[יג, א]
והנה איש אלוהים -
היה זה בהשגחה שהאיש האלהים בא מיהודה לבית אל באותו שעה שירבעם עומד על המזבח להקטיר את הקטרת, ולא בא קודם שאז היו נזהרים ממנו ולא היו מניחים אותו לעלות אל המזבח, ולא בא אח"כ כי בא בדבר ה' ובהשגחתו ברגע ההוא.

[יג, ב]
ויקרא -
זאת שנית שהנביא עלה על המזבח שלא הניחו לשום אדם לעלות שם אל המלך, ואיש לא ראהו, ויקרא על המזבח בדבר ה' ויאמר מזבח מזבח.

כתב רי"א:

שמזה נלמד שהנביא היה רואה הדבר בכל פרטיו עד שהשיב ששם המלך שיעשה זאת יהיה יאשיהו, וכן שהשיג הדבר כאילו כבר יצא אל המציאות שעל זה אמר: הנה בן נולד לבית דוד שכבר נולד, ולא כהאומרים שהנביא לא היה משיג רק הכללות, ונבא שיאשיהו יזבח עליו את כהני הבמות שיהיו אז בחיים, וישרוף עליו עצמות הכהנים המתים, ואמר: עצמות אדם, לכלול גם ירבעם שהיה מכהני הבמות ונשרפו עצמותיו, וכסא הדבר מפני כבוד המלכות.

(ג-ה) מה שאמרו ונתן ביום ההוא מופת, מלת ביום ההוא מיותר, מה שאמרו והמזבח נקרע וכו' כמופת אשר נתן הם דברים מיותרים הלא נדע זאת שהיה כמופת וכו':
[יג, ג]
ונתן ביום ההוא מופת -
רצה לומר הגם שהקריאה הייתה לעתים רחוקות, אבל המופת נתן ביום ההוא שזה יהיה תיכף, שיקרע המזבח לאות שיוחרב ויבוטל בעתיד, וישפך הדשן אשר עליו לאות שכן ישפכו דשן עצמות הכהנים הנשרפים עליו לא יאספו ולא יקברו, וכבר בארנו פעמים רבות שהנבואה שתבא עמה פעולה ובפרט דבר היוצא מהטבע תתקיים בכל פנים ואי אפשר שתתבטל.

[יג, ד]
ויהי כשמוע המלך -
אז נפקחו עיניו וראה אותו ושלח ידו עליו, ותיבש ידו אשר שלח עליו רצה לומר שהיה הבדל בין המופת של יבושת ידו ובין המופת השני של קריעת המזבח, שמה שיבשה ידו לא היה בדבר ה' רק בעבור אשר שלח עליו, שהיה עונש מיוחד בשביל כבוד הנביא.

(כמו שאמרו חז"ל:

שהחמיר הקב"ה בכבודו של צדיק יותר מכבודו).

אבל -
[יג, ה]
והמזבח נקרע וישפך הדשן -
זה היה כמופת אשר נתן איש האליהם בדבר ה', ולכן היה יכול להתפלל על שיתרפא ידו, כי זה לא היה מן המופת.

[יג, ו]
ויען המלך ויאמר ירבעם -
א"ל זה כדמות תשובה, ענה ואמר המופת שנתת וכן יבושת היד אינו מכריע עדיין, עד שתראה שתוכל לעשות דבר והפוכו שתתרפא היד, וגם שרצה לראות אם יש לו תקנה בתשובה שאם יוכל לרפאות בתפלתו חולי גופו יאמין שתועיל תפלת הנביא לרפאות גם חולי נפשו ולהחזירו בתשובה.

(ח) ומה שאמר לא אבא עמך משמע שאף בלא שיאכל רק שיבא לביתו אסור לו:
[יג, ח]
לא אבא עמך -
רצה לומר יש לי שני מניעות למלאות מבוקשך:
א) שלא אוכל לבא עמך לביתך, כי דרך הנביא מיהודה לבית אל היה דרך שכם או תרצה ששם היה בית ירבעם, שהנביא חשב תחלה שירבעם בביתו והלך לשם, ומשם (שנודע לו שירבעם בבית אל) הלך לבית אל. ואם כן לא יוכל לשוב בדרך הזה שכבר הלך בו.
ב) אף שתרצה שאסעוד אצלך פה בעיר לא אכל לחם וכו' במקום הזה.

(יא) מזה שאמר ויספר ויספרום, את המעשה את הדברים:
[יג, יא]
ויספר לו את כל המעשה אשר עשה איש האלהים -
מקריעת המזבח ויבושת היד ורפואתה, את הדברים אשר דבר הנבואה העתידה שנבא על המזבח, ודבר ה' שלא ישוב בדרך אשר בא וכו', ויספרום לאביהם רצה לומר ואח"כ באו יתר בניו וכולם ספרו לו המעשה.

(יב) מה שאמרו אשר בא מיהודה מיותר:
[יג, יב]
אשר הלך איש האלהים אשר בא מיהודה -
רצה לומר ע"י שידעו הדרך שבא בו מיהודה ידעו את הדרך ששב בו, כי מיהודה לבית אל היה רק שתי דרכים וידעו ששב בדרך השניה.

(טו-יז) הלא יפלא מאד על הנביא איך נתפתה לדברי הזקן שא"ל שישוב אתו הביתה ושבאתהו זאת בנבואה, והלא הוא שמע מפי ה' האזהרה ולא היה לו לשעות בדברי שקר, ואין לנביא לשנות נבואתו אם לא כששמע בעצמו שנית מפי ה', לא שיאמין לדברי אחרים. בפסוק ט' אמר כי כן צוה אותי בדבר ה', ובפסוק י"ז אמר כי דבר אלי בדבר ה'. והוסיף מלת שם, לא תשתה שם מים, ומלת ללכת ומלת בה:
[יג, טו]
לך אתי הביתה -
הנה בשני הציויים שצוהו ה' נוכל לספק בפירושם:
א) במה שא"ל שלא ישוב בדרך אשר הלך יש להסתפק אם צוהו שלא ישוב ללכת על שום מקום שכבר צער עליו עד שכולל באיסורו אם ישכח איזה חפץ בלכתו או בשובו ויצטרך לשוב לקחתו צריך לבחור דרך חדשה ולא ילך בדרך שהלך, ולפי זה אסור לו עתה לחזור מן האלה אשר ישב בה לבית אל, כי כבר הלך בדרך זה.

או יש לומר שהיה הכוונה רק על שובו מבית אל ליהודה שאז צריך לשוב בדרך אחרת אבל באמצע דרכו יוכל לשוב לאחור אל דרך שבא בה ואם כן יוכל לשוב מן האלה אל דרך שבא בה ואם כן יוכל לשוב מן האלה לבית אל, וכן במה שצוהו ה' שלא יאכל לחם במקום הזה יש להסתפק אם צוהו שלא יאכל שם לחם כל ימי חייו אף שיצא משם וחזר לשם.

או יש לומר שצוהו רק על עת שבא לשם לנבאות אבל אם יצא משם וחזר מותר לאכל לחם, כי בצאתו משם פסקה האזהרה, ובא הנביא שקר לפתור לו שניהם לקולא שיוכל לשוב לביתו וגם לאכל לחם, כי אחרי צאתו פסק האיסור.

[יג, טז]
ויאמר לא אוכל -
מצד שתי אזהרות:
א) לשוב אתך ולבא אתך שאי אפשר לבא אתך לביתך רק ע"י שאשוב אתך בדרך שהלכתי,
ב) ולא אוכל לחם במקום הזה לעולם.

[יג, יז]
כי דבר אלי בדבר ה' -
פה לא אמר כי צוה אותי בדבר ה' כמו שאמרו למעלה (פסוק ט') כי לא ידע בבירור שצוהו ע"ז והיה מסתפק בדבר, רק אמר דבר אלי, רצה לומר שבא דבור סתם לא תאכל לחם ולא תשתה שם מים הוסיף מלת שם, רצה לומר שיש לומר פה שהיה האזהרה על שם היינו על המקום ששם לא אשתה, וממילא האיסור קיים לעולם, כ"ז שלא בא דבור המתיר, כמו שבמה שאמרו אל תגשו אל אשה נאסרו בתשמיש לעולם עד שאמר שובו לכם לאהליכם, כמו שאמרו חז"ל, וכן אמר לא תשוב ללכת בדרך אשר הלכת בה, הוסיף מלת ללכת ומלת בה, ורצה לומר שיש לפרש שהיתה הכוונה שלא ילך שום הליכה עד דרך שכבר הלך בה בין לפנים ובין לאחור.

[יג, יח]
ויאמר לו גם אני נביא כמוך -
אחר שספרו לו בניו הלשון שאמר הנביא לירבעם, שאז לא אמר מלת שם, רק לא תשתה מים ויש לומר פה שלא יאכל לחם ומים בעת השליחות אבל אח"כ מותר, וכן לא אמר ולא תשוב בדרך אשר הלכת בה רק ולא תשוב בדרך אשר הלכת, שמשמע רק על עת שישוב מבית אל ליהודה לא על לעולם, וידע שהנביא מחמיר על עצמו לחומרא, לכן אמר: גם אני נביא כמוך והמלאך דבר אלי השיבהו אל ביתך ויאכל לחם, רצה לומר הגם שתחלה טרם יצאת מבית אל היה אסור לך לאכול בבית אל, אחר שיצא פסק האיסור ויוכל לשוב ולאכול, ובזה כחש לו רצה לומר הכחיש מה שאמרו שנאסר לו גם באופנים אלה, ואחר שהנביא ידע שלא נאסר לו זה בבאור האמין לדברי הזקן שא"ל בנבואה שאין הפירוש כמחשבתו, לכן וישב אתו וכו'.

[יג, כ]
אל הנביא אשר השיבו -
לא הודיע זאת אל הנביא עצמו שאז לא היו יודעים למה נענש, והיו חושבים שהיה נביא שקר ושלכן אכלו האריה לכן הוכרח לדבר אל הזקן למען יספר אח"כ אמיתת הדברים.

[יג, כא]
יען אשר מרית ולא שמרת את המצוה -
רצה לומר כי כל ספק שיסתפק בציוי ה' צריך ליזהר בו לחומרא, כי במקום שסתם דבריו ולא באר ההיתר בפירוש רצה שנחמיר בו, וזה כלל גדול בהלכות התורה כמו שפירש בכל מקום, וזה ענין המשמרת שצריכים לשמור המצוה עם כל תנאיה וחומרותיה וסייגיה לא שנקל בה, וכן אין לך תירוץ שסמכת על דברי הנביא שבבית אל, על זה אמר אשר צוך ה' אלוהיך שהציוי ששמע בעצמו מפי ה' אי אפשר לבטלה רק אם ישמע שנית מפי ה' בעצמו שיאמר לו ההפך, לא אם ישמע מפי שליח, שלכן בעבודה זרה אין להאמין לנביא המתיר אפילו בהוראת שעה מפני שאנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום.

וכמו שאמרו בפ' וירא בפירוש:

בי נשבעתי נאום ה'.

[יג, כב]
ותשב ותאכל לחם -
מבואר מזה שעל מה ששב בדרך הקודמת לא נענש, כי לא נאסר לו רק לשוב מבית אל ליהודה לא אם ישוב לאחור באמצע הדרך, אבל האכילה הייתה נגד צווי ה' וזה שאמר: ותאכל לחם במקום אשר דבר אליך אל תאכל, שהיתה האזהרה על המקום ונאסר לאכול שם לעולם, לא תבא נבלתך העונש הזה היה מדה כנגד מדה, כי באמת גם בשובו ליהודה היה שליח מצווה ששלוחי מצווה אין ניזקין לא בהליכתן ולא בחזירתן כמו שאמרו בפ"ק דפסחים, רק כפי דעתו שבשובו נפסק השליחות ולכן אכל לחם לא היה עוד שליח מצווה ולכן ניזוק.

[יג, כג]
ויהי אחרי אכלו -
עבירה גוררת עבירה שאחר שנכשל ואכל לא נמנע מלאכול עד גמרו, וגם לקח ממנו חמור, שהיה לו לדון שכמו שהזהירו מלאכל שם כל שכן שלא יקח מהם מתן, ומה שאמר ויחבש לו החמור לנביא אשר השיבו, פירשו החמור שהיה שייך לנביא אשר השיבו, כי האיש האלהים לא היה לו חמור ובא ברגליו.

[יג, כה]
ואת האריה עומד אצל הנבלה -
וזה היה חידוש בעיניהם כי הארי לא יטרוף ויניח, ואת החמור לא ראו שעמד מן הצד.
כמו שתרגם יונתן:

והחמור עומד אצלה קאים לקבלה,

וידברו בעיר אשר הנביא הזקן יושב בא -
וזה היה בהשגחה שלא ספרו זאת המקום אחר רק בעיר הזאת, יען שהנביא הזקן בה, כדי שיקבר בכבוד ושיהיה קברו למזכרת באחרית הימים כמו שאמרו לקמן (ב' כג יז).

[יג, כו]
וישמע הנביא -
והוא הכיר שהוא האיש האלהים יען אשר השיבו מן הדרך וידע דרכו כי גם עתה טרפו האריה בדרך הזאת, ויתנהו רצה לומר ולכן לא אכלו כי לא טרפו לרעבון רק בדבר ה'.

[יג, כח]
לא אכל -
רצה לומר שאם טרף לרעבון היה לו לומר לאכול את הנבלה, ואם מתוך כעס היה לו לומר לשבור את החמור, וגם ראה שעמד כשומר אצל הגויה עד תובל לקבורה והחמור לא ברח מפחד האריה למען ישא עליו גויית הנביא, וגם רמז שגם האריה שהוא בע"ח סכל שמר מצוות ה' ולא אכל נגד רצונו וכל שכן שהאיש האלהים היה לו לומר לשית לב.

[יג, לא]
אצל עצמותיו -
כי היה דרכם ללקט העצמות אחר שנתבלה הבשר ולקברם שנית וצוה שבין בעת הקבורה בין בעת לקוט עצמות יהיה אצל הנביא.

[יג, לב]
כי היה יהיה שהנבואה תתקיים בכל אופן ואחר שאין לה זמן מוגבל לא תניחו עצמותי אף זמן קצר לבד.

וממה שאמרו: ועל כל בתי הבמות אשר בערי שומרון -
הוכיח הרי"א:

שהיה נביא אמת.

כי אז לא נבנה שומרון, ומאין ידע זאת, אולם יתבאר אצלי לקמן (ב' כג) שזאת שמע הנביא שבבית אל מן איש האלהים שפירשו דבריו עי"ש.

והעקר כדברי חז"ל:

שהיה נביא שקר.

וע"כ כתב לקמן (שם) וימלטו עצמותיו את עצמות הנביא אשר בא משומרון, מבואר שלא היה לו זכות מצד עצמו כי נביא שקר היה.

[יג, לג]
אחר הדבר הזה -
הגם ששלח ה' נביא להחזירו בתשובה ומופת נתן לו בכל זאת לא שב מדרכו הרעה.

וחז"ל במליצתם אמרו:

אחר שתפס הקב"ה לירבעם בבגדו וא"ל חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן.
א"ל מי בראש?
א"ל: בן ישי בראש.
א"ל: אי הכי לא בעינא, רצה לומר שמה שבא אליו איש האלהים בעת עמדו על המזבח תפסו בבגדו לעכב בגידתו ומעשיו הרעים, ובמה שרפא את ידו שהיה אות שיקבלהו בתשובה, כנ"ל רמז לו שיטייל בגן עדן עם בן ישי, והטעם שלא שב היה מפני הכבוד המדומה שירא שבן ישי יהיה בראש אם יעלה לירושלים והוא יהיה במדרגה אחריו.

וישב ויעש -
רצה לומר שנעשו כהני במות, או ע"י המלך שעשה מקצות העם כהני במות או ע"י העם עצמם החפץ ימלא את ידו בעצמו ע"י קרבנות, ועי"כ ויהי כהני במות ורצה לומר שהגם ששמעו נבואת הנביא ששרף ישרפו עצמותיהם לא חשו לזה.

[יג, לד]
ויהי בדבר הזה -
עי"כ ע"י הדבר שדבר הנביא והראה אותותיו ולא שב חשב ה' זה לחטאת בית ירבעם, לא עליו לבדו רק על כל ביתו כמו שאמרו ואני אתן את פני באיש הזה ובמשפחתו ויצא הגזר דין להכחיד ולהשמיד מעל פני האדמה את כל ביתו ותורף הגזר דין יבאר בסימן הבא.