{א} ויאמר ה' אל משה. אמר ל' אמירה רכה, גם הזכיר שם הרחמים, לא לצד המשתלח אליו אלא לצד השליח שהוזכר בסמוך אל משה. כי הם דברים שישמח בהם צדיק כי חזה נקם, לזה אמר ל' אמירה, והזכרת שם הרחמים כי הם דברים הסועדים את לבו.

עוד לצד שלא היה ה' שולח המכה תכף ומיד עד שהיה שולח להתרות בו קודם, למר שבוע אחד (שמו''ר פ''ט) ולמר ג' שבועות, וזה הוא ממדת החסד והרחמים. לזה אמר לשון אמירה וזכרון שם הרחמים.

עוד ירצה על דרך שפירשתי למעלה בפרשת וארא (ו' ב') כי אפילו מדת הרחמים הסכימה בשמחה לעשות דין ולהנקם מאויב זה.

כי אני הכבדתי. פירוש מעתה תשכיל לדעת כי אני הוא שהכבדתי את לבו, כי מטבע אדם לו יהיה לבו קשה כאבן ירעד ויפחד בראותו מכת הברד, וזה האיש עודנו ברשעו, אין זה ממדת אדם, אלא אלהים גזר עליו להקשותו. ולפי מה שפירשתי בפסוק (לעיל ט' ל''ב) והחטה והכוסמת וגו' כי אפילות וגו', כי ה' עשה פלאי פלאים וזה היה סיבה להכביד לבו, ידוייק גם כן על נכון כי אני הכבדתי בעשות פלא זה.

או ירצה לדרך זה כי לצד שראה משה המכה הגדולה של הברד, ורשע זה אדרבה הוסיף לחטוא, ישלול התקוה ממנו ויתחמץ לבבו בשליחותיו אל פרעה, לזה אמר לא תחוש לזה כי אני הכבדתי לבו. וזולת זה כשארף ממנו כובד לב הנה הוא משלחם.

ואת לב עבדיו. טעם כובד לב עבדיו הוא לבל יעצוהו לשלח גם שבזה תהיה הבאת המכות לכל מצרים, ולא לפרעה לבד, כי בזה לא יהיה פרסום המכות אשר יביא ה' על פרעה לבד, והגם שלא הזכיר ה' פרט זה בשליחות ראשונה, ולא אמר אלא אחזק את לב פרעה, אמר העיקר ובכללו הם עבדיו.

ואולי שנתכוין ה' בדבריו כאן לפרש לו דבריו הראשונים, שלא לב פרעה לבד אלא גם לב עבדיו. וטעם שלא ביאר מקודם וביאר עתה, לצד שאמר משה בפרשה הקודמת ואתה ועבדיך, גילה דעתו כי הוא סובר שאין הזכרת עבדיו נכללת בהזכרת פרעה. ומעתה יבין בדברי ה' שאמר לו ואני אחזק את לב פרעה כי אין עבדיו בכלל ויחשוב כי חיזוק לב עבדיו לא מה' יצא הדבר, לזה אמר אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו.

למען שיתי אותותי אלה בקרבו. צריך לדעת למה דקדק לומר אותותי אלה, שנראה שעיקר הטעם שהכביד לבו הוא לצד אותות אלה לשומם, שנראה שיש צורך בשימת אותות אלה ולא זולתם. עוד אומרו בקרבו ויתבאר על דעך אומרם ז''ל כי מעשה מצרים מעיד על האלהות כי הוא השליט והוא האדון, והאדון לצד שחפץ בישראל לקרבם לעבדיו ולדבקה בו. והיה חפץ להשכילם לראות ולהביט בעין הכחשת כל אמונה חוץ ממנו, ועדיין לא הראם כי הוא בורא רוח ועושה מלאכיו רוחות. גם לא הראם כי הוא בורא אור וחושך, ולזה אמר למען שיתי וגו' פירוש לצד שאמר אליו כי אני הכבדתי את לבו יש מקום למשה לומר למה יאריך עוד הטורח ויצטרך גם כן לשדד המערכות, כי יש בכל מכה שינוי סדר מערכת הבריאה, אם להראותו את כוחו יתברך אשר אמר עליו מי ה' הלא הכה מכת הברד והראהו ה' ידו הנפלאה ומה צורך להפך סדר הבריאה.

עוד לזה אמר אליו טעם למען שיתי אותותי אלה פירוש אותות שאני רוצה לעשות בעולמי כדי שיכירו ישראל האלהות עדיין נשארו מהם אלה להשלמת האמונה. כי בכל שבע מכות שעברו אין בהם הכחשה למשתחוה לשמש או לירח, גם לאשר יטעה כי בורא הרוח אינו בורא העפר, והגם ששלט ה' על הארץ במה יודע כי הוא בורא רוח הוא היוצר אדם וצר צורה. והוצרך ה' להראותם במעשה הארבה כי עשה מלאכיו רוחות להביאם גם להחזירם, גם לשאת את המתים לבל יהנו מהם המצריים. (שם פי' ג) ובמכת חושך כי הוא יוצר המאורות ושלט בהם, גם יצירת החושך וגזר עליו לשמש עבות למצרים (שם פי' ד), ובמכת בכורות נודע כי הוא היוצר צורה בתוך צורה ומכיר טיפת הבכור (ב''מ ס''א:)

גם באמצעות מכה זו צוה ה' מצות (לקמן י''ג ב') קדש לי כל בכור, ויהיה זה לזכרון כי הוא יוצרו מבטן לעבד לו, ולזה כשמצא רשע זה הקשה ה' לבו, למען שיתי אותותי אלה שאני צריך לעשות לאות ולמופת לטעם הנזכר, יהיו בקרבו שתמצאנה אותו כוסות התרעלה גם כן לצד רשעו, וזולת טעם זה לא היה ה' משדד המערכות בשבילו לבד.

{ב} ולמען תספר וגו'. צריך לדעת לאיזה ענין הוצרך לטעם זה, ולא הספיק בטעם הראשון שה' חפץ להשים אותות אלה כמו שפירשתי בסמוך. עוד מה הוא את אשר התעללתי במצרים ומה הוא?

ואת אותותי שנראה שהם ב' דברים. עוד צריך לדעת כוונת אומרו וידעתם וגו'.

אכן כוונת הכתוב הוא כי בא ה' להודיע כי אין תכלית הכוונה בהבאת האותות בקרבו לעשות נקמה בפרעה אלא לחזק האותות שהם עיקר האמונה בלב ישראל, כדי שיהיה רשום בל ישכח לנצח. כי כשיהיה בקרבו של פרעה יהיה בזכרון בני ישראל לעולם ועד, והכוונה ע''ד אומרם ז''ל במס' חולין (עה:) בדין בן פקועה כי אם יהיו בו ב' דברים המופלאים יהיה מוזכר תמיד וכשיראו שאוכלו בלא שחיטה לא יחשדוהו כי מוזכר הוא ביניהם כי תרי תמיהי מדכר דכירי אינשי.

והנה באמצעות הפלא שיפליא ה' להודיעם כי הוא שולט ברוח ובמים ובעפר ובבעלי חיים ובאש ובאויר וכדומה אין זה מספיק שיזכר הדבר בתמידות לעולם לחקק האמונה, אלא באמצעות היות הפלאה ב' כי יפליא ה' להרע את פרעה ועבדיו להשקותם כוסות לענה, מה שלא היה כן לכל גוי וזה לך נעימות אמרי נועם ולמען תספר באזני בנך ענין זה והסיפור מן הנמנע שיהיה הדבר תמיד בזכרונך זולת באמצעות ב' תמיהות:

הא' את אשר התעללתי במצרים הרי תמיה אחת הגם שהיה ה' עושה להם צרות שאין בהם שדוד המערכות והטבעיות, אעפ''כ לצד רוב הצרות והמכות עשר מכות, וכל מכה היתה של ארבע וה' מכות לא עשה כן לכל גוי, הנה הדבר תמוה, ותמיה זו לבד לא דכירי אינשי ולא יספרו מעשה ה', ואמר ואת אותותי פירוש האותות שעשה ה' תמיהה.

שנית שגם בלא ענין מצרים האות מעצמו הוא דבר פלא. ובאמצעות ב' פלאות תספר באזני בנך ובן בנך וגו' ותכלית המכוון בסיפור הוא וידעתם כי אני ה' ואין עוד ותכזיבו האמונות זולת זה. וכן תמצא כשדבר אתנו ה' ב''ה בהר סיני פתח דבריו יתברך אמר אנכי ה' אלהיך וזה לך האות אשר הוצאתיך מארץ מצרים והוא שהקדים דבריו כאן ואמר וידעתם כי אני ה' כי יכירו בזה בחוש הראות צדק האמונה, מה שלא השיג אדם מהעולם עד העולם, ברוך אשר כן עשה לנו.

{ו} ויפן ויצא. זלזלו בעיניו, שאחר שהתוודה ואמר ה' הצדיק וגו' וחזר לסרחונו. לזה פנה ויצא כדרך הנהוג עם שאר בני אדם, ותמצא כי גם פרעה הרשע שילם לו כן, דכתיב ויושב וגו' ויגרש אותם מאת פני פרעה ולזה תמצא שאח''כ כשקרא לו להתפלל על הסרת מכת הארבה אמר אליהם חטאתי לה' ולכם מה שלא היה רגיל לומר קודם שנתכוון להתודות על שנהג בם מנהג פחיתות ויגרש אותם.

{ז} עד מתי יהיה וגו'. לא שהסכימו לשלח ישראל בהחלט, כי הנבואה שאמר ה' למשה הכבדתי וגו' תכחיש זה, אלא שרצו שילכו באופן שיחזרו ודאי, ולזה תמצא כשאמר משה בנערינו ובזקנינו וגו' וגרשם פרעה לא יספו דבר עוד בדבר הזה. גם פיהם ענה בם, כי לא האמינו בסדר המעשה כי אלהי העברים הגדול הגבור והנורא נטה ידו בהם לשלוח ישראל אלא שהיו יוקשים בהם ואין לך כפירה באמיתות הענין כזה.

הטרם תדע. פירוש האם קודם שתשלחם תרצה לדעת שאבדה מצרים, לזה שלח אותם קודם שיגיע גדר זה של אבידת מצרים.

וראיתי לתת לב במה הסכימה דעתם על אבידת מצרים אחר כך ושתקו והלכו להם ולהבין הענין נשכיל בחקור בענין מה היתה דעתו של פרעה ועבדיו מתחילת הענין, האם יש שוטה גמור בעולם שיסבול כל הרעות והצרות ההמה ויכניס עצמו בסכנות נפשות.

ועוד לו שלקה אלוהו וספו מקניו ואבדו צמחי אדמה, וכמעט ספו תמו, כאומרו הטרם תדע כי אבדה מצרים ומן הסתם לא יאמן כי כ''כ טפש היה, והגם כי הקשה ה' את רוחו עכ''ז צריך שתהיה לו איזה סברא שבה יתגלה טפשותו. ותגדל הקושיא בראות כי לא שאל ה' ממנו אלא דרך שלשת ימים והגם שכתבנו שם (לעיל ג' י''ח) כי ה' לא אמר פרט זה אלא ישראל, עם כל זה הרי בכל שליחותיו לא אמר אלא (ה' א') ויחוגו לי במדבר, ויעבדוני (פסוק ג'), זה יגיד כי לא לחלוטין יצו ה'. ואבין דבר, כי הוא זה אשר הטעהו לפרעה ולכל עמו אופן השליחות אשר שלח ה' לשלוח ישראל לחוג במדבר, שהכוונה הוא לשוב אחר כך, הרי הוא גלוי לפרעה ולעמו כי לא בהחלט הוא שואל, ומזה נפל הטעות כי יש בדבר שני צדדין:

הא' כי דבר ה' אמת הוא כי אינו חפץ אלא דרך שלשת ימים.

והב' כי הדברים באו דרך ערמה ואין דעתו אלא להוציאם לחלוטין.

ולפי זה הדברים מעידים כי כביכול אין כח בו להוציאם בהחלט ב''מ, הא למדת שיש לו מניעה חס ושלום לרצון אשר יחפוץ. ולזה פרעה ועבדיו לצד שלילת עיקר האמונה בהם חשבו צד הב', ולזה הקשו ערפם ומאנו לקבל מאמר ה', כי אמרו אין בכוחו ח''ו להכריח הכרח גדול. וזה לך האות המופלא שערום יערים, ולזה הקשו לבם. ואחר כך כשראו עבדיו שעברו עליהם שבע מכות והתרה במכה שמינית של הארבה, נתנו לב לצדד צד הא', כי האמת הוא שטעמו של האלוה ב''ה הוא שאינו חפץ להוציאם לחלוטין. והוא אומרם עד מתי יהיה וגו' שלח את האנשים ויעבדו פירוש שאין כוונת ה' אלא על פרט זה, והטעם שבו הכרחנו הדבר כי הכרנו כי כל יכול. אם היתה כוונתו שילכו לחלוטין היה אומר כן בפירוש ויאבד כל מסרב וממאן בדבריו.

ואמרו הטרם תדע כי אבדה מצרים במכות אשר הכה, הא למדת כי יכול הוא לעשות כל אשר יחפוץ, ולפי זה הכריחו שני דברים:

הא' שישראל לא ילכו בהחלט, והצדיקו מפלאי המכות. כי אם היה ה' חפץ להוציאם בהחלט אין מידו מציל. ותמצא כי נתחכם פרעה הרשע והשיבם במרמה ויושב את משה וגו' ויאמר להם מי ומי ההולכים?

והשיבוהו: בנערינו ובזקנינו נלך.

ואמר להם: רעה נגד וגו' לכו נא הגברים וגו' כי אותה אתם מבקשים ויגרש אותם וגו'. ומאמצעות המעשה נסתרה דעת עבדי פרעה, כי לא כמו שחשבו שאין הליכתם אלא לשעה שהרי מהענין מוכח כי ערמה בדבר והליכתם הליכת עולם. ולפי זה חזרו ג''כ למיחוש הראשון, כי זה לך האות כי לא כל יכול כנזכר למעלה. ובזה לא הוסיפו לדבר עוד כדבריהם הראשונים.

{ח} לכו עבדו וגו'. אמר סתם הדברים, ונתחכם להרחיק שלא יעלה על הדעת שישאלו שילכו כולם. ולזה דיבר סתם לכו עבדו ואמר מי ומי, לא לומר אם כולם אם מהם. זה ודאי שלא ילכו אלא בני העבודה כמו שגילה לבסוף לכו הגברים כי אותה אתם מבקשים, אלא גם בגברים היה חפץ שלא ילכו כולם.

{יב} בארבה. אולי שיקשור ארבה אחד במטהו, או אפשר שיזכיר שם הארבה בנטותו את ידו, לסימן כי נטית ידו הוא בשביל ארבה.

{כב} ויט משה את ידו. צריך לדעת למה במכת הארבה הסמוכה לה, הגם שאמר אליו ה' נטה ידך אמר הכתוב ויט, משה את מטהו וגו' וגם בכל המכות לא היתה מכה שהזכיר בה נטית יד אלא מטה ובמכה זו אמר את ידו. ואולי שיתכוין ע''פ דבריהם ז''ל (שמו''ר יד ז)

כי חושך של מצרים היה מאותו חושך, דכתיב תהלים י''ח: ישת חושך סתרו אשר ע''כ.

לא נהג מנהג מיעוט דרך כבוד לנטות מטהו כלפי מעלה.

גם ליש מרבותינו שאמרו (שמו''ר שם) שחושך זה היה מגיהנם. אולי כי שניהם נתכוונו אל האמת, כי ב' מיני חושך היו, אחד ששמש בג' ימים שלא ראו וגו'. וא' ששמש בג' ימים אחדים שלא קמו וגו'.

{כג} ולכל בני ישראל היה אור וגו'. דקדק לומר ולכל לומר שכל אחד ואחד מישראל שהיה הולך לבית המצרי היה לו אור במושבותם של המצריים. או יכוין לומר אור זה מנין מוצאו ואמר שהוא אור במושבותם וחסר תיבת אשר והרבה מקראות יקצרו כן, והכוונה על דרך אומרם ז''ל (שם) כי הרשעים מתכסים בחושך והוא אשר כיסה המצרים הרשעים וכנגד הצדיקים עליהם יזרח ה' ב''ה ואוהביו כצאת השמש בגבורתו ומאור מושבותם ליוה להם ה' ב''ה חלק א' והוא אומרו אור במושבותם.

{כד} ויקרא פרעה וגו'. פירוש אחר ששלמו ימי החשך כי קודם לא קמו איש וגו', ולזה דיבר הרשע קשות למשה ואמר לו אל תוסף וגו' ראותך פני תמות, כי אם חושך ישופהו היה מדבר תחנונים.

גם טפכם. טעם שלא הסמיך ההולכים יחד ואח''כ המוצגים על זה הדרך לכו עבדו וגו' גם טפכם גם צאנכם רק צאנכם וגו' אולי שנתחכם הרשע להקדים התנאי קודם למעשה, וזה שיעור דבריו לכו עבדו כדברי הראשונים שהגברים הם העובדים ולא הטף. רק אם תעשו תנאי זה שצאנכם וגו' יוצג בתנאי זה גם טפכם ילך וגו' וזולת התנאי לא ילכו אלא העובדים שהם הגברים ולא הטף, ואם היה מקדים המעשה לומר גם טפכם וגו' ואח''כ יאמר רק צאנכם המעשה קיים והתנאי בטל. ואולי שגם בין הגוים יקפידו על דיוק זה להיות דברי סברא והם דברים הרגילים במקח וממכר.

{כה} גם אתה תתן בידנו. קשה איך שאול ישאל עבד ה' זבחי אלהים מאיש בזוי וטמא אשר הרים פיו בקדוש ישראל נוסף על היותו נכרי החפץ לה' בזבח רשעים?!

והגם שאמרה תורה איש איש לרבות (חולין י''ג:) אך ורק לא לשאול ממנו. אכן דברי פי חכם דקדק בלשונו ואמר ועשינו שהיה לו לומר לעשות לה' אלהינו אלא נתכוונו לומר שהוא יתן בידם מקנה הראוי לזבחים ואנחנו נעשה לה' אלהינו לצורך עצמנו, אלא שהוא ימציא להם מתנה שיסתפקו ממנה לזבחיהם לה'. גם בזה לא קשה אומרו זבחים ועולות לתנא שאמר (מנחות ע''ג:) שאין מקבלין מאומות העולם אלא עולה ולא שלמים, והרי מקרא מלא דיבר הכתוב כאן זבחים ועולות, ולדברינו לא קשה.

{כו} וגם מקנינו וגו'. צריך לדעת למה הוצרך להזכיר, אחר שכבר אמר אליו גם אתה תתן, זה יגיד שמלבד שיקחו מקניהם גם אתה וגו'. אם כן הרי הזכיר מקניהם, והיה נראה לומר שחש שיבין פרעה כי אומרו גם אתה לא ירמוז הקודם על מקניהם אלא על הטף. כי מלבד שילך הטף גם צריך הוא ליתן וגו', לזה ביאר הדברים שעל המקנה, זה דוחק.

עוד צריך לדעת כונת אומרו כי ממנו נקח וגו' מה חידוש בזה, אם להודיעו שעובדים ה' בזביחת צאן, הלא כבר אמר אליו גם אתה תתן בידינו זבחים וגו'. אם כן אין חידוש בהודעה זו.

עוד צריך לדעת אומרו לא נדע מה נעבוד כי פשט הדברים יגיד בזה, הוא על השיעור שאינם יודעים כמה תכבד העבודה ולזה צריכין למקניהם וגם הוא יתן אם יחפוץ. אם כן היה לו לומד כמה נעבוד. אכן נראה כי נתכוין לשלול טענה אחת לבל יטעון אותה פרעה, והוא, כי יקחו מין הראוי לזבוח לה' ומין שאינו ראוי יוצג, לזה אמר וגם מקנינו ילך עמנו פירוש אפילו אותם שאינם ראוים לזביחה, ולזה גמר אומר לא תשאר פרסה פירוש כל רגל בהמה ובכלל זה נכלל סוס ופרד גמל חמור וכו', כי כולם יקרא להם מקנה.

ואומרו כי ממנו נקח יתבאר על דרך אומרם במסכתא (ע''ז כ''ד:)

וזה לשונם תא שמע וכו' אשר חמל העם על מיטב הצאן וגו' למען זבוח לה' וגו' מאי מיטב דמי מיטב ומה שאמר דאקפץ עליהם זבינא ע''כ.

הנה שהגם שאמר הכתוב למען זבוח לה' מפרש לה התלמוד למען קנות מדמיהן זבחים. וכמו כן יתבאר אומרו כאן כי ממנו נקח פירוש הגם שאינם ראוים לזביחה אף על פי כן יצטרך לנו, לטעם כי ממנו פירוש מדמיו נקח לעבוד ה' פירוש צורכי עבודה. ולזה לא אמר ממנו נזבח לה' אלהינו.

ואומרו ואנחנו לא נדע מה נעבוד פירוש ואם תאמר נשער שיעור המספיק לעבודה, והשאר יוצג, לזה אמר לא נדע מה נעבוד תיבת מה תסבול ב' עניינים ולב' נתכוון:

הא' הוא כמה,

והב' מה הוא אופן העבודה שיצו האל אותנו,

כי אפשר שיאמר שנבנה בנין לזבוח בו, וכלי זהב אין שיעור ואבנים טובות ומרגליות ועבודות אחרים. והגם שאמרו ונזבחה וגו' הרי אמר עוד שלח עמי ויעבדוני והכניס פרטים אחרים בכלל זה מלבד הזביחה, באופן שאין דבר זה של הזביחה מסוים שאין זולתה. אשר על כן אנו צריכין לכל מה שיש לנו וגם אתה תתן.

ואומרו עד בואנו שמה נתחכם להשיב כי יאמר אליו הלא נביא אתה ושאל לך דבר זה מה' ויתברר הענין, ויוצג דבר שאין בו צורך, לזה אמר עד בואנו שמה פירוש שאין זה מהמוסר לשאול את אלהינו על הדבר לדעת, מה יחפוץ עד בואנו שמה במקום העבודה, אז נדע הדבר. ואולי כי לצד שפרעה לא הצדיק תשובה זו וחשד כי משה ערום יערים עליו ודברי עצמו משיב, ואין חס ושלום בפיהו נכונה, כי מן הסתם יודעים גם יכולים לידע אלא משה מפי עצמו אמר תשובה זו לנגדו, לזה נתכעס עליו ואמר אליו אל תוסף ראות פני וגו'.

{כז} ויחזק ה' וגו' ולא אבה וגו'. יעיד הכתוב כי בפעם הזאת החליט בדעתו שלילת שליחות ישראל, ולא נשאר בדעתו לחשוב מחשבות אם יחוש למכות או אם יסבול מכות הגדולות, אלא חתם הדבר יעבור על דברי ה' הגם שיהרג.

או ירצה[ שנתחכם לעשות אופן שלא יבואו עליו עוד מכות, ובזה אין הכרח לשלחם. והוא מה שאמר סמוך לאומרו ולא אבה ויאמר לו פרעה לך מעלי וגו', הכוונה בזה כי לצד שהשכיל בתשע מכות שבאו עליו שכולן היו על זה האופן, ב' בהתראה ואחד בלא התראה. למאן דאמר ג' שבועות היה מתרה על כל מכה ומכה ולמאן דאמר שבוע א', אמר מעתה במכה זו הבאה תתחייב להיות ההתראה ואם אין התדאה אין מכה, לזה נתחכם ואמר השמר לך אל תוסף ראות פני וכיון שכן אין התראה, וכיון שאין התראה אין מכה. והנה לא הקשה ה' את לבו לעשות כן, אלא עד כלות ט' מכות, ולא נשארה אלא מכת בכורות, ולזה אמר משה כן דברת לא אוסיף עוד וגו', ופירוש דברי משה כבר פירשתי אותם בפרשת וארא בפסוק (ז' ג') ואני אקשה, ולא ישמע אליכם פרעה וגו'.

ובדרך רמז ירצה באומרו כן דברת תשובה למה שאמר לו ביום ראותך פני תמות השיבו כי אינו יכול להמית ואין בידו אלא כח הדיבור, והוא אומרו כן דברת ולא כן תעשה.

או ירצה על זה הדרך כבר דברת כן פעם אחרת, והמכוון הוא ראה מה עלתה בידך כאומרם ז''ל (שמות רבה פ''א) בפסוק (ב' ט''ו) ויבקש להרוג את משה ולא עלתה בידו, גם אמרו (ילקוט קע''ה) שהרג כל שועריו שהניחו למשה ליכנס והשיבו כי אין להם שליטה עליו, ואם כן הבזוי איך מחליט לומר ביום וגו' תמות?!

וכנגד הענין מצד עצמו שאין אתה חפץ לראות פני גם אני אין אני חפץ להסתכל בדמותך לא אוסיף וגו'.