[י, א]
הוי -
שם הקריאה (שני פסוקים האלה נסמכים על פסוק ג', הוי החוקקים וכו' להטות מדין דלים וכו', אשאלכם, ומה תעשו ליום פקודה?!

החקקים -
השופטים הניחו נימוסים של און, וההמון מכתבים של עמל כתבו.

[י, ב]
להטות -
(המאמרים מגבילים:
החקקים חקקו און - להטות מדין דלים,
ומכתבים עמל כתבו - להיות אלמנות שללם),
רצה לומר הנימוסים האלה של און הניחו למען יוכלו להטות ע"י את הדלים מן דינם, והמכתבים של עמל כתבו שהם שטרות מזוייפים שעשו להם, שעי"כ יהיו אלמנות שללם, עשו להם שטרי חוב על בעל ואבי האלמנה והיתום, שעי"כ לוקחים את כל אשר להם ואת היתומים לוקחים לעבדים.

[י, ג]
ומה -
אתם המרשיעים כ"כ מה תעשו ליום פקודה, הוא היום המיועד מאת ה' לפקוד על עונכם, ולא זאת לבד אלא ולשואה ממרחק תבא, כי היום הזה יש בו שני ריעתות:
א) שתהיה בו שואה שהיא צרה פתאומית שלא תדעוה תחלה לבקש הצלה ממנה.
ב) שתבא ממקום רחוק, עד שלא תרגישו מהות הצרה וענינה כלל על מי תנוסו.

[י, ד]
בלתי כרע -
המאמרים מגבילים:
על מי תנוסו לעזרה - בלתי כרע תחת אסיר
ואנה תעזבו כבודכם - (בלתי כרע) תחת הרוגים יפלו,
רצה לומר כי ביום הרג רב, יש מבקש הצלת נפשו, וימסור את עצמם ליד האויב למען יניחו החיים, ויש מבקש הצלת כבודו, ואינו רוצה ליפול ביד אויב כאחד הריקים ובוחר יותר מות מחיים, כן אתם אם תבקשו עזרה והצלת נפשכם, אל מי תנוסו לעזרה, אין לכם שום עזר בלתי אם לכרוע תחת אסירים וליפול ביד אויב.
ואם תבקשו הצלת כבודכם, אנה תעזבו כבודכם, ע"ז אין שום עצה, (בלתי אם לכרוע תחת ההרוגים אשר יפולו, כי בזה תעזבו כבודכם לזכר עולם בשדה המערכה, כגבור שחרף למות נפשו ויעזב כבודו לזכר בין החיים, (מעתה יתחיל לנבאות על אשור המרעיש ממלכות כי גם עליו תעבור כוס, ונפל בחרב לא איש ע"י זכות חזקיהו):

[י, ה]
הוי אשור -
(מאמר זה נמשך על פסוק זיי"ן, הוי אשור שבט אפי, והוא לא כן ידמה).

הוי -
שם הקריאה, קורא לאמר הלא אשור הוא רק שבט אפי, הוא אין לו ממשלה מעצמו, רק אפי נתן בידו שבט המושל שע"י שחרה אפי על העמים נתתי בידו שבט להחריבם. ומטה, מוסיף לאמר, שגם השבט והממשלה שלו אינה בלתי מוגבלת, רק המטה אשר הוא בידו הוא זעמי וקללתי, לא יוכל להכות רק ע"י קללתי, ועם אשר לא זעמתי ולא קללתי אותו אין לו רשות עליו. עתה מבאר דבריו, (נגד הוי אשור שבט אפי אומר).

[י, ו]
בגוי חנף אשלחנו -
מה שנתתי בי שבט המושל הוא למען אשלחנו בגוי חנף אלו ישראל,
(ונגד ומטה הוא בידם זעמי
אומר:) ועל עם עברתי אצונו, שאין לו ממשלה להכות את כל הגוי כצדיק כרשע, כי צויתיו ומניתיו רק על עם עברתי, הוא השבט שקללתי וזעמתי עליהם שהוא שבט אפרים לא על שבט יהודה שהיו צדיקים.

וגם על השבט שחטאו אין לו רשות להשמידם, רק לשלל שלל את ממונם, אבל אל גופותם לא נתתי לו רשות רק לשומו מרמס כחמר חוצות, שירמסוהו כחומר הראוי לבנין שרומסים אותו כדי לתקנו לעשות ממנו לבנים או כלי חרס, כן ירמסם כדי לתקנם ולהחזירם בתשובה לא לכלותם ולאבדם.

[י, ז]
והוא -
פה נשוא המאמר, רצה לומר אבל הוא אשור לא כן ידמה, שהוא רק שבט אפי, והמאמרים מגבילים:
נגד מה שאמר: אשור שבט אפי, בגוי חנף אשלחנו,
אמר: והוא לא כן ידמה שאינו מדמה את דמיונו כשבט ביד מרימיו, כי הוא מדמה שכחו מעצמו לא מאת ה'.

ונגד מה שאמר: ומטה הוא בידם זעמי, על עם עברתי אצונו לשלל שלל,
אומר ולבבו לא כן יחשב, הוא לא יחשוב כן במחשבתו שתכלית הליכתו לתקן את העם ולהחזירם בתשובה לא לכלותם.

כי להשמיד בלבבו -
שנגד מה שה' הגביל בשליחותו שלשה תנאים:
א) שלא ילך על מנת להשמיד רק על מנת לתקן ולהחזיר החוטאים בתשובה, כמו שכתוב ולשומו מרמס כחומר חוצות.
ב) שישלוט רק על ממונם לא על נפשותיהם, כמו שכתוב: לשלול שלל.
ג) שלא יריע רק לחוטאים לא להצדיקים כמו שכתוב ועל עם עברתי אצונו.

אבל הוא לא כן יחשוב, כי -
א) להשמיד בלבבו, לא לתקנם בתשובה רק להשמידם מן דתם ואלהיהם.
ב) להכרית גוים, לא לשלול נכסיהם לבד רק להכרית הגוים בעצמם.
ג) גוים לא מעט, שלא יחשוב שנשלח רק על עם עברתי, כי בלבבו להכרית גוים רבים וגדולים לא להכרית מעט, כי בעיניו שוה כצדיק כרשע.

[י, ח]
כי יאמר -
(זה מגביל נגד והוא לא כן ידמה),
מבאר הטעם מדוע לא ידמה את עצמם שהוא רק כשבט ביד ה' ושממשלתו אינה מכחו, כי הוא יאמר איך אפשר זה, הלא כחי רב כ"כ עד ששרי יחדו מלכים, כ"א משרי יש לו צבא רב וממשלה כמלך, וכחי מצד עצמי וריבוי מחנותי.

[י, ט]
הלא -
(זה מגביל נגד ולבבו לא כן יחשב).
מבאר הטעם מדוע אינו מאמין שהמטה שבידו הוא רק זעם ה' וקללתו, וכי לא ניתן לו רשות רק על העם שחטאו ושזעם ה' עליהם, כי הוא מוכיח בראיות להפך, הוא אומר, הלא כמו שכבשתי את עיר כרכמיש כן כבשתי את עיר כלנה, וכן כבשתי את ארפד וחמת וכן את דמשק ושמרון, ואיך אפשר שלא נמצא בתוכם עיר אחת שלא חטאה לפני ה', ומכל מקום לא עצר ה' בפני מלהחריבה, וכן גם אם תאמר שכולם חטאו, הלא בהכרח לא השוו כולם באיכות וכמות חטאתיהם ומכל מקום השוו כולם באיכות וכמות חורבנם כמו שכתוב: הלא ככרכמיש וכו', ומזה ראיה שלא החטא גרם חורבן האומה רק בחירתי החפשית ורצוני.

[י, י]
כאשר -
מוסיף לאמר, ומעתה אני דן קל וחומר שאוכל לכבוש את ירושלים, כי אחר שמצאה ידי לממלכות האליל, רצה לומר שהממלכות האלה אשר כבשתי היו מתמידים בעבודת אליליהם כ"כ עד שהקדישו את ממלכותיהם לאליליהם, ונקראו על שמם. ממלכת אליל פלוני, ובודאי היה ראוי שהאליל יריב ריבם ויעזרם.

ופסיליהם -
של הממלכות האלה היו יותר מפסילי ירושלים ושמרון, וא"כ אם כבשתי הממלכות האלה, שהתמידו וגם הרבו בעבודת האלילים כל שכן שאכבוש את ירושלים:

[י, יא]
הלא -
ואם תאמר שאלהי ישראל כחו גדול מכל אלהי העמים האלה ויוכל להציל את ירושלים מידי. הלא כאשר עשיתי לשמרון ואליליה, שגם הם מעם ישראל והאל לא הצילם כן אעשה לירושלים, לכן -

[י, יב]
והיה כי יבצע ה' את כל מעשהו -
עת יגמור ה' כל אשר בדעתו לעשות ע"י מלך אשור להעניש כל המורדים בו.
ומתי יגמור מעשהו?
מתי יאמר לצרת העם די?
בהר ציון ובירושלים, עת יבא סנחריב לכבוש את הר ציון שאז יהיה גמר הזעם, אז אפקד על פרי גדל לבב מלך אשור, יעניש אותו על כל המעשים שצמחו ופרו ע"י גודל לבבו, שהוא מה שנזכר עד הנה שהחריב גוים עצומים ע"י גודל לבבו, וה' לא צוהו רק לשלול שלל, (וזה נגד ולבבו לא כן יחשוב), וחוץ מזה יביא פקודה גם על תפארת רום עיניו, על שהיה מתפאר ברום עיניו וגאותו ולא רצה להכיר שהוא רק כשבט ביד ה' המרימו, והעיז פניו ליחס הכח אל עצמו, (וזה נגד והוא לא כן ידמה).

[י, יג]
כי אמר -
הנה למלחמה צריך שני דברים:
א) כח וגבורה
ב) עצה ותחבולה בתכסיסי מלחמה, כמו שכתוב: עצה וגבורה למלחמה.
ומלך אשור התפאר כי מצא שני הענינים האלה ביתר שאת עד שאין צריך לעזר מה'.
נגד הגבורה אמר: בכח ידי עשיתי, לא הייתי צריך לכח זולתי ועזר אלוהי רק כח ידי.
ונגד החכמה אמר: בחכמתי עשיתי כי נבנותי מעצמי, ולא הייתי צריך לעזרת ה'.

(עתה מתחיל לבאר שני ענינים אלה, תחלה מבאר אופני החכמה ותחבולותיו).
ואסיר גבולות עמים -
לא נהגתי כמו המלכים לפני, שכבשו ארצות ולא הורישו יושבי הארץ מגבולם רק הכניעום למס עובד, וגבולות עם ועם נשארו כמקדם, ועת מצאה ידם מרדו ופרקו עול, אבל אני הסרתי את הגבולות, כי הגליתים מארצם והושבתי שם עמים אחרים, ולא זאת לבד כי גם ועתודותיהם שושתי, שלקחתי מהם גם הזכות שיוכלו לטעון על ארצם בעתיד, לאמר הארץ הזאת שלנו היתה, כי התחכם להחליף את יושבי הארצות באופן שהתבלבלו הגבולות ונתערבו עד שלא ימצא להם זכות בעתיד, ולא לבד שהגליתי עמים שישבו בארצם מימים לא כביר ולא החזיקו כ"כ בארצם, כי גם אוריד כביר יושבים, גם היושבים בארץ מזמן כביר הורדתים והגליתים, ובזה באר החכמה והעצה שלו שישארו העמים תחת ממשלתו למס עובד. (עתה יתחיל לבאר הכח והגבורה שלו).

[י, יד]
ותמצא -
הנה מלך עריץ אשר יכבוש ממלכות, לא יתחזק עליהם לבוז אוצרותיהם עד אחר מלחמות רבות ובתוך כך נתדלדלה המדינה ויטמינו האוצרות, עד שימצא מדינה דלה וריקנה, אבל אנכי ידי מצאה והשיגה, לחיל העמים ועשרם כמו שמוצא קן, שהעוף יושב עליו והאם רובצת על האפרוחים, כן כבשתי אותם פתאום בעת שהיו שלוים ושקטים, יושבים על חילם ועושרם כצפור על קנו, ומכל מקום הגם שאם יבא איש אל הקן לקחת את גוזליו הלא תלחם עמו האם בכנפיה ובפיה ולא תניחהו לקחת, אבל אנכי כאסוף ביצים עזובות (חיל) כל הארץ אני אספתי, אסיפת חיל כל הארץ היה אצלי בקל כמי שאוסף ביצים עזובות של הפקר שאין האם בקנה, ואין מי שיעמוד נגדו, כן לא היה נדד כנף, כדרך העוף שלוחם בכנפיו תחלה נגד הבא לקחת את אפרוחיו, ואף לא היה פצה פה לנשוך, כמו שיעשה העוף שנמרטו כנפיו, ואף לא היה מצפצף להרים קול על כל פנים, רצה לומר הגם שבאתי על חיל עם ומדינה שהיו כולם שלוים וגבורים ויושבים בחוזק מכל מקום לא היה מוחה בידי ולקחתי את חילם באפס יד ובלא מלחמה, וזה מורה על רוב גבורתו.

[י, טו]
היתפאר -
משיב לו לאמר, מה תתפאר בכחך זה.

היתפאר הגרזן על החצב בו -
לאמר כי בכח עצמו חצב העץ, וכן אתה הלא ה' הרימך ונתן לך כח, מוסיף לאמר אם יתגדל המשור, כי הגרזן יוכל להתפאר על כל פנים במה שעקר החציבה שנעשה ע"י הורדת הגרזן על העץ נעשה מעצמו, והגם שהתחלת הפעולה שהיא ההרמה מיוחס אל האדם, מכל מקום הגמר ייוחס אל הגרזן עצמו.
וכן תאמר במשל שהגם שה' הרים אותך ונתן לך ממשלה על העמים, מכל מקום גמר הפעולה מה שכבשת ארצות וגרשת עמים רבים זה יתיחס אל כחך בעצמך, אבל האם יתגדל המשור על מניפו, המשור המנסר בארזים, גם גמר הפעולה נעשה בכח האדם שמוליכו ומביאו בכחו ומנסר בו, וכן גם גמר הפעולה והכיבוש הכל היה רק בכח ה', (וזה נגד מה שאמר ומטה הוא בידם זעמי).

כהניף -
רצה לומר וקל וחומר הוא שלא יצוייר שהגרזן והמשור עוד יתפארו לאמר שלא לבד שהם עשו הכל בכחם, עוד הם הרימו יד מרימם, כאילו יתפאר השבט לאמר שהרים את עצמו ואת יד מרימיו, כי כן הסכלת אתה להתפאר שלא לבד שהכל עשית בכחך, עוד אתה מרים את מרימך, שאתה תכריח כח ה' וגבורה העליונה כפי רצונך, וכי תכבוש את ישראל ותתגבר על אל מעוזם.

כהרים -
ויותר מזה אם יתרומם המטה לאמר שאינו עץ, רק יש בו נפש חיונית מתנענעת מעצמה, כי כן הוספת סרה להתרומם שאינך בן אדם כלל כי תאמר אל אנכי ולא איש ואדמה לעליון. (בזה הגדיל סכלותו בארבעה דברים:
א) שכפר שכל כחו ופעולתו היא פעולת ה'.
ב) שכפר גם בזאת שעכ"פ הממשלה וראשית אונו מה' נתן לו, (וזה נגד שני הענינים שאמר אשור שבט אפי ומטה הוא בידם זעמי),
ג) שחשב כי עוד יתגבר גם על אל אלים,
ד) שנתטפש כ"כ עד ששכח שהוא בן אדם ויאמר אדמה לעליון):

[י, טז]
לכן -
הנה תפארת הממלכה תלוי בשני דברים:
א) בכחה הפנימי היינו גבורת הגבורים ואבירת לב ההמון.
ב) בכבודה החיצון, ריבוי העם וכבוד עשרו.

והמליץ צייר הממלכה כאיש פרטי, שתפארתו תלויה ג"כ בשני דברים:
א) כחו הפנימי שיהיה איש שמן וגבור ובריא,
ב) כבודו החיצון, עשרו ורוב בניו.
והמשיל מפלת מחנה סנחריב כי נהרס תחלה כחם הפנימי, ונאבד גבורתם ואבירת לבבם מפחד ה', והמשיל זה כאיש גבור שמן שחלה חולי הרזון (אבצעהרונג), ועל זה אמר: לכן ישלח ה' במשמניו רזון, והמשיל כי ביטול כחם הפנימי בא להם מצד עצמם לא מסבה חיצונית כחולי הרזון שבא ע"י חלישות האוצטומכא וכח העיכול.
ב) שאח"כ בטל גם כבודם החיצוני ע"י סבה חיצונית כאיש שבאה שרפת אש ואכלה כל כבודו ורכושו, ועל זה אמר ותחת כבודו יקד יקד כיקוד אש, וזה מליצה על אש בשמים שאכלה את מחנהו.

וכן נראה מדברי חכמינו ז"ל:

שתחלה נפל עליהם פחד ה' והרגו זה את זה ואח"כ נשרפו ע"י אש מן השמים.

וכן נראה לקמן פסוק כ"ו:

[י, יז]
והיה אור ישראל -
הנה ישועת עם ה' מצרותם תלויה בשני דברים:
א) בזמן, כי לכל צרה יש זמן מוגבל, ובכלות זמנה תסור בהכרח כמו שתסור הלילה בהאיר השחר.
ב) בהטבת מעשים, שאחר שהעונש יש לומר סבה והוא החטא, אם יסירו הסבה וייטיבו מעשיהם יסור המסובב בהכרח, ויושעו גם קודם הזמן.
(כמו שכתוב בסנהדרין צח:

זכו אחישנה לא זכו בעתה).

ומבואר כי אם יושעו ע"י מעשיהם תהיה התשועה יותר שלמה ומופלגת משאם יושעו ע"י הזמן.

על פי זה אמר כי פה במפלת סנחריב נתקבצו שני הענינים:
א) מצד הזמן, שכבר הגיע עת תשועה וסוף הלילה, (כמו שכתוב בפסוק והיה כי יבצע ה' את מעשהו), ועל זה אמר: והיה אור ישראל, הוא אור הבוקר שהגיע זמנו להאיר לישראל את הלילה, היה לאש אל סנחריב לשרפו, (והמליצה כי האור פועל שני דברים מאיר ושורף, ואומר האור עצמו שיאיר לישראל בכח שבו יאיר, ישרוף מחנה סנחריב בכח שבו ישרף).

ב) מצד טהרת המעשים וקדושתם, ועל זה אמר: וקדושו של ישראל יהיה ללהבה שהיא גדולה יותר מאש, כי היא לוהטת גם נראית למרחוק, כן ע"י זכיות ישראל גדלה התבערה במחנה אשור, גם נודע הנס למרחוק. ובערה, ע"י האש. ואכלה, ע"י הלהבה. שיתו ושמירו, הקוצים שלו וזה משל על מחנהו (ובמה שנקרא ה' אור ישראל וקדוש ישראל עפ"י מעשיהם עי' למעלה א' ד', ה' ט"ז).

[י, יח]
וכבוד יערו וכרמלו -
הם שריו ויועציו וגבוריו, כי היער חזק מן הכרמל והוא ציור הגבורים, אבל הכרמל חשוב מן היער והוא משל השרים והיועצים.

מנפש ועד בשר -
תפס משל יער הנשרף שלפעמים לא ישרף המצבת, רק יחרו מני אש עד שיעדר כח הצומח, וזה במשל שנשרף הנפש הצומחת לא הגוף.
ובנמשל שתתפרד המחנה עד שיעדר ממנה רוח החיים שהיא המלוכה וההנהגה, אבל הגוף שהם האישים הפרטים של המחנה ישארו קיימים, אומר כי מנפש ועד בשר יכלה, שיכלו כולם.

והיה כמסס נסס -
גם הנוסס הוא סנחריב הנושא נס לעמים למלחמה, גם הוא יהיה בסוף כמסוס ודבר הנימס.

[י, יט]
ושאר עץ יערו -
מעט הנשאר מן המחנה יהיו מתי מספר, והמספר יהיה קטן כ"כ עד שנער קטן יוכל לכתוב את שמותם.

[י, כ]
והיה ביום ההוא -
שיראו כח ה' ועזוזו.

לא יוסיף עוד שאר ישראל ופליטת בית יעקב -
(עיין ביאור המלות).

להשען על מכהו -
לא יבקשו עוד עזר מאשור או מאומה אחרת, שלא די שלא עזר לו עוד הכה אותו (כמו שכתוב במ"ב ט"ז), (וימליץ כי המטה משמש שני דברים:
להכאה
ולמשענת,
והם בהסמכם על האומה להשען עליה נהפכו למקל חובלים).

רק ונשען על ה' –
כי הוא יהיה להם משענת, אחר שישענו עליו באמת לא ברמיה, ואף שעתה בית יעקב שהם בית אפרים ועשרת השבטים עובדי עבודת גילולים הם, מכל מקום.

[י, כא]
שאר ישוב -
הנשארים מהם פליטי חרב ישובו אל ה', ובל תחשוב כי רק קצת מהנשארים ישובו, לא כן, רק כל שאר יעקב כולם ישובו אל אל גבור, מצד שיראו גבורה ה' ועזוזו.

[י, כב]
כי אם יהיה -
סדר הכתוב: ישראל! עמך כחול הים! כי אם יהיה שאר ישוב בו, צדקה שוטף כליון חרוץ, ובאורו, אתה ישראל עמך אשר עתה הוא רב ועצום כחול הים, גם אם יהיה אחר גלות מלך אשור רק שאר ישוב בו, הגם שהשארית שישארו ושישובו מן העם הגדול הזה יהיה רק שאר מעט מזער, מכל מקום יגדל זכותם כ"כ עד שהצדקה וצדקת מעשיהם ישטוף את הכליון החרוץ והנגזר והנחתך לבא עליהם וה' ירחם על עמו.

[י, כג]
כי כלה ונחרצה -
רצה לומר והגם שה' גזר כליון, וגם הגזרה נחרצה ונגמר דינה עד שבהכרח שתבא הגזרה אחר שהוא לאחר גמר דין, מכל מקום ה' יתן אדם תחתם ותהיה הכלה בעכו"ם מנאצי ה', וזה שאמר הכלה אשר נחרצה ה' עושה, וגומר אותה בקרב כל הארץ, ועם אלהים ינצלו וירוחמו.

[י, כד]
לכן אל תירא עמי -
הגם ששאר אומות ייראו אתה עמי אל תירא, והגם שגם עשרת השבטים ייראו מאשור עכ"פ אתה עמי ישב ציון אל תירא מאשור, כי לא יוכל לך, כי רק בשבט יככה, שהכאת השבט אינה מסוכנת, ולא יככה במטה שהכאתו מסוכנת. כי מטהו רק ישא עליך, ויפחידך בו בעת שילך בדרך מצרים, להלחם שם עם תרהקה מלך כוש ועם מצרים אז יפחידך במטהו ע"י רבשקה [לקמן ל"ז], אבל לא יוכל להכותך בו בפועל, כי במהרה יפול וישבר.

[י, כה]
כי עוד מעט מזער -
בימים לא כבירים.

וכלה זעם -
הזעם שהוא קללתי אשר היא היתה המטה בידו להכות עמים, כמו שכתוב: ומטה הוא בידם זעמי, יכלה, כי לא אזעום עוד, וא"כ לא יהיה בידו מטה להכות, ואפי אבל האף שלי לא יכלה עדיין, אך לא יהיה האף על בני תבל, רק על תבליתם ותועבתם של בני אשור.

[י, כו]
ועורר -
ה' יעורר על אשור שוט כמו שהכה את מדין בצור עורב, שמחנה מדין הרגו זה את זה ע"י פחד ה' שנפל עליהם, ושרים שלהם שברחו נהרגו אח"כ [כמו שכתוב שופטים ז'], וכן נפל פחד ה' על מחנה אשור והרגו זה את זה, והמלך שברח בניו הכוהו בחרב.

ומטהו -
ואח"כ ה' יעורר עליו את מטהו שבו הכה את מצרים על הים, שזה היה כולה ע"י ה' לבד, וכן הרג בם מלאך ה' אח"כ ושרף אותם, (וזה מסכים עמה שאמר למעלה פסוק ט"ז).

ונשאו בדרך מצרים -
הוא דיבור מליציי, כאילו בעת ילך מלך אשור בדרך מצרים, בחזירתו מן תרהקה מלך כוש על ירושלים, (כמו שהביא רש"י לקמן ל"ז ל"ו מסדר עולם), ועבר אז דרך ים סוף, נשא מן הים סוף את המטה הזה, שהוא המטה של ה' על הים, והביאו אתו עד לא"י ושם נלקה בו מה'. והנמלץ כי מאז שב ממצרים וישם פניו על ירושלים מאז היה מוכן שילקה ע"י מלאך ה' כמו שלקו המצרים.

[י, כז]
והיה -
יסור סבלו, שלא תצטרך לתת לו מס וגם יסיר עולו שלא תהיה כפוף תחתיו.

וחבל עול מפני שמן -
תפס המשל, עת צואר השור עב ושמן, והעול צר מלהקיף את הצואר, אז שוברים העול ומשחיתים אותו מפני שמן בל ישחית הצואר, כן זכות חזקיהו גדולה מאד, ועולו של אשור קטן מהכיל ולעצור כח נגד זכות הזה, ובהכרח ישבר העול מפניו ולא יקום נגדו.

[י, כח]
בא על עית -
מצייר איך מצד אחד בא מלך אשור בכח גדול וכל הארץ נמוגה מפניו, ובצד אחר מצייר איך ירושלים והר ציון צוחקים ומלעיגים על כחו הרב, ויודעים כי שם יעמוד יפול ולא יקום. אומר, בראשית בואו כבש עיר עית, ומשם עבר במגרון ואיש לא לחם נגדו, ובמכמש הניח כליו להקל משאו.

[י, כט]
עברו -
משם עבר מעבר מכמש ולן בגבע אשר בשן סלע מכמש מהעבר הזה, ואז נודע בואו לכל יושבי הארץ הקרובים והרחוקים, עד שהרמה חרדה, וגם גבעת שאול נסה לברוח:

[י, ל]
בת גלים -
מצוה לה שתצהל בקול עד שתקשיב ליש וגם עיר ענתות העניה, להודיע לערים האלה לאמר, כי כבר -

[י, לא]
נדדה מדמנה -
וגם יושבי הגבים העיזו ואספו את כל רכושם למקום בטוח מפני האויב.

[י, לב]
עוד היום -
לעומת הציור הזה שמצייר איך כל הערים סביב ירושלים חרדו והתפלצו מפני האויב, מצייר איך הר ציון מצחק על כל זאת, והר ציון וירושלים ינפף ומרמז בידו אל הערים הבורחות לאמר למה תברחו, למה תיראו, הלא עוד היום בנב לעמוד, עוד היום יוכרח לעמוד בנוב ולא ילך משם והלאה, כי בנוב סמוך לירושלים שם נפל שדוד.
ואיך תהיה מפלתו? מספר -

[י, לג]
הנה האדון -
אשר כל הצבאות בידו והוא ינוסס נס למעלה מן הטבע להכרית היער הגדול הזה של מחנה סנחריב, מסעף, הנה הכורת עצים מן היער לצרכו יכרות תחלה סבכי היער הבלתי חשובים כ"כ והעצים הבלתי גבוהים. אבל פה שיכרות להשחית יהיה בהפך, תחלה יסעף פארה, הענפים הנותנים פאר אל האילן, ולא שיגזוז אותם במספרים להשוותם לנוי כמו שנוהגים, רק במערצה להשחית, אח"כ רמי הקומה הם האילנות שהם רמים על יתר עצי היער יגדע, אח"כ גם הגבוהים ישפלו, תכלול הכריתה כל עץ גבוה, עד שלא ישאר רק סבכים שפלים וקטנים, ואח"כ -

[י, לד]
ונקף -
יקיף בברזל כל סבכי היער וכל ענפיו וגזעיו, עד שכל הלבנון בכללו בברזל אדיר יפלו, והנמשל על נפילת מחנהו ע"י מלאך ה' שיפלו תחלה שריו וגבוריו ואח"כ כלל מחנהו.