[מט, א]
שמעו -
מעתה יסב פניו ממה שנבא על גאולת בבל ע"י כורש (מן סימן מ"ג י"ד, עד פ"ה) ויתחיל נבואתו על הגאולה העתידה.

שמעו איים אלי -
כי נבואה זאת נוגעת עד קצה הארץ וגם הקשיבו לאמים אשר יהיו מרחוק רצה לומר אשר יהיו באחרית הימים.

ה' מבטן קראני -
והזמין אותי לנבאות על הגאולה, ממעי אמי ההבדל בין מבטן ובין ממעי אמי, כי העובר קשור תחלה במעי האם, ואח"כ כשיגדל מעט יפרד מן המעים ויצוף אל הבטן למעלה, ומציין כי בעוד היה בבטן אמו טרם יצא לחוץ כבר קראהו ה' וצוה לו שילך בשליחותו לנבאות על ישראל, ולא זאת לבד כי גם בהיותי במעי אמי דבוק במעיה שהוא קודם שנרקם צורת הולד מאז כבר הזכיר שמי, שאהיה אנכי המוכן לשליחות, כאומר בעת נקלטה הטפה הזרעיית במעי האם מאז קרא ה' בשמו, ואחר זאת בעת נפרד ממעי האם והיה בבטן העליון אז קרא אותו בעצמו ושלחו שילך בשליחות.
(והכונה כי להשגת הנבואה צריך הכנה טבעיית והכנה הרגליות, שיהיה מוכן ע"ז מצד טבעו ושיכין את עצמם לזה מצד הרגלו במצות ומע"ט, אמר כי היה מוכן ע"ז בטבעו מעת קליטת ההריון, והכין את עצמם לזה בבחירתו מעת נפרד מן המעיים הגם שלא יצא עדיין מבטן אמו, ודוגמא לזה בירמיה (א' ה') כמו שפרשתי שם).

[מט, ב]
וישם פי כחרב חדה -
החרב חותכת מקרוב, והחץ מורה גם מרחוק, החרב אוחזים אותה בהיד, והחץ מונחת באשפת החצים, אומר כי שם פי כחרב חדה החותכת מקרוב, כן הייתי מיסר ומוכיח במו פי ומליצותי החדות והחותכות את ישראל, ואחז אותי בידו. ויען שנגד החרב קרבים למלחמה אמר כי החביאו בצל ידו בעת שאחזו בידו אחזו באופן שיהיה נחבא תחת הצל של היד לבל יראוהו.

(והנמשל כי יען היו דבריו בשם ה' לא הביטו בו שהוא היוסר אותם בחרב לשונו כי בשם ה' נבא) וגם שם אותי לחץ ברור ומלוטש, שהייתי מורה נבואתי גם לעמים רחוקים וזמנים עתידים כחץ המורה למרחוק, והסתירני באשפתו ששם מקום החצים, עד שלא הרגישו בו שהוא מוכן לירות.

[מט, ג]
ויאמר לי עבדי אתה -
ויקראו אותי בשם עבדו, בהיותי מוכן לעבודתו בדבר הזה, ישראל, הנביא מסב עתה פניו אל ישראל, אומר: אתה ישראל, דע כי בך אתפאר, מה שאני אומר שה' קרא אותי עבדי התפארות הזה לא אוכל להתפאר רק בך ועל ידך, כי עבודתי הוא להחזירך בתשובה, ועת אפעול זאת, עת תשוב ישראל, אז אתפאר להקרא עבד ה', כי השלמתי עבודתי- לא כן אם לא תשוב בתשובה שאז לא אוכל להקרא עבד ה', כי עבודתי לא נשלמה.

[מט, ד]
ואני אמרתי -
ומטעם זה אמרתי בלבי כי לריק יגעתי, אחר שראיתי שישראל אינם שבים בתשובה, א"כ לא מלאתי שליחותי, לתהו והבל כחי כליתי, היגיעה מציין המעמד בעת העבודה, וכחי כליתי מציין המעמד שאחרי כלות העבודה, למשל מי ששכרו אותו לחפור אחרי מטמון ונקבו שכרו בסתם, והוא חפר ולא מצא את המטמון, הנה יגיעתו היה לריק כי לא מצא את אשר בקש, ובכל זאת לא כלה כחו לתהו כי יקבל שכרו, אבל אם שכרוהו בתנאי שלא ישלמו לו שכרו רק אם ימצא המטמון וחפש ולא מצא, אז יגע לריק, וגם כחו כלה לתהו. על פי זה אומר שחשב שיגע לריק אחר שלא הועיל בתוכחתו להחזירם בתשובה, וגם כלה כחו להבל ותהו, כי לא יקבל עתה שום שכר אחר שלא השלים שליחותו.
אכן משפטי הדלתות מקבילות:
ואני אמרתי לריק יגעתי - אכן משפטי את ה',
אני אמרתי לתהו והבל כחי כליתי - אכן פעלתי את אלהי.
רצה לומר ה' בחסדו השלים לי מה שלא השלמתי אני בעבודת השליחות, כי אני אמרתי לריק יגעתי שיגיעת העבודה עצמה וכל התוכחות שאמרתי היה דבר ריק כי לא פעל מאומה, אבל משפט הנהגתי הלא היא את ה', והוא בכחו סבב הדבר שהתוכחות והנבואות האלה יהיו לתועלת רב כמו שיבאר, וכן מה שחשבתי כי כליתי כחי להבל, שלא אקבל שכר על עבודה זאת, אבל שכר פעולתי הוא את אלהי, והוא סבב שיגיע לי מן העבודה הזאת שכר גדול, כמו שמבאר.

[מט, ה]
ועתה -
מתחיל לבאר איך סבב ה' את פני הדבר שיהיה תועלת ושכר לפעולתו, אומר, ה' אמר לי, ה' אשר יצר אתי מבטן לעבד לו לשובב יעקב אליו, רצה לומר הגם שהתכלית אשר בעבורו יצר אותי ה' מבטן לעבד לו, היה מיוחד רק לדבר פרטי ועבודה מיוחדת, שהוא לשובב יעקב אליו בתשובה, וישראל שהם הגדולים שבהם שא"צ להחזירם בתשובה לו יאסף אפעול בתוכחה שיתאספו לו לעבוד אותו באגודה אחת שכם אחד, זה היה עקר עבודתי שייחד ה' לי מעת יצירתי, ובעבודה הזאת אמרתי כי לריק יגעתי כי לא השלמתיה כי ישראל לא שבו אל ה' ולא שמעו לתוכחתי, מכל מקום אחר כי ואכבד בעיני ה', אחר שנכבדתי בעיני ה' ע"י שראה רוב ההשתדלות והיגיעה שהיה לי, ואלהי היה עזי על ידי מעשי הטובים.

[מט, ו]
ויאמר -
לכן אמר לי ה' אל תדאג על שלא השגת התכלית שבעבורו נוצרת, ולא נשלמה העבודה שיחדתי לך שהוא להשיב ישראל בתשובה, כי לגדולה מזה אתה מוכן עתה, ויחדתי לך עתה תכלית גדול ועבודה נכבדת מאד, על כי נקל מהיותך לי עבד להקים שבטי יעקב, העבודה המיוחדת לך עד עתה להקים שבטי יעקב, הוא דבר נקל וקטן וכאין נחשב נגד העבודה שנתתי בידך עתה, כי עתה ונתתיך לאור גוים, עתה לא יהיה תכלית שליחותך ענין פרטי שהוא להשיב הדור ההוא בתשובה רק ענין גדול כללי, כי נמשחת לבשר ענוים הבשורות הגדולות והנחמות העתידות, בעת הישועה הכללית שתהיה באחרית הימים, אשר לאור נבואתך ילכו גוים רבים.
והדלתות מגבילות:
נקל מהיותך לי עבד להקים את שבטי יעקב - כי נתתיך להיות ישועתי עד קצה הארץ,
ונקל מהיותך לי עבד נצורי ישראל להשיב - (כי נתתיך) לאור גוים,
כי עבודתו המיוחדת בנבואה שנבא על ישראל היו לשני ענינים:
א) להקים שבטי יעקב שהוא להקימם מנפילתם הגופניות שהיו אז גולים ומפוזרים אחרי גלות סנחריב, ורצה ה' כי ישעיהו בתוכחותיו ישיבתם אל מכונם ולארצם ולהצלחתם.

ב) נצורי ישראל להשיב, להשיב את ישראל בהצלחה הנפשיית שע"ז נתיחד להם שם ישראל, ושישיבם בתשובה לה'. ואחר ששני הענינים האלה לא עלו בידו, אמר לו ה' כי לעומת זה תהיה שליחותו בשני הענינים האלה שליחות כולל לכל העולם, ונגד ההצלחה הנפשיית יהיה לאור גוים שיאיר להם האמונה האמתיית שילכו כולם באור ה', ונגד ההצלחה הגופניית תהיה ישועת ה' מתפשטת עד קצה הארץ. (והמכוון בדבריו אלה תראה כמו שכתוב למעלה קאפיטל י"ב,) כי מאז נתפזרו עשרת השבטים ע"י סנחריב מעת ההיא התחילה עת הגאולה, והוא שמעת ההיא התחילו הנביאים לנבאות שהנדחים האלה יתקבצו וישובו לבצרון אסירי התקוה, והגלות החיל הזה היה בשנת שש לחזקיהו, ומעת ההיא התחילה נבואת החוזים על הגאולה, ואם היו ישראל שבים אז בתשובה שלמה היתה הגאולה ההיא מגעת תיכף בשנת ט"ו לחזקיהו שאז נפל אשור והיה אז העת שישובו הנדחים האלה, וע"כ הסמיך נבואתו על הגאולה והקיבוץ אל מפלת סנחריב כמו שתראה למעלה (קאפיטל י"א. י"ח כ"ז). כי כל הנבואות (שנבא בחלק הראשון נבא קודם מפלת סנחריב, ואז צפה ברוח ה' כי יש תקוה שיתאספו הנדחים תיכף לארצם ויגאלו, וזה תלוי בתנאי אם ישובו בתשובה, ולשליחות זה היה ישעיהו מיוחד כל הזמן ההוא בעוד חזקיהו חי, שכל הזמן ההוא היה תקוה שיהיה חזקיהו משיח אלהי יעקב, כמו שזכרו חכמינו במקומות רבים, אבל דבריו לא עשו פרי, כי הדור ההוא בין יהודה שנשארו, בין השבטים שגלו (כי לשניהם יחד נבואתו כמו שכתוב וישם פי כחרב חדה אל הקרובים וישימני לחץ ברור אל הרחוקים) לא שבו בתשובה, ומתוך כך לא שבו ג"כ לארצם, והבית נחרב אח"כ בעון הנשארים, ואבד כל חזון. כמו שראה ישעיהו בעצמו זאת גם בימי חזקיהו, ונבא ע"ז למעלה (כ"ד ט"ז) ואז חשב ישעיהו כי יגע לריק וכלה כחו להבל, אבל ה' אמר לו דע כי לא יגעת לריק כי הנבואות האלה כולם שנבאת על שוב הנדחים יתקיימו באחרית הימים, ואז לא תהיה הישועה פרטית כמו שהיתה אם היתה באה בימי חזקיהו, רק תהיה ישועה כללית, שתחת שרצה להקים שבטי יעקב שהם עשרת השבטים שגלו לחלח וחבור, תחת זה תהיה ישועתי עד קצה הארץ, ותחת שרציתי להשיב הדור ההוא בתשובה, כמו שכתוב ונצורי ישראל להשיב ודבר זה לא עלה בידך, תהיה לאור גוים, ותאיר בהצלחה הנפשיית לכל העולם.

כי אם היתה הגאולה בימי חזקיהו לא היתה כללית כ"כ, ולא היתה האמונה האמתיית מתפשטת כ"כ כמו שיהיה באחרית הימים כמו שכתוב כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה. ומבואר כי אחרי מות חזקיהו שאז ראה שהיה יגיעו לריק (או אולי אחרי שנבא עליו הנבואה שלמעלה קאפיטל ל"ט, שהיה זה בחטא חזקיהו כמו שכתוב שם), מאז התיאש הנביא וראה כי השבטים הנדחים לא ישובו עתה, ומאז משחו ה' לבשר ענוים את הגאולה הגדולה העתידה הכללית, שנבא מן קאפיטל מ"ם עד סוף הספר) ומעתה מתחיל את נבואתו על העתיד, אשר דבריו אלה הם כענין הוצעה להם שאחר שנבא גאולת כורש יספר איך שלחו ה' לבשר נחמות גדולות עתידות.

[מו, ז]
כה אמר ה' גאל ישראל קדושו -


המוכן לגאלם בקדושת מעשיהם בנסים גדולים.

לבזה נפש -
שיעור הכתוב, מלכים יראו וקמו, שרים וישתחוו לבזה נפש למתעב גוי, לישראל שהם עתה בזוים ומתועבים שרים ישתחוו. לבזה נפש, רצה לומר כי ישראל מבוזים המה בין ההודיים עובדי עכו"ם מצד שלשה ענינים:
א) מצד נפשם, שחושבים שנפשם בזויה ושפלה, ונגד מה שנפש האלהית נקראת כבוד בכתבי הקדש חושבים שנפשם שפלה וממקור משחת.

ב) מצד גופם, שחושבים אותם למתועבים ומשוקצים עד שנזהרים מליגע בהם ועל זה אמר למתעב גוי, גוי הוא הגויה שחושבים שגויתם מתועב.

ג) מצד מדרגתם וקנינם, שהם עבד משלים, שאינם דומים כעבד שיש לומר מושל אחד, רק כעבד של מושלים רבים, שמוכרח לעבוד את כולם עבודת פרך, ועתה נגד בזה נפש ומתעב גוי, יהיה מעלתם גדולה בכבוד גדול, עד כי מלכים יראו וקמו עד כי מלכי הודו יקומו לפניהם מרוב כבוד, ונגד עבד מושלים יהיה ההפך כי השרים ישתחוו להם, וזה יהיה למען ה' אשר נאמן רצה לומר זה יהיה מפני שני דברים:
א) מפני ההבטחה כי ה' נאמן לקיים הבטחתו.
ב) מפני קדושת מעשיהם אשר מצד זה יבחר בם עצמם מפני צדקתם, ועל זה אמר: קדוש ישראל ויבחרך. ורצה לומר כי הגאולה תבא, או עוד לפני זמן הקצוב, אם ייטיבו מעשיהם, או אם לא ייטיבו מעשיהם יבא עכ"פ בזמן המיועד כי נאמן ה' לקיים הבטחתו, ועל זה אמר: או שיהיה למען ה' אשר נאמן, וזה בכלות הזמן, או שיהיה למען קדש ישראל ע"י מעשיהם בעת אשר יבחרך מפני טוב מעשיך.

[מט, ח]
כה אמר ה' בעת רצון עניתיך - זה מגביל נגד שני הדברים שאמר בפסוק הקודם, או שתהיה הגאולה קודם זמן הקצוב אם ייטיבו מעשיהם ויהיה עת רצון, ועל זה אמר: בעת רצון עניתיך, או לכל הפחות יעזרו בזמן המיועד אשר לא יעבור, ועל זה אמר וביום ישועה עזרתיך, והוא ביום המיועד לישועה שהוא בבוא יום המיועד. ואצרך גם במשך ימי הגלות אצרך בהשגחה מיוחדת בל תכלה בין העכו"ם, עד שאתנך לברית עם שיקים ה':
א) הברית שכרת עם ישראל.
ב) להקים ארץ שהיא הארץ הקדושה.
ג) להנחיל נחלות שממות שהוא שישיב להנחיל מקומות נחלות השוממות עתה, והם העזרות והמקדש שהם נחלת ה' לשבתו.

[מט, ט]
לאמר -
מבואר במה שאמר למעלה (מ"ב ז') כי שבט יהודה ובנימין הם נתפזרו וגלו תחת יד עכו"ם אשר אסרו אותם בכבלי ברזל, כמו שכתוב שם להוציא ממסגר אסיר, ועשרה השבטים שהגלו לחלח וחבור אינם תחת עכו"ם ואין עליהם עול שעבוד, אבל הם נסגרים במקומות מסוגרים שלא ידע איש את מקומם ודומה כאילו יושבים בחשך שלא יראם אדם כמה שאמר שם: מבית כלא ישבי חשך, ועל שבט יהודה אומר: לאמר לאסירים צאו, ועל עשרת השבטים אמר: לאמר לאשר בחשך הגלו, כי אז יגלו מקומם, ולהם אצ"ל צאו כי אינם אסירים על דרכים ירעו מדמה אותם בשובם למנוחתם, כצאן אשר ה' ירעה אותם כמו שכתוב (למעלה מ"ם) כרועה עדרו ירעה, ולפעמים צריך להנהיג הצאן אחר המדבר להרחיקם מן השוללים, לעומת זה אמר על דרכים ירעו כי כל עוברי דרך לא יגעו בם, ולפעמים צריך להנהיגם אחר המדבר מפני שאינו מוצא מרעה, לעומת זה אמר: ובכל שפיים מרעיתם, שבכל הר גבוה ימצא מרעיתם, ורצה לומר שישובו מן הגולה בפרהסיא.

[מט, י]
לא ירעבו -
ההולך בדרך רחוקה יחסר לו לחם או מים או יכהו שרב שמש, ועל זה אמר: לא ירעבו ולא יצמאו ולא יכם שרב ושמש, כי ינהגם ה' ברחמים עד שלא ינהגם במקום שהשמש שולטת שם, ועל מבועי מים ינהלם עד שלא יצמאו.

[מט, יא]
ושמתי -
וגם לא יצטרכו לבקש דרך כי גם ההרים יהיו לדרך, ולא תחשוב שיהיה דרך לא כבושה, כי מסלתי ירמון, שיהיה מסלה כבושה, עד שכולם ידעו כי הם מסילותי המיוחדות לי.

[מט, יב]
הנה אלה -
פה מתחיל ענין חדש, רוצה לצייר כי קיבוץ גלויות יוקדם לבנין ציון, וכי בעת תתקבץ הגולה מארבע רוחות עוד תהיה ירושלים שממה, וצייר זה בציור נפלא מאד, מצייר בצד אחד, איך כל הגלויות מתקבצות מארבע פנות העולם, וכל העולם וכל הטבע, שמים וארץ והרים רוננים ושמחים ומספרים החידוש הזה הנפלא, בצד אחר מציין את ציון איך היא יושבת בעת הזאת כאשה אלמנה גלמודה מתכסית בצעיף אלמנותה ומתאבלת כי בעלה עזבה ושכח בה, וכי ציון אינה יודעת מכל השמחה אשר התפשטה בכל העולם מאומה, עד שפתאום תשא עיניה ותראה את הישועה. יאמר, ראה נא, הנה אלה גולי המזרח מרחוק יבאו (כי עשרת השבטים שגלו למזרח גלו למקום רחוק כנ"ל (מ"ג ה'). ואלה גולים צפון ומערב, באים מצפון ומים. ואלה גולי דרום, באים מארץ סינים, ראה נא כל הגולה מתקבצת, השמחה התפשטה על כל הטבע, עד כי -

[מט, יג]
רנו שמים -
וגם גילי ארץ ואף ההרים הפרטים כבר פצחו רנה כי הגיעה הבשורה עד יושבי ההרים לאמר, כי נחם ה' עמו וכי ראה ענים ורחם עליהם. הכל רוננים, רק לבד.

[מט, יד]
ותאמר ציון -
ציון עדן אומרת עזבני ה' ציון אינה יודעת מכל זה, ומתאבלת בעת ההיא לאמר, איך עזבני ה', ולא לבד שעזבני מלפני החטא, כי גם נדמה לי כאילו ה' שכחני ואינו זוכר בי עוד. (כי העזיבה תהיה מפני החטא, ואז עדן זוכר בהנעזב אבל השכחה היא מפני המיאוס ואז לא יזכור בו עוד כלל).

[מט, טו]
התשכח -
גם זה מדברי ציון, ציון אומרת וכי תשכח אשה את עולה, וגם אם יצוייר כי תשכח את עולה הגדול שאין צריך אליה עוד ותשכח את האהבה אם עזבה אותו, אבל היצוייר כי תשכח אשה מרחם בן בטנה בן בטנה הוא היונק שדי אמו, אשר הוא מלבד האהבה יעורר גם רחמים כי הוא צריך לאמו, ואם תשכח את האהבה הכי תשכח את הרחמים מלרחם על בן בטנה הקטן, ואתה ה' אם שכחת את אהבתך איך שכחת מלרחם, באשר אני נעזב ובאין סומך בלעדך. כן תאמר ציון הבעל אשר הרחיק נדוד יתראה עתה אל האלמנה המתאבלת, אומר אליה-דעי כי גם לו יצוייר כי אלה תשכחנה, גם אם שתי הנשים אלה שהזכרת, שהם האשה שיש לומר עולל גדול והאשה שיש לומר יונק אם גם אלה שניהן תשכחנה ילדיהם, בכל זאת אנכי לא אשכחך. כי לא אוכל לשכחך, כי -

[מט, טז]
הן על כפים חקתיך -
אנכי חקותי את שמך על כפי ידי, אשר מדי אשתמש בידי אזכור את שמך.
(והנמשל שכל פעולותיו ומעשיו הם אמצעיים מובילים אל התכלית הגדולה שהיא התשועה המובטחת), וגם את חומתיך (חקתי) נגדי תמיד, הם חקוקים נגד פני לאות ולטוטפות, ולא לבד עתה רק תמיד, רצה לומר מה שחקתי אותך על כפים, ואת חומתיך נגד פני זה היה תמיד מעת הגלות עד עתה. ומה שעזבתי אותך עגונה אלמנה זה ימים רבים, לא היה זה מחמת שכחה, ולא אני אשם בדבר, רק בניך בעצמם הם סבבו זאת, כי אם -

[מט, יז]
מהרו בניך -
אם היו בניך ממהרים לשוב בתשובה אז מהרסיך ומחריביך ממך יצאו כבר היו יוצאים אויביך אשר הרסו אותך ממך זה מימים רבים, אם היו בניך רוצים, ואם מהרו לשוב מחטאתיהם.- אבל העבר אין, עתה -

[מט, יח]
שאי נא סביב עיניך -
אל תביטי אל צד אחד רק סביב סביב כי בא הקיבוץ פתאום מארבע רוחות השמים, וראי איך כלם נקבצו באו לך והם שני דברים מפליאים:
א) הקבוץ מן הפיזור הגדול, וזה כולם נקבצו.
ב) שיבתם לירושלים מן מרחק רב כזה וזה באו לך. אבל אל תדאגי לאמר והלא בית אלמנותי קטן וצר ואיך יכיל הבנים הרבים האלה, גם מזה אל תדאגי, חי אני נאום ה' כי כלם כעדי תלבשי ימליץ התמלאות המקום החרב מיושבים כאילו הארץ תתלבש בלבוש שהיא יושביה המכסים אותה, כמו שכתוב: לבשו כרים הצאן, כי המקום השמים הוא ערום וחשוף שת, ועת יתישב יתלבש ויתעטף לכסות מערומיו, אמנם עת שאחר כבר התלבש ממלבושיו והוא אחר שכבר התישב המקום באו עליו עוד יושבים נכבדים שרים וחכמים, ימליץ שהמקום ילביש עוד עדי על מלבושיו, כי אלה יעדו את מלבושיו הקודמים ואמר שכולם תלבשי כעדי כי כולם יהיו לה לכבוד ולתפארת, וגם תקשרים ככלה, כמו שהכלה שומרת קשוריה שהוא העדי שנתן לה החתן על ידה לשם קדושין בל יאבדו ממנה, כי הם אות הקישור בינו ובינה, כן תקשרי אותם עליך בקשר אמיץ לבל יצאו עוד ממך שנית, כי הם אות האירוסין בינך ובין אלהים, אשר על ידם ארס אותך באמונה.

[מט, יט]
כי חרבתיך -
ואל תחשובי כי ביתך צר ומקומך קטן מהכיל כל היושבים הרבים האלה, כי (תלבשי בם) את חרבתיך שכל מקומות החרבות והשממות יתלבשו מן היושבים האלה, ויותר מזה כי עתה אשר תצרי מיושב.
(ורחקו מבלעיך הוא מאמר מוסגר, אומר מה שתצרי יהיה מיושב מן יושבים תתמלאו לא מן מחריבים כמו שהיית מלא מהם עד עתה כי מבלעיך ירחקו עתה ממך, אבל עתה כי תצרי מיושב) לא ימצאו הגולים עוד מקום לשבת בתוכך אז -

[מט, כ]
עוד יאמרו -
רצה לומר אז בני שכוליך הם הבנים שהיית שכולה מהם עד הנה, שהם בני הגולה, עוד זאת יאמרו באזניך עתה, צר לי המקום גשה לי ואשבה המקום שלך צר לי ואיני יכול להכנס אל תוכו, ולכן גשה אתה והתקרב אלי, למען אשב בתוכך, רצה לומר כי אחר שישראל יהיו רבים מאד ולא תוכל א"י להחזיק את כולם, לכן תרחיב הארץ את גבולה, ותתפשט עד חוצה לארץ, כמו שכתוב לקמן (נ"ד) הרחיבי מקום אהלך, וזה במשל שהארץ תגש אל היושבים העומדים חוצה לה ואינם יכולים לכנס אל תוכה.

[מט, כא]
ואמרת בלבבך -
אז תשאלי שלשה שאלות, ומדמיה במשל אשה שמתו לה כל בניה והיתה גלמודה אח"כ בלא בעל, וגולה ממקום למקום ולא מצאה מנוח לכף רגלה כי אין איש מאסף אותה הביתה, ואח"כ באו אליה בנים מעבר הים, אשר התיחסו אליה שנולדו ממנה, ואז תשאל שלשה השאלות הנאמרות פה:
א) מי ילד לי את אלה ואני שכולה וגלמודה?
שתחלה תשאל על מניעות הלידה, שא"א כלל שנולדו הבנים האלה ממנה, אחר שהיתה שכולה שמתו כל בניה, וגם היתה גלמודה אח"כ בלא בעל, ואיך נולדו הבנים האלה לה.

ב) גלה וסורה ואלה מי גדל?
תשאל על מניעת הגידול, שגם לו יצוייר שילדתי בנים מי גדלם ואומן אותם הלא אני הייתי גולה וסורה, והוא שהייתי גלה ממקומי, וגם במקום שהייתי לא הניחו לי לשבת במנוחה רק הייתי סורה ממקום למקום, וא"כ אלה מי גדל.

ג) הן אני נשארתי לבדי אלה איפה הם?
תשאל על מניעת ביאתם לפה, גם לו יצוייר שנולדו ממני ונגדלו מעצמם מי הביאם לפה למקומי, הלא אני נשארתי לבדי, רחוק מהם, ואלה מאפוא הם, מאיזה מקום באו ומי הביאם לפה.

(והנמשל כי ירושלים היתה שכולה שנהרגו בניה והלכו שבי לפני צר, ומאז ישבה גלמודה, וא"כ תתפלא מי ילד לה בנים, כי חשבה שכל בניה נהרגו ונשבו. שנית שאל גם אם נשארו אז קצת מהם, הלא היו גולים ומדולדלים ומי גדלם אלפים שנה ואיך לא ספו תמו מן בלהות. שלישית תשאל, ואף אם נתקיימו עד עתה מי קבץ פזוריהם ומי הוציאם חפשי ויביאם לציון).

[מט, כב]
כה אמר ה' -
משיב לה שלשה תשובות על שלשה השאלות האלה כסדר מלמטה למעלה.
מה ששאלת: אלה איפה הם, והוא מי קבץ את הגולה והביאם לפה?
דע כי מזרה ישראל יקבצנו. כי אני אשא אל גוים ידי, וארמוז להם שיביאו בני הגולה לארצם, ואל עמים כבר בארתי כי גוים פחותים מן עמים, ואומר כי הגוים יהיה די להם בנשיאת היד לרמז שיביאו בני הגולה והעמים לא ישמעו תיכף עד שאשא להם נס מלחמת גוג ומגוג אשר שם יפלו בנופלים, ואז והביאו בניך בחוצן הוא הכסא שנושאים בו את השרים, ובנותיך שיראים לשבת בכסא הזה על כתף תנשאנה ויביאו אותם לארצם.

[מט, כג]
והיו -
על השאלה השנית ששאלת: אלה מי גדל?
אחר שהיית גולה וסורה, ואיך התקיימו משך זמן הרב הזה, משיב אני לך, כי הנה אל הגידול צריך שני דברים:
א) להניק את הולד עד יגמל.
ב) לאמנו ולגדלו מעת נתק משדים, הנה המלכים יהיו אומניך והשרות שלהם יהיו מניקותיך, והמליצה שהם יגינו בעדך מכל פגע, עד שתגדלו, ויאמנו ויגדלו אותך כאומן את היונק עד לבסוף, שאז אפים וכו'.

וידעת -
ועל השאלה השלישית אשר שאלת: מי ילד לי את אלה?
אחר שהיית שכולה וגלמודה, שכל בניך נלקחו לשבי ולעבדים ומי הוציאם חפשיים, משיב אני לך כי עתה וידעת כי אני הוא ה', אשר ביכלתי לעשות זאת, אשר לא יבשו קוי מפני שיפלא בעיניהם לאמר.

[מט, כד]
היקח מגבור מלקוח -
אחר שישראל נשבו ונלקחו לעבדים ביד גבורים האפשר ליקח את השבי והמלקוח מידם, וזה הוא השאלה ששאלת אחר שאני שכולה וגלמודה והוא שבניך היו מלקוח ושבי ביד גבורים. מי ילד לי את אלה, כי איך אפשר ליקח מגבור מלקוח, עתה לא יבשו קוי משאלה הזאת, יען -

[מט, כה]
כי כה אמר ה' גם שבי גבור יקח -
והוא הוציא אותם מיד שבי ועבדות.

והנה יש הבדל בין שבי למלקוח -
המלקוח - הוא מה שהאויב לוקח לעצמו לעבדים ושפחות,
והשבי - הוא בארץ שביו ולא נלקח לעבד,
והנה המלקוח אי אפשר שימלט כי הוא תחת רשות אדוניו רק אפשר שיוקח מאת אדוניו בחזקה אחר שהמחזיק אותו לעבד שלא במשפט, אבל זה רק אם המלקוח הוא ביד חלש, אבל היקח מגבור מלקוח אם המלקוח הוא ביד גבור הלא בלתי אפשר לקחתו מידו, ובשבי יהיה בהפך שא"א שילקח בחזקה כי השבי הוא כדין, שהעם המנוצח יהיה בשביה, אחר שאין מחזיקים אותם לעבדים, ואינם מלקוח רק שבי, רק אפשר שימלט אחר שאינו תחת רשות אדוניו, אבל תשאלו האם שבי צדיק ימלט אם נשבה השבי בצדק מפני חטאו ומרדו שזה קרא שבי צדיק, הלא א"א גם שימלט. ורצה לומר שישראל שמקצתם היו מלקוח עבדים ושפחות ומקצתם היו שבי ביד עכו"ם, שאלו שהמלקוח הגם שהוא שלא כדין הלא הוא ביד גבור ומי יקחנו מידו, והשבי אחר שהוא שבי צדיק כי נשבו בדין ואיך ימלטו?!

וה' משיב להם גם שבי גבור יוקח, רצה לומר לא לבד שהשבי ימלט, כי השבי קל לו להמלט אחר שאין שומרים אותו, כי אחר שהוא שבי גבור לא שבי צדיק, רצה לומר אחר שנשבו שלא כדין רק בגבורה ובכח, גם יוקח בחזקה מיד שוביו. וגם מלקוח עריץ ימלט, שלא לבד שמלקוח גבור יוקח בחזקה, כי גם מלקוח עריץ שהוא יותר מגבור, גם ימלט מעצמו מידו.

ואת יריבך -
רצה לומר ואל תירא שיקרה לך כדרך העבד הבורח מאדוניו שאדוניו בא ורב עמו ותובעו לדין, כי את יריבך אנכי אריב בעדך, שאני אטעון נגדם שאני קניתיך לעבד תחלה כי לי בני ישראל עבדים, ונגד מה שאמר: גם שבי גבור יוקח אומר כי את בניך אנכי אושיע ואקחם מיד שובם.

[מט, כו]
והאכלתי את מוניך את בשרם -
אותם שהיו מוניך עד הנה באונאת דברים לאמר כי אבדה תקותך הם יאכלו את בשרם של יריבך, רצה לומר הם ילחמו עם בעלי ריבך, וידעו כל בשר -
א) כי אני ה' מושיעך למעלה מן הטבע בכח ה' אשר לו היכולת.
ב) וגאלך אביר יעקב, שאעשה זאת למען הקשר שיש לומר עם יעקב, ועל ידי צדקתך.