות האלה, ויתרגם וירא כבוד ה' אל כל העדה (במדבר טז יט): ואתגלי יקרא דה', כמו שיאמר ואתגלי ה' (שמות יט כ), ולא יתרגם ואיתחזי יקרא דה', וכן יתרגם במלאכים (שם ג ב): ואתגלי, ואם ידבר אונקלוס במלאכים ובכבוד נברא בעניני הגשמות כמו שאמר הרב (במו"נ א כו), היה ראוי שלא יתיירא מן הראיה שיראה האדם ויתרגם בהם ואתחזי, כמו שעשה כי ראיתי אלוהים פנים אל פנים (לעיל לב לא): ארי חזיתי מלאכא דה', וחס ושלום שיהיה הדבר הנקרא שכינה או כבוד נברא חוץ מהשם הנכבד יתברך כאשר חשב הרב כאן, ובפרקים רבים מספרו, והוא תרגם אם אין פניך הולכים (שמות לג טו): אם לית שכינתך מהלכא ביננא, ומשה לא יחפוץ בלכת עמו כבוד נברא חוץ מהשם הנכבד יתברך, שכבר אמר לו הקדוש ברוך הוא הנה מלאכי ילך לפניך (שם לב לד): ולא היה מתרצה בכך, אבל היה מבקש שילך עמו האל בעצמו ובכבודו (שם לג יד).

וכן אחר ששמע השם בקולו ואמר לו, גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה (שם יז), אמר משה ילך נא אדני בקרבנו (שם לד ט): תהך כען שכינתא דה' ביננא, וכן תרגם לא תוכל לראות את פני (שם לג כ): לא תוכל למחזי אפי שכינתי ארי לא יחזינני אינשא. ואמר יונתן בן עוזיאל (יחזקאל ג יב): בריך יקרא דה' מאתר בית שכינתיה, ואם הכבוד הזה ירצה בו הכתוב עצם הבורא ואמתו, ויהיה כמו הראני נא את כבודך (שמות לג יח), שפירש בו הרב כן (מו"נ א נג, סג), הנה הזכיר בו אתר ובית שכינתיה.

ואם יאמר שהוא כבוד נברא כדעתו של הרב בפסוק וכבוד ה' מלא את המשכן (שמות מ לה): וזולתו, איך יקבעו בו ברוך, והמברך והמתפלל לכבוד נברא כעובד אלילים, ובדברי רבותינו דברים רבים יורו על שם השכינה שהוא האל יתברך:

אבל הענינים האלה לאונקלוס ויונתן בן עוזיאל דברים ידועים בקבלה וסודם ליודעים חן. ובמעמד הר סיני יתרגם אונקלוס כל מלת אלוהים הנזכר בפרשה יקרא או מימרא דה', וכאשר תזכיר הפרשה השם המיוחד לא יאמר כן, והכל בהשגחה ובחכמה ממנו, ועוד אזכיר זה בעזרת השם יתברך (שמות כ יט). ומה שתרגם אונקלוס וידבר אלוהים את כל הדברים האלה (שם כ א): ומליל ה', טעמו בזה משום שנאמר פנים בפנים דבר ה' אל כל קהלכם (דברים ה ד, יט). והמשכיל יבין:

אבל מה שאמר כאן אנא אחות עמך, רצה לרמוז בו מה שאמרו (מכילתא שירה ג): גלו למצרים שכינה עמהם שנאמר אנכי ארד עמך מצרימה, גלו לעילם שכינה עמהם שנאמר (ירמיה מט לח): ושמתי כסאי בעילם, והנה האמירה והירידה שוים, כמו שפירשתי למעלה, ולא היה יכול לתרגם אלא כן בשום פנים כאשר רמזתי (ריש פסקא זו). אבל שם ביעקב לא יתכן לתרגם והא אנא עמך, בעבור כי שם כתוב והנה ה' נצב עליו (לעיל כח יג). והמשכיל יבין.

ומפני שמצא אונקלוס שאינו כפשוטו ממש, ברח ממנו ועשאו ענין עזר בלבד ואמר מימרי בסעדך. ולא אמר מימרי עמך, כמו שאמר במשה (שמות ג יב). והאל יראנו מתורתו נפלאות:

(ב): ויאמר יעקב יעקב -
אחר שאמר לו השם לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך, היה ראוי שיקראנו בשם הנכבד ההוא. וכן הוא נזכר בפרשה הזאת שלשה פעמים, אבל קראו יעקב לרמוז כי עתה לא ישור עם אלוהים ועם אנשים ויוכל, אבל יהיה בבית עבדים עד שיעלנו גם עלה, כי מעתה הגלות תתחיל בו. וזה טעם ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו (פסוק ח), כי בשם בני ישראל יבאו שמה, כי יפרו הבנים וירבו ויגדל שמם וכבודם, אבל יעקב הוא עתה ברדתו שם:
והזכיר הכתוב ער ואונן עם שמות בני ישראל הבאים מצרימה, לסוד ידוע מדברינו שכתבנו כבר (לעיל לח ח). והמשכיל יבין זה.

וטעם כל הפסוק, וכן הזכירם בפקודים (במדבר כו יט - כ): בני יהודה ער ואונן וימת ער ואונן בארץ כנען, ויהיו בני יהודה למשפחותם. ובדברי הימים (א ב ג - ד): מנאם במספר, אמר בני יהודה ער ואונן ושלה, שלושה נולד לו מבת שוע הכנענית, ותמר כלתו ילדה לו את פרץ ואת זרח כל בני יהודה חמשה:

(ז): ובנות בניו -

שרח בת אשר ויוכבד בת לוי, לשון רש"י.

ומה ירבה בבנותיו. אבל דרך הכתוב כשידבר ביחוסי הרבים יאמר ביחיד לשון רבים, ובני דן חושים (להלן פסוק כג), ובני פלוא אליאב (במדבר כו ח), וכן בנותיו, דינה, ובנות בניו, סרח בת אשר. אבל יוכבד לא יזכירנה הכתוב כמו שאמר כל נפש ששים ושש, אבל ירמוז אליה כדעת רבותינו (ב"ב קכג א):

(טו): שלשים ושלש -
ובפרטן אי אתה מוצא אלא שלשים ושתים, אלא זו יוכבד שנולדה בכניסתן לעיר, שנאמר (במדבר כו נט): אשר ילדה אותה ללוי במצרים, לידתה במצרים ואין הורתה במצרים, זו היא שיטת רבותינו (סוטה יב א):

ורבי אברהם השיב ואמר:
כי זה תימה, אם כן למה לא הזכיר הכתוב הפלא שנעשה עמה שהולידה משה והיא בת מאה ושלשים שנה, ולמה הזכיר דבר שרה שהייתה בת תשעים.
ולא די לנו זה הצער עד שעשו הפייטנים פיוטים ביום שמחת תורה יוכבד אמי אחרי התנחמי, והנה היא בת מאתים וחמשים שנה. וכי אחיה השילוני חיה כך וכך שנים, דרך הגדה, או דברי יחיד, אלו דבריו:
והנה פן יהיה חכם בעיניו בסתירת דברי רבותינו, אני צריך לענות אליו. ואומר: כי על כל פנים יהיה בדבר יוכבד פלא גדול מן הנסים הנסתרים שהם יסוד התורה, כי היא בת לוי עצמו, לא מתיחסת אליו, כמו שכתוב (במדבר כו נט): אשר ילדה אותה ללוי במצרים.

ועוד כתוב (שמות ו כ): את יוכבד דודתו. והנה אם נאמר כי הוליד אותה בבחרותו כאשר הוליד כל בניו, והייתה לידתה אחר רדתו למצרים מעט, הנה היא בלדת משה זקנה מאד כמנין שאמרו רבותינו או קרוב לו:

ואם נאמר שנולדה לו אחר שבתו במצרים ימים רבים, והנה נחשוב שהוליד אותה אחר רדתו למצרים חמשים ושבע שנה, והוא יהיה בן מאה שנה, כי ברדתו היה בן מ"ג שנים, והנה יהיו בזה שני פלאים, שיהיה הוא זקן כאברהם אשר הזכיר הכתוב (לעיל יז יז): הלבן מאה שנה יולד, וכתיב (לעיל יח יב): ואדני זקן, ותהיה היא זקנה בלדת משה בת ע"ג, ואם נאחר עוד לידתה לסוף ימי לוי, הנה יהיה פלא גדול משל אברהם:

אבל אומר לך דבר שהוא אמת וברור בתורה, כי הנסים הנעשים על ידי נביא שיתנבא כן מתחילה או מלאך נגלה במלאכות השם יזכירם הכתוב, והנעשים מאליהן לעזור צדיק או להכרית רשע לא יזכירו בתורה או בנביאים, וזהו זהב רותח יוצק בפי החכם הזה ממה שהשיב על רבותינו בענין פינחס (במדבר כה יב): וזולתו במקומות הרבה, ולמה יזכירם הכתוב, כל יסודות התורה בנסים נסתרים הם. ועם התורה אין בכל ענינו רק נסים לא טבע ומנהג, שהרי יעודי התורה כולם אותות ומופתים, כי לא יכרת וימות בטבע הבא על אחת מן העריות או האוכל חלב, ולא יהיו השמים כברזל בטבעם מפני זרענו בשנה השביעית, וכן כל יעודי התורה בטובות ההן וכל הצלחת הצדיקים בצדקתם, וכל תפלות דוד מלכנו וכל תפלותינו נסים ונפלאות, אלא שאין בהם שנוי מפורסם בטבעו של עולם כאשר הזכרתי זה כבר (לעיל יז א), ועוד אפרשנו בעזרת השם (שמות ו ב, ויקרא כו יא):

והנה אתן לך עד נאמן על מה שאמרתי. ידענו, כי מעת בוא ישראל לארץ עד לדת אדונינו דוד היה כשלש מאות ושבעים שנה. והימים יתחלקו לארבעה דורות, שלמון ובועז ועובד וישי, ויגיע לכל אחד מהם צ"ג שנה, והנה כלם זקנים קרוב לאברהם, והיו מולידים כל אחד בשנת מותו שלא כדרך כל הארץ, כי אין החיים בזמנם מאה שנה. ואם הוליד אחד מהם בבחרותו כמנהג, יהיו האחרים זקנים מאד יותר מאברהם, ויהי בהם הפלא גדול יותר מאד, כי ימי האדם בדור אברהם ארוכים, ובשנות דוד חזרו למחציתם:
ואולי חיו יותר, כי אפשר שהיו לשלמון ימים רבים בבואם לארץ, ולכן נתנו אנשי הקבלה והם חכמי אמת לעובד ימים רבים, והוא נס נסתר נעשה לאבי המלוכה בן הצדקת הבאה לחסות תחת כנפי השכינה. וכן יזכירו באמו ארך ימים רבים:

וכבר פרשתי כי הפלא באברהם איננו כאשר יחשוב החכם הנזכר וזולתו מבעלי המקרא, כי אברהם הוליד את יצחק טרם מותו שבעים וחמש שנה, והנה לא עברו עליו שני חלקים בימיו, והאנשים בכל דור אין הזקנה בהם עד עבור עליהם שלשת חלקי ימותם, כאשר יחשבו הרופאים הילדות והבחרות והאישות והזקנה. ובדורות האלה אשר הימים בהם כשבעים שנה לא יחשבו לו הרופאים זוקן עד אחר ששים:

ועוד כי אברהם הוליד בנים רבים אחרי ארבעים שנה מלדת יצחק, ויהיה הפלא כפלי כפלים. ואם נאמר שהחזירו האל לימי בחורותיו יקשה עליו, כי לא הזכיר הכתוב הפלא הגדול הזה, והוא נס גלוי ומפורסם בהפך מן הטבע:

ומן הידוע כי האנשים בדור הזה, מהם שיולידו בזקנתם עד מלאת שבעים שנה או שמונים שנה ויותר, כפי התקומם בהם הלחות לפי טבעם. וגם הנשים אין להם זמן, וכל עוד היות להן האורח תלדנה, רק התימה באברהם ושרה כאשר פירשתי שם, מפני שלא הולידו בנעוריהם ועתה הולידו זה מזה.

ועוד בשרה היה פלא כי חדל ממנה ארח כנשים ואחרי כן לא תלדנה:
והנה אם יהיו ימי יוכבד כימי אביה, ותתקיים בה הלחות עד קרוב לזקנתה כמשפט הנשים, איננו פלא אם תוליד בזמן אשר נתנו לה רבותינו, מפני שרצה האלוהים לגאול את ישראל על ידי האחים האלה ולא הגיע הקץ, איחר לידתם ימים רבים עד כי זקנה אמם. ולא יפלא מה' דבר:

(יח - יט): אלה בני זלפה וגו'. בני רחל אשת יעקב וגו' -
דרך הכתוב למנות בני הגבירות יחד בתחילה, כמו שאמר בסדר וישלח יעקב (לעיל לה כג - כו): ובסדר ואלה שמות בני ישראל (שמות א ב - ד), או למנותם כתולדותם הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו כאשר עשה בברכתם בסדר ויחי יעקב, אבל בכאן מפני שבא למנות מספרם כי בשבעים נפש ירדו מצרימה, הקדים המרובה בנפשות, ולכך הזכיר רחל בתוך הלחינות והוצרך להזכירה בכבוד, ואמר אשת יעקב, כאשר הזכרתי למעלה (לא לג, מד כז):

(כו): כתב - רבנו שלמה:

ולדברי האומר תאומות נולדו עם השבטים, צריכים אנו לומר שמתו קודם ירידתם למצרים שהרי לא נמנו כאן.

ואין צריך לזה, שהרי אמרו (ב"ר פד כא):

רבי יהודה אומר לאחיותיהם נשאו השבטים, והנה היו אלה התאומות נשי בניו, והכתוב אמר עליהן, מלבד נשי בני יעקב.

ורבי יהודה מזה הכתוב אמר כן, כי מה טעם לאמר מלבד נשי בני יעקב הכנעניות, אחרי שאמר יוצאי ירכו, רק בעבור נשי בניו גם הן מיוצאי ירכו יאמר כן, אבל לא פרסם אותן בכאן כאשר לא הזכירן בעת לדתן עם השבטים. ועוד, כי לא הזכיר הנה רק אשר יולידו ויתרבו במצרים, להודיע הנס הגדול הנעשה ברבוי העצום אשר רבו במצרים, והם בזה שבעים נפש, ונשיהם לא ימנו כי האיש עם אשתו הוא אחד:

(כט): וירא אליו -

יוסף נראה אל אביו. ויבך על צואריו עוד, לשון הרביית בכיה, אבל יעקב לא נפל על צואר יוסף בנו ולא נשקו, ואמרו רבותינו שהיה קורא קריאת שמע, לשון רש"י.

ולא ידעתי טעם "בוירא אליו", כי בידוע שנתראו כאשר נפל על צוארו. ועוד, כי איננו דרך כבוד שיפול יוסף על צוארי אביו אבל שישתחוה לו או שינשק ידיו, ככתוב (להלן מח יב): ויוצא יוסף אותם מעם ברכיו וישתחו לאפיו, והשעה הזו ראויה יותר להשתחות לו.

וכן כל "עוד" בכתוב תוספת על עיקר הוא, איננו כמו הרבה, לא על איש ישים עוד (איוב לד כג), שישים עליו כפי חטאיו ולא יותר:

והנכון בעיני כי כבר היו עיני ישראל כבדים קצת מזוקן, וכשבא יוסף במרכבת המשנה ועל פניו המצנפת כדרך מלכי מצרים, לא היה ניכר לאביו וגם אחיו לא הכירוהו, לפיכך הזכיר הכתוב כי כאשר נתראה אל אביו שהביט בו והכירו נפל אביו על צוארו ובכה עליו עוד, כאשר יבכה עליו תמיד עד היום הזה כשלא ראהו. ואחר כך אמר אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך:
ודבר ידוע הוא מי דמעתו מצויה, אם האב הזקן המוצא את בנו חי לאחר היאוש והאבל, או הבן הבכור המולך. ואל תחוש בעבור אמרו ויאמר ישראל, כי ממנו ידבר ויחזור ויזכיר שמו.

וכן (לעיל מא מח - נ): ויקבוץ את כל אוכל שבע שנים וגו' וליוסף יולד שני בנים. וכן במקומות רבים תמיד בתורה ובמקרא:

(לב): והאנשים רעי צאן כי אנשי מקנה היו -
אמר להם שהם רועים, אבל לא שירעו בהמות של אחרים, כי גם בשל עצמם יש להם עבדים ובני בית ירעו אותם, אלא שעשרם במקנה. וזה טעם כי אנשי מקנה היו, והיה להם עושר ועבודה רבה מאד במקנה רב אשר להם, כי לא רצה להזכיר רק לכבוד.