(א): ויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה -
כאשר הזכיר הכתוב נח ובניו ורצה להתחיל בעניין המבול, אמר כי מיד כאשר החלו בני האדם לרוב החלו לחטוא, ועמדו בחטאם ימים רבים, עד שהיה נח בן ד' מאות ושמנים שנה. ואז גזר עליהם הקב"ה שלא ידון רוחו בהם לעולם, אבל יאריך עוד להם שנים עד שתמלא סאתם, כי כן משפט האלוהים:

(ב): בני האלוהים -

בני השרים והשופטים, לשון רש"י, וכך הוא בבראשית רבה (כו ה).

אם כן יספר הכתוב, כי הדיינין, אשר להם לעשות המשפט, בניהם עושים החמס בגלוי ואין מונע אותם:

כי טובות הנה -
כמו כי תראה חמור שונאך (שמות כג ה), כי יקרא קן צפור לפניך (דברים כב ו), כאשר הנה טובות יקחו אותן להם לנשים באונס. וספר הכתוב החמס, ואמר עוד "מכל אשר בחרו", להכניס הנשואות לאחרים. אבל לא הזכיר הכתוב האיסור בהם בפירוש, ולא נגזר עליהם העונש רק על החמס, לפי שהוא עניין מושכל איננו צריך לתורה:

(ג): בשגם הוא בשר -
כמו בשגם בסגול.
ופירש רש"י:

בשביל שגם זאת בו שהוא בשר, ואף על פי כן איננו נכנע מלפני. ומה אם יהיה אש או דבר קשה.

ואין בפירוש הזה טעם או ריח.

ורבי אברהם פירש:

כי יאמר לא יעמוד רוחי באדם לעולם בעבור החמס הזה, ועוד בעבור שהאדם בשר ויגיע עד עת ויחסר. והנה הוא כמו גם בשהוא בשר.

ומה צורך לטענה הזאת. וידוע כי בשר המה ונגזר עליהם המיתה, כי עפר אתה ואל עפר תשוב (לעיל ג יט):

והנכון בעיני, כי יאמר לא יעמוד רוחי באדם לעולם, בעבור שגם האדם הוא בשר ככל בשר הרומש על הארץ בעוף ובבהמה ובחיה, ואיננו ראוי להיות רוח אלוהים בקרבו. והעניין לומר, כי האלוהים עשה את האדם ישר להיותו כמלאכי השרת בנפש שנתן בו, והנה נמשך אחרי הבשר ובתאוות הגופניות נמשל כבהמות נדמו, ולכן לא ידון עוד רוח אלוהים בקרבו, כי הוא גופני לא אלוהי, אבל יאריך להם אם ישובו. והנה זה כטעם ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב (תהלים עח לט):

(ד): הנפלים -
לשון רש"י:

על שם שנפלו והפילו את העולם. והוא בבראשית רבה (כו ז).

ובעלי הלשון אמרו (הראב"ע, והרד"ק):

שנקראו כן בעבור שיפול לב אדם עליו מפחדם, וכן האימים (להלן יד ה):

בימים ההם -
לשון רש"י:

בימי דור אנוש, וגם אחרי כן, שראו באבדן דור אנוש שעלה אוקיינוס והציף שלישו של עולם ולא נכנעו ללמוד מהם.

ורבי אברהם פירש:

גם אחרי המבול, כי בני ענק היו ממשפחת בני האלוהים.

ואם כן, או תהיינה נשי בני נח מזרעם וידמו להם, או שיודה במאמר (נדה סא א): הדורש בעוג שפלט מן המבול, ויוסיף הוא שנמלטו גם אחרים עמו:

והנכון בעיני, כי אדם ואשתו יקראו בני האלוהים בעבור שהיו מעשה ידיו והוא אביהם, אין להם אב זולתו, והוא הוליד בנים רבים, ככתוב (לעיל ה ד): ויולד בנים ובנות. והיו האנשים האלה הנולדים ראשונים מאב ואם בשלמות גדולה מן הגובה והחוזק, כי נולדו בדמות אביהם, ככתוב בשת (לעיל ה ג): ויולד בדמותו כצלמו. ויתכן שהיו כל בני הקדמונים אדם שת אנוש נקראים בני האלוהים, כי היו ג' האנשים האלה בדמות אלוהים ואז הוחל לעבוד עבודה זרה, והוחל לבא באנשים חולשה ורפיון.

וכך אמרו בבראשית רבה (כד ו):

זה ספר תולדות אדם, ואין הראשונים תולדות, ומה הן אלוהות, בעוון קומי אבא כהן ברדלא אדם שת אנוש, ושתק. אמר לון, עד כאן בצלם ובדמות, מכאן ואילך קינן קנטרנין:

וכאשר החל האדם לרוב ונולדו להם הבנות, היו אלה בני הראשונים בחזקם, ולרוב תאוותם היו בוחרים הנשים הטובות בעלות הקומה והבריאות. וספר בתחילה (בפסוק ב): כי ייקחו אותם לנשים דרך חמס, ואחר כך ספר כי יבאו דרך זנות אל בנות האדם שאינן באותה המעלה, ולא יודע הדבר עד שיולידו להם בנים ויכירו כי אינם מבני שאר האנשים, רק לבני האלוהים האלה נולדו, שהם גדולים מאד, אבל הם נופלים מאבותם בגובה וכוח, כלשון לא נופל אנכי מכם (איוב יב ג), והמה גיבורים כנגד שאר בני האדם. ואמר שהיה זה בדורות הראשונים אשר היו נקראים "בני האלוהים" בהיותם בתכלית השלמות שיולידו מבנות האדם נפילים, וגם אחרי כן, כי הנפילים עצמם יולידו נפילים מהם:

ופירוש "אשר מעולם", כי האנשים אחרי המבול כאשר יראו גיבורים, יזכירו אלה ויאמרו כבר היו גיבורים מאלה לעולמים אשר היו לפנינו, והיו "אנשי השם" בכל הדורות אחרי כן. וזה פשט הגון בפרשה הזאת. אבל המדרש אשר לרבי אליעזר הגדול בפרקיו על המלאכים שנפלו ממקום קדושתן מן השמים, והוזכר בגמרא במסכת יומא (סז ב), הוא הנאות בלשון הכתוב יותר מן הכל, אלא שיש צורך להאריך בסוד העניין ההוא:

(ו): וינחם ה'. ויתעצב אל לבו -
דבר תורה כלשון בני אדם. והעניין, כי מרו ועצבו את רוח קדשו בפשעיהם. ועניין "אל לבו", כי לא הגיד זה לנביא שלוח אליהם, וכן הלשון במחושב, כדרך לדבר אל לבי (להלן כד מה), וזולתו:

ובבראשית רבה (כז ד):
אמרו בזה עניין נכבד במשל שהביאו מן הסרסור והאדריכל, והוא סוד גדול לא ניתן ליכתב, והיודעו יתבונן למה אמר בכאן שם המיוחד, ובכל הפרשה ועניין המבול שם אלוהים:

(ח): וטעם ונח מצא חן בעיני ה' -
שהיו כל מעשיו לפניו נאים ונעימים. וכן כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם (שמות לג יז), כדרך וייתן חנו בעיני שר בית הסוהר (להלן לט כא), ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה (אסתר ב טו). והזכיר זה כנגד מה שאמר בדורו שהיו כל מעשיהם לעיצבון לפניו יתברך, ואמר בו שהיה לחן בעיניו. ואחר כן סיפר מדוע היה טוב לפני האלוהים, כי היה צדיק תמים:

(ט): אלה תולדות נח -
טעמו פירשו בו (הראב"ע, והרד"ק): קורותיו, כטעם מה ילד יום (משלי כז א), וירמוז אל כל הפרשה. ואינו נכון בעיני, כי אין קורות האדם תולדותיו:

והנכון שהוא כמשמעו, כמו אלה תולדות בני נח (להלן י א), ואלה תולדות ישמעאל (להלן כה יב), יאמר אלה תולדות נח שם חם ויפת. אבל החזיר "ויולד נח" בעבור שהפסיק ואמר נח איש צדיק תמים היה, להודיע למה ציווהו בתיבה. ואף על פי שכבר אמר למעלה (ה לב): ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד נח את שם את חם ואת יפת, חזר להזכירם פעם אחרת להגיד כי לא היה ככל אבותיו שיולידו בנות ובנים. וזה טעם "שלשה בנים", כי יזכיר מספרם לאמר כי אלה שלשה לבדם היו תולדותיו, ונצלו בזכותו, ומאלה נפצה כל הארץ:

איש צדיק תמים היה -
יזכיר הכתוב שהיה זכאי ושלם בצדקו, להודיע שראוי להינצל מן המבול שאין לו עונש כלל, כי הוא תמים בצדק, כי הצדיק הוא הזכאי בדין, הפך הרשע, כמו שאמר והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע (דברים כה א), וכן ואתה צדיק על כל הבא עלינו כי אמת עשית (נחמיה ט לג), וכן בצדק תשפוט עמיתך (ויקרא יט טו). אבל באברהם שאמר (להלן יח יט): לעשות צדקה ומשפט, שבח אותו בצדק שהוא המשפט, וברחמים שהיא הצדקה.

ורבי אברהם אמר:

צדיק במעשיו, תמים בלבו.

וכתיב (יחזקאל כח טו): תמים אתה בדרכיך: ואחר שאמר שהוא איש צדיק, כי איננו איש חמס ומשחית דרכו כבני דורו החייבים, אמר שהיה מתהלך את השם הנכבד ליראה אותו לבדו, איננו נפתה אחרי הוברי שמים ומנחש ועונן, וכל שכן אחרי עבודה זרה, ואיננו שומע להם כלל, רק בשם לבדו הוא דבק תמיד, והולך בדרך אשר בחר השם, או אשר יורה אותו, כי נביא היה. וזה כטעם אחרי ה' אלוהיכם תלכו ואותו תיראו (דברים יג ה): הנאמר בהרחקת המתנבא לעבוד עבודה זרה ונותן אות ומופת, כאשר אפרש. ועוד אזכיר זה בפסוק התהלך לפני והיה תמים (להלן יז א), אם יהיה תמים דעות עמי. והנה אחר שהיה נח צדיק ואיננו ראוי לענש, גם בניו וביתו ראויים להינצל בזכותו, כי היה עונש עליו אם ייכרת זרעו. או יאמר, כי הוא צדיק שלם וגם בניו וביתו צדיקים, כי הוא למדם, כעניין שכתוב (להלן יח יט): כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו:

בדורותיו =

יש מרבותינו שדרשוהו לטובה, כל שכן אם היה בדור של צדיקים, ויש שדורשין לגנאי, לשון רש"י.

והנכון בעיני לפי הפשט, כי טעמו לומר שהוא לבדו הצדיק בדורות ההם, אין בדורותיו צדיק ולא תמים זולתו. וכן כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה (להלן ז א), שאין אחר בדור ראוי להינצל. ואמר "בדורותיו", כי דורות רבים עברו מעת שהשחיתו, ואין צדיק בארץ בלתו. ואל יקשה עליך דבר רבותינו במתושלח, כי הכתוב לא יספר רק שאין צדיק ראוי להינצל מן המבול מכל הדורות ההם:

(י): את שם את חם ואת יפת -
הנראה אלי, כי יפת הוא הגדול, שנאמר (להלן י כא): אחי יפת הגדול. וכן ימנם כתולדותם בני יפת תחילה (שם שם ב). וחם הוא הקטן בכולם, כאשר אמר (שם ט כד): וידע את אשר עשה לו בנו הקטן. אבל הקדים שם בעבור מעלתו. והזכיר חם אחריו, כי כן נולדו. והנה נתאחר יפת. ולא רצה הכתוב לומר "שם ויפת וחם", כי היו כולם נזכרים שלא כסדר תולדותם, ואין ליפת מעלה שיבטל הסדר בעבורו, אבל שם הקדים אותו בעבור מעלתו, אף על פי שהוא מאוחר בספור התולדות (להלן י כא). וכן בני אברהם יצחק וישמעאל (דהי"א א כח), וכן ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו (יהושע כד ד):

(יב): כי השחית כל בשר את דרכו -
אם נפרש כל בשר כמשמעו, ונאמר:

שאפילו בהמה וחיה ועוף השחיתו דרכם להיזקק לשאינן מינן, כמו שפירש רש"י,

נאמר כי מלאה הארץ חמס מפניהם, לא מפני כולם אלא מפני מקצתם, וסיפר עונש האדם לבדו.
או שנאמר שלא שמרו גם בזה תולדתם, והייתה כל הבהמה טורפת וכל העוף דורס. והנה גם הם עושים חמס:

ועל דרך הפשט "כל בשר" זה כל האדם, ולמטה יפרש כל בשר אשר בו רוח חיים (להלן ז טו), ומכל החי ומכל בשר (להלן פסוק יט), כל חי בגוף, אבל בכאן "כל בשר" כל האדם, וכן יבא כל בשר להשתחוות לפני (ישעיה סו כג), וכן בשר כי יהיה בעורו (ויקרא יג כד):

(יג): חמס -
הוא הגזל והעושק. ונתן לנח הטעם בחמס ולא הזכיר השחתת הדרך, כי החמס הוא החטא הידוע והמפורסם.

ורבותינו אמרו (סנהדרין קח א):

שעליו נתחתם גזר דינם.

והטעם מפני שהוא מצווה מושכלת אין להם בה צורך לנביא מזהיר, ועוד שהוא רע לשמים ולבריות. והנה הודיע לנח החטא שעליו בא הקץ הגיע הצפירה:

והנני משחיתם את הארץ -
כמו מן הארץ, וכן כצאתי את העיר (שמות ט כט), חלה את רגליו (מ"א טו כג).

דבר אחר:
את הארץ -

עם הארץ, שאף שלשה טפחים של מחרישה נימוחו, לשון רש"י מבראשית רבה (לא ז).

ורבי אברהם אמר:

שמלת "משחיתם" מושכת עצמה ואחרת עמה, והנני משחיתם ומשחית את הארץ:

ועל דרך האמת הוא כמו את השמים ואת הארץ, כי הארץ תהיה בהשחתה, שבהשחתת הארץ ישחתו, והנם נשחתים בעולם הבא, כדרך ויתעצב אל לבו (לעיל פסוק ו). ולזה רמזו בבראשית רבה (לא ז): לבן אדון שהייתה לו מניקה כל זמן שהיה סורח הייתה מניקתו נרדית וכו':

(יז): ואני הנני מביא את המבול -
הנני מסכים עם אותן שאמרו לפני מה אנוש כי תזכרנו (תהלים ח ה), לשון רש"י מבראשית רבה (לא יב). ואני תמה והאיך מסכים עימהם והוא משאיר להם שארית לפליטה גדולה בנח ובניו וכל חי להרבות זרעם כחול. אולי היא הסכמה לדעתם כשלא יחמול עליהם:

ועל האמת, ואני, כמו ויסרתי אתכם אף אני (ויקרא כו כח), וכן אני הנה בריתי אתך (להלן יז ד), ואני זאת בריתי (ישעיה נט כא), יאמר, אף אני תהיה ידי בהם על שהשחיתו את הארץ, ולכך אמר (להלן ט יב): זאת אות הברית אשר אני נותן. ימחץ וידיו תרפינה (איוב ה יח). והמשכיל יבין:

(יח): והקמתי את בריתי -
אמר רבי אברהם:

לאות כי השם נשבע לו שלא ימות במבול הוא ובניו. ואם לא נכתב תחילה מפורש, כאשר מצאנו במשנה תורה (דברים א כב): נשלחה אנשים לפנינו. ומלת והקימותי, שאקיים שבועתי. והקרוב אלי שזאת הברית רמז לקשת. וטעם ברית, הסכמה ודבר שבחרו שנים, מגזרת ברו לכם (ש"א יז ח), והמלה בסמוך ובמוכרת, וכן שבית יעקב (תהלים פה ב), ובנותיו בשבית (במדבר כא כט). ויש אומרים כי ברית גבול כרות. כל אלו דבריו:

ויותר נכון בדרך הפשט כי עניין "והקימותי את בריתי" לאמר בעת שיבוא המבול תהיה ברית קיימת אתך, שתבוא אל התיבה אתה וביתך ושנים מכל הבשר להחיות, כלומר שתחיו שם ותתקיימו לצאת משם לחיים. והברית הוא דבר השם כשיגזור אומר בלא תנאי ושיור ויקיים. והזכיר הברית, והזכיר שיהיה קיים, והוא כלשון קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם (אסתר ט כז), שקבלו עליהם דבר להיותו קיים:

ועל דרך האמת, הברית מעולם היא, והמלה נגזרת מן בראשית ברא אלוהים. והנה בריתי כמו ברייתי, והמלה כמו סמוכה, כי היא סמוכה לעולמים שהיו לפנינו. יצווה שתקום ותהיה עם הצדיק, וכן ואני הנני מקים את בריתי אתכם (להלן ט ט), בריתי הייתה אתו (מלאכי ב ה). והמשכיל יבין:

(יט): מכל בשר וגו' -
ידוע כי החיות רבות מאד, ומהן גדולות מאד כפילים וכראמים וזולתם, והרמש הרומש על הארץ רב מאד. גם מעוף השמים מינים רבים אין להם מספר, וכמו שאמרו רבותינו (חולין סג ב): מאה ועשרים מיני עופות טמאים יש במזרח וכולם מין איה הם, ולעופות טהורים אין מספר. והנה יצטרך להביא מכלם שיולידו כמותם. וכאשר תאסוף לכולם מאכל אשר יאכל לשנה תמימה, לא תכיל אותם התיבה הזאת, ולא עשר כיוצא בה. אבל הוא נס, החזיק מועט את המרובה:
ואם תאמר יעשנה קטנה ויסמוך על הנס הזה. ראה השם יתברך לעשותה גדולה כדי שיראו אותה בני דורו ויתמהו בה ויספרו עליה וידברו בעניין המבול וכנוס הבהמה והחיה והעוף לתוכה, אולי יעשו תשובה. ועוד עשו אותה גדולה, למעט בנס, כי כן הדרך בכל הנסים שבתורה או בנביאים לעשות מה שביד אדם לעשות, והשאר יהיה בידי שמים. ואל תתפתה לאמר (ראה ראב"ע להלן פסוק טז): כי היו שלש מאות אמות באמות איש נח, והיה גדול, שאם כן היו גם האנשים גדולים, גם החיה והעופות בדורות ההם גדולים עד שלקה העולם במבול. ועוד כי האמות אמות התורה הנה:

תביא אל התיבה להחיות אתך -
ציווהו שיתעסק ויעזור אותם הוא בכניסתם בתיבה, וישתדל בהם שיחיו, כאשר ישתדל בנפשו:

(כ): שנים מכל יבאו אליך להחיות -
הודיעו כי מעצמם יבאו לפניו שניים שניים, ולא יצטרך הוא לצוד אותם בהרים ובאיים, והוא יביאם בתיבה אחרי כן. ובמעשה פירש, שבאו זכר ונקבה (להלן ז ט). וזה היה בכללם. אחרי כן ציווהו שייקח מכל הבהמה הטהורה שבעה שבעה, ובאלה לא אמר שיבואו אליו אלא שהוא ייקח אותם, כי הבאים להינצל ולחיות להם זרע באים מאליהם, אבל הבאים להקריב עולות לא גזר שיבואו מעצמם להישחט, אבל לקחם נח, כי הצואה של שבעה שבעה הייתה כדי שיוכל נח להקריב מהן קרבן:

וטעם "הטהורה",
הקב"ה פירש לו סימני הטהרה. אבל הכתוב יקצר לומר הטהורה על פי התורה.

ורש"י כתב:

את שעתידה להיות טהורה לישראל, מלמד שלמד נח תורה.

והנה מכאן שלא הוכשרו בקורבנות בני נח אלא בהמה טהורה ועוף טהור, וכן אמר בהבל (לעיל ד ד): מבכורות צאנו ומחלביהן, אבל כל המינין הטהורים כשרין בהם, כדכתיב (להלן ח כ): וייקח מכל הבהמה הטהורה ומכל עוף הטהור ויעל עולות במזבח. והוסיף לישראל במצווה, שיהיו כל קורבנותם מן הבקר ומן הצאן מן התורים ומן בני היונה.

וטעם "גם מעוף השמים" -
הטהור, כי הכתוב נמשך למעלה:

(כב): ויעש נח ככל אשר ציווה אותו אלוהים -
שעשה את התיבה ואסף המאכל. ודרך הכתוב לאמר "ויעש", "וכן עשה", לבאר כי לא הפיל דבר מכל אשר ציווה.