(ג): כל רמש אשר הוא חי -
ירמוז לבהמה ולחיה ולעוף וגם לדגי הים, כי כלם נקראים רמש, כדכתיב (לעיל א כא): כל נפש החיה הרומשת אשר שרצו המים:

(ד): אך בשר בנפשו דמו -
כתב רש"י:

בעוד נפשו בו. בשר בנפשו לא תאכלו, הרי אבר מן החי, ואף דם לא תאכלו, הרי דם מן החי. אם כן יאמר בשר בנפשו ודמו לא תאכלו.

וזה כפי הפשט איננו נכון, ולפי המדרש איננו אמת, שלא נצטוו בני נח אלא על אבר מן החי כדברי חכמים (סנהדרין נט א), לא על דם מן החי כדברי רבי חנינא בן גמליאל (שם):

אבל פירושו אך בשר בנפשו, שהיא דמו, לא תאכלו, כי נפש כל בשר דמו הוא:

(ה): דמכם לנפשתיכם -
דמכם נפשותיכם, כלומר דמכם שהוא נפשותיכם, כדרך לכל כלי המשכן (שמות כז יט), וכן השלישי לאבשלום (דהי"א ג ב).
ויש לפרש את דמכם לנפשותיכם בנפשותיכם, כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא (ויקרא יז יד), וכמוהו וכל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם לעוף ולבהמה (שם ז כו), פתרונו בעוף או בבהמה:

והנכון שיאמר הדם שהוא לנפש בכם אדרוש. הגיד כי הדם הוא הנפש, ורמז כי על שופך הנפש הוא מחייב מיתה, לא על דם האיברים שאין הנשמה תלויה בהם. ורבותינו (ב"ק צא ב): דרשו בו הורג את עצמו, את דמכם מנפשותיכם אדרוש:

מיד כל חיה אדרשנו -
תמה אני, אם הדרישה כמשמעה, מיד החיה כמו מיד האדם להיות עונש בדבר, ואין בחיה דעת שתיענש או שתקבל שכר. ואולי יהיה כן בעניין דם האדם לבדו, שכל החיה שתטרוף אותו תיטרף כי גזרת מלך היא, וזה טעם סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו (שמות כא כח), ואיננו להעניש את בעליו בממון, כי אפילו שור המדבר חייב מיתה (ב"ק מד ב). וציווה כן בבני נח כבישראל:

(ו): ויהיה טעם שופך דם האדם -
כל שופך, בין חיה בין אדם, והנה דמו נדרש בבית דין ובידי שמים:

ויתכן שיהיה טעם "מיד כל חיה", שתהיה הנקמה בשופך הדם מיד כל חיה, כמו כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה (ישעיה מ ב). ואמר, אך דמכם אדרוש ואנקום אותו ביד כל חיה, כי אשלח ברוצח כל חית הארץ ואשלח בו גם האדם ולא ינצל מידם, וכמוהו מכל צוררי הייתי חרפה (תהלים לא יב): מידם, זה חלק אדם רשע מאלוהים ונחלת אמרו מאל (איוב כ כט):
ואולי הדרישה מיד החיה היא שלא תטרוף האדם, כי כן שם בטבעם.

וסוד העניין, כי בעת היצירה נתן לאדם את כל עשב זורע זרע ואת כל העץ אשר בו פרי עץ לאוכלה, ונתן לחיה את כל ירק עשב לאוכלה, ואמר הכתוב (לעיל א ל): ויהי כן, כי הוא טבעם ומנהגם. ועתה כאשר אמר באדם שישחוט הבעלי החיים והושם בטבע או במנהג שיהיו בעלי החיים זה לזה לאוכלה, הוצרך לצוות שיהיו שאר בעלי החיים לבני אדם טרף לשיניהם, והם ייראו מהם ולא יטרופו בהם. ואמר ואך את דמכם לנפשותיכם, לרמוז כי לא ידרוש דם חיה מיד חברתה, אם כן נשאר בהם לטרוף זו את זו:
וזה טעם הזכירו איסור שפיכת דמים בכאן מפני היתר השחיטה שהיה המנהג לשפוך דם, כי על דעת רבותינו (סנהדרין נו ב): כבר הזהיר אדם הראשון בזה, אבל מפני השחיטה הוצרך לומר התרתי לכם לשפוך דם כל חי זולתי דמכם שיהיה אסור לכם ולכל החיים שלא יהיה להם טבע לשפוך אותו:

(ז): ואתם פרו ורבו -
פשוטו כמדרשו שהיא מצווה, כי האמור באדם (לעיל א כח): גם בבני נח (שם ט א): עם "ויברך אותם אלוהים" ברכה, כעניין שנאמר בדגים (שם א כב). ובעבור שדבר בשאר הנפש החיה ואמר "ושרצו בארץ ופרו ורבו על הארץ" (שם ח יז): אמר כאן ואתם, האדם, פרו ורבו:
ואמר שרצו בארץ ורבו בה - כי יכפול המצווה לחיזוק, לומר שיתעסקו בה בכל יכולתם. או שיצום ביישוב כל הארץ, כאשר פירשתי בסדר בראשית (א כ):

ורש"י כתב:

לפי פשוטו הראשונה לברכה וכאן לצווי, ולפי מדרשו להקיש מי שאינו עוסק בפריה ורביה לשופך דמים.

והמדרש הזה לא הוציאו אותו אלא מן הסמוכים, אבל המקרא למצווה נכתב, והראשונה לברכה. וכך אמרו: והרי פריה ורבייה שנאמרה לבני נח דכתיב ואתם פרו ורבו וכו', כדאיתא בסנהדרין (נט ב):

(ח): וטעם ויאמר אלוהים אל נח ואל בניו אתו -
על ידי אביהם, כי בניו לא היו נביאים, ולא הגיע חם למעלת הנבואה. וכן ויאמר ה' אל אחז (ישעיה ז י), וכן ויאמר ה' אל משה ואל אהרן (שמות ז ח), כדברי רבותינו (ת"כ ויקרא א): אל משה אמר שיאמר לאהרן, וכן פירש בסוף ויאמר אלוהים אל נח (להלן פסוק יז):

(יב): זאת אות הברית אשר אני נותן -
המשמע מן האות הזה שלא היה קשת בענן ממעשה בראשית, ועתה ברא ה' חדשה לעשות קשת בשמים ביום ענן. ואמרו בטעם האות הזה, כי הקשת לא עשאו שיהיו רגליו למעלה שיראה כאלו מן השמים מורים בו, וישלח חציו ויפיצם בארץ (תהלים יח טו), אבל עשאו בהפך מזה להראות שלא יורו בו מן השמים, וכן דרך הנלחמים להפוך אותו בידם ככה כאשר יקראו לשלום למי שכנגדם. ועוד שאין לקשת יתר לכונן חצים עליו:
ואנחנו על כורחנו נאמין לדברי היונים שמלהט השמש באוויר הלח יהיה הקשת בתולדה, כי בכלי מים לפני השמש יראה כמראה הקשת, וכאשר נסתכל עוד בלשון הכתוב נבין כן, כי אמר את קשתי "נתתי" בענן, ולא אמר "אני נותן" בענן, כאשר אמר זאת אות הברית אשר "אני נותן". ומלת קשתי מורה שהייתה לו הקשת תחלה. ולכן נפרש הכתוב, הקשת אשר נתתי בענן מיום הבריאה תהיה מן היום הזה והלאה לאות ברית ביני וביניכם, שכל זמן שאראנה אזכיר כי ברית שלום ביני וביניכם:
ואם תבקש מה טעם בקשת להיות אות, הנה הוא כטעם עד הגל הזה ועדה המצבה (להלן לא נב). וכן כי את שבע כבשות תיקח מידי בעבור תהיה לי לעדה (להלן כא ל), כי כל הדבר הנראה שיושם לפני שנים להזכירם עניין נדור ביניהם יקרא אות, וכל הסכמה ברית, וכן במילה אמר והיה לאות ברית ביני וביניכם (להלן יז יא): בעבור ההסכמה שימולו כל זרע אברהם לעבדו שכם אחד:
ועוד, כי כאשר תראה בהפוך הנזכר יהיה זכר לשלום כאשר כתבנו. ובין שתהיה הקשת עתה בין שהייתה מעולם בטבע, הטעם באות שבה אחד הוא:
אבל יש לרבותינו בפרשה הזאת סוד נעלם.

אמרו בבראשית רבה (לה ג):

את קשתי נתתי בענן, קשותי, דבר שהוא מוקש לי. אפשר כן, אלא קשין דפריא.
והיה בענני ענן
רבי יודן בשם ר' יהודה בר' סימון אומר: משל לאחד שבידו סולת רותח ובקש ליתנו על בנו ונתנו על עבדו.
ושם עוד והייתה הקשת בענן וראיתיה לזכור ברית עולם בין אלוהים, זו מדת הדין של מעלה ובין כל נפש חיה בכל בשר אשר על הארץ זו מדת הדין של מטה, מדת הדין של מעלה קשה ומדת הדין של מטה רפה.

וכבר ידעת מאמרם (חגיגה טז א): במסתכל בקשת כל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם:
ואם זכית להבין דבריהם תדע כי פירוש הכתוב כן, את קשתי שהיא מדת הדין הנתונה בענן בעת הדין תהיה לאות ברית:

(יד): והיה בענני ענן על הארץ -
שלא יאר ה' פניו אליה מחטאות יושביה ונראתה מדת הדין שלי בענן, ואזכור את הברית בזכר הרחמים, ואחמול על הטף אשר בארץ. והנה האות הזה והברית הוא אות המילה והברית שבה, ולשון המקראות נאות מאד לעניין. והנה פירשו בין אלוהים מדת הדין של מעלה שהיא הגבורה, ואשר על הארץ מדת הדין של מטה, שהיא מידה נוחה מנהגת הארץ עם הרחמים, כי לא אמר אשר בארץ רק אשר על הארץ, וכבר רמזתי (לעיל ו יג): סודם בשם הארץ.

ורש"י כתב:

בין מדת הדין של מעלה וביניכם.

אבל רבותינו לא לכך נתכוונו:

(יח): וחם הוא אבי כנען -
פירש רש"י:

לפי שהפרשה עסוקה ובאה בשכרותו של נח שקלקל בה חם, ועל ידו נתקלל כנען, ועדיין לא כתב תולדות חם, הוצרך לומר שחם הוא אבי כנען:

ורבי אברהם אמר:

כי חם ראה והגיד לאחיו, וכנען עשה לו רעה, לא גלה אותה הכתוב, וזה טעם את אשר עשה לו "בנו הקטן", כי כנען הוא הקטן לחם כאשר ימנה אותם, ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען.

והנה עזב רבי אברהם דרכו בפשוטי המקרא והחל להינבא שקרים:

והנכון בעיני כי חם הוא הקטן לנח כאשר פירשתי בראש הסדר (לעיל ו י), וכנען הוא הבן הגדול לחם. ואשר אמר ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען, אחרי נמכר לעבד עבדים נתן לכל אחיו מעלה עליו, וכאשר אירע המעשה הזה לנח לא היה לחם זרע זולתי כנען, וזהו טעם וירא חם "אבי כנען" (להלן פסוק כב), כי אין לו בן אחר, וכאשר חטא לאביו קלל זרעו. ואם אמר "ארור חם עבד עבדים יהיה", לא יזיק רק לגופו, כי הזרע שכבר נולד איננו בכללו, ואולי לא יוליד ולא לקח ממנו נקמתו, כי מי יודע מה יהיה אחריו, על כן קלל הבן שהיה לו, ואם יוליד מאה די שיקולל בנו הבכור וכל זרעו אתו:

והנה החטא שראה חם ערות אביו ולא נהג בו כבוד, שהיה ראוי לו לכסות ערוותו ולכסות קלונו, שלא יגידנו גם לאחיו, והוא הגיד הדבר לשני אחיו בפני רבים להלעיג עליו, וזה טעם "בחוץ", וכן תרגם אונקלוס "בשוקא". וטעם וידע את אשר "עשה לו", שגלה חרפתו לרבים, והיה בוש בדבר. ורבותינו הוסיפו עליו חטא (עיין סנהדרין ע א):

(כ): איש האדמה -
פירש רש"י:

אדוני האדמה, כמו איש נעמי (רות א ג).

ואינו כן, כי איש נעמי, לשון אישות, כמו איש ואשתו (לעיל ז ב).

ואחרים אמרו (הרד"ק בספר השרשים):

גדול האדמה וראשה, והביאו דומים לו גדעון בן יואש איש ישראל (שופטים ז יד), גם בני אדם גם בני איש (תהלים מט ג), הלא איש אתה ומי כמוך בישראל (ש"א כו טו), ורבים לפי דעתם:

ועל דעתי, גדעון בן יואש איש ישראל, ייחוס, איש ישראלי. הלא איש אתה שאין כמוך בישראל, וכן התחזקו והיו לאנשים (ש"א ד ט), שלא יהיו כנשים, גם בני אדם גם בני איש, פלוני הידוע במעלתו. אבל "איש האדמה" כמו אנשי העיר (להלן יט ד), בעבור היותו דר בכל האדמה, לא בנה עיר ומדינה שיתייחס אליה, וכן איש שדה (להלן כה כז), העומד שם כל היום תמיד. ובמשנה (אבות א ד): יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים:
או שנתן לבו לעבוד את האדמה, לזרוע ולנטוע, בעבור מצאו הארץ שממה. שכל נבדל לדבר יקרא כן. אנשי העיר, הם יושביה. ואנשי דוד (ש"א כג ג), עבדיו. ואיש האלוהים (דברים לג א), המיוחד בעבודתו.
וכך אמרו בבראשית רבה (לו ג):

איש האדמה, בורגר לשם בורגרות.
ואמרו (שם): שהיה להוט אחר האדמה, והנה הוא ייחוס:

וטעם ויחל -
כי הוא החל לנטוע כרמים, כי הראשונים נטעו גפן, והוא החל לנטוע גפנים רבים שורות שורות הנקרא "כרם", כי ברצותו ביין לא נטע הגפן כשאר האילנות, ועשה כרם:

(כו): ויהי כנען עבד למו -
פירש רבי אברהם:

כי "למו" שיהיה כנען עבד לאלוהים ולשם, כי הוא יכריחנו לעבוד האל. ובשני פירש שיהיה עבד ליפת ולשם.

ואם כן, נח לקוב אויביו בא והנה ברכם ברך שיהיה כנען עבד לאלוהים.

ורש"י כתב:

ברוך ה' אלוהי שם, שעתיד לשמור הבטחתו לזרעו של שם לתת להם ארץ כנען, ויהי להם כנען למס עובד. והחזיר כן פעם אחרת לומר אף משיגלו בני שם ימכרו להם עבדים מבני כנען:

והנכון בעיני, כי מתחלה קלל אותו שיהיה עבד עבדים לכל העולם, והיה כל מוצאו יעבוד בו.

כי טעם "לאחיו"
לכל בני אדם, כעניין ואשלח את כל האדם איש ברעהו (זכריה ח י), כטעם איש באיש (ישעיה ג ה). או "לאחיו" שם ויפת, כי אחי אביו יקראו אחיו, כטעם כי נשבה אחיו (להלן יד יד).

ויש אומרים (הראב"ע, והרד"ק):

"לאחיו" בני אביו, כי אחרי היותו עבד לבני אביו ולשם ויפת הנה הוא עבד לכל העולם:

וברך תחילה אלוהי שם, הודיעו כי יהיה שם עובד האלוהים, וכנען יהיה עובד לו.

"ולמו"
ירמוז לזרעו של שם שהם רבים. ויתכן שיהיה "למו" חוזר גם לאחיו הנזכרים. וחזר וברך יפת בהרחבת הגבול, ושם בשכון האלוהים באוהליו, ושיהיה כנען עבד למו לשניהם. והנה העביד כנען לשם שני פעמים, רמז כי הוא ינחל ארצו וכל אשר לו, כי מה שקנה עבד קנה רבו (פסחים פח ב):
ונכתבה זאת הפרשה להודיע כי בחטאו היה כנען עבד עולם וזכה אברהם בארצו. ונכתב עניין היין בנח כי יש בו אזהרה ממנו יותר מפרשת נזירות, כי הצדיק תמים אשר צדקו הציל כל העולם, גם אותו החטיא היין והביא אותו לידי בזיון וקללת זרעו.