א. ואלה המשפטים. צריך לדעת טעם אומרו ואלה?

והנה נחלקו במכילתא רבי ישמעאל ורבי עקיבא:

רבי ישמעאל אומר: לומר לך מה עליונים מסיני אף תחתונים מסיני.

רבי עקיבא אומר: ואלה יכול שונין ולא יודעים?

תלמוד לומר: ואלה וגו' ערכן לפניהם כשולחן הערוך עד כאן.

והנה לרבי ישמעאל שמפרש ואלה שבא לומר שנאמרו בסיני בהכרח לפרש שטעם שהוצרך הכתוב להודיע זה, הוא ללמד על פרטי מצוה זו שנאמרו מסיני, שאם על כללותיה, הרי אמר רבי ישמעאל בפרק בתרא דזבחים (קט''ו:)

שכל המצות נאמרו כללותיהם בסיני ופרטיהם באוהל מועד עד כאן.

ואם כן גם אלה המשפטים בכלל, ולא היה צריך לומר ואלה ללמד על דבר זה.

ולרבי עקיבא שחלק עם ר' ישמעאל שם בבריתא השנויה בזבחים, כי כל המצות נאמרו כללותיהם ופרטיהן בסיני, אינו יכול לפרש ואלה המשפטים שבא ללמד שנאמרו בסיני כי אינו צריך להשמיענו זה והוצרך לפרש באופן אחר. וצריך עיון לדברי רש''י, שפירש כאן כסברת רבי ישמעאל.

ובפרשת בהר סיני פירש כרבי עקיבא, שאמר:

מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה בסיני אף כל התורה כולה וכו',

והם ב' פירושים חלוקים, והיה לו לפרש כאן ואלה המשפטים מוסיף על ענין ראשון, מה שצוה בענין שני. שצריך לשום לפניהם כשלחן הערוך, בין משפטים תחתונים בין משפטים שקדמו להם.

ומה שראיתי שכתב הרא''ם שלימוד רבי ישמעאל הוא, שנאמרו המשפטים בקולות וברקים, אין דבריו נראים ולא מתקבלים לומר כי דיבר ה' יותר מעשרת הדברות. הגם שהיה ר' ישמעאל אומר בפירוש כן, היה צריך כח וראיה לדבריו, ומכל שכן שלא אמר רבי ישמעאל אלא מה עליונים מסיני, ולא אמר מה עליונים בקולות וברקים, ודברים אלו אין לשמוע להם. ואם מחמת הקושיא שהקשינו, כבר ישבנו אותה ישוב נכון, שבא הכתוב על הדקדוקים כמו שבא בדין השמיטה, שאמר הכתוב בהר סיני.

ובהכרח לר' ישמעאל שיודה בשמיטה שנאמרו כללותיה ופרטיה בסיני, כמבואר בתורה בפירוש, אלא שלא סבר ללמוד ממנה לכל התורה כולה. ואולי כי טעמו ממה שבאה הזכרת הר סיני בד' מצות, לא רצה ללמוד מהם על כל התורה. והעיקר כמו שכתבנו. ויותר נכון להניח הדבר בצריך עיון לדברי רש''י מלפרש בו, כי הבין בדברי רבי ישמעאל, שאמר ה' אלה המשפטים, כדרך שאמר עשרת הדברים, ואם כונת הרב רא''ם לומר שנאמרו בקולות לבד, ולא כסדר עשרת הדברות, גם זה אינו, כי זה יהיה בנין ג' בסדר הדבור:

הא' הוא סדר אשר דיבר ה' בו עשרת הדברות.

ב' סדר שהיה רגיל לדבר עמו כל המ' יום כל מצות התורה.

ג' סדר דבור אלה המשפטים.

ומי יטה אזנו לשמוע דברים אלו, לבנות מציאות, שלא מצינו לו כיוצא בו בתורה.

ועוד יש להקשות אלא שהדברים פשוטים.

עוד נראה לומר כי טעם אומרו ואלה לרמוז דבריהם ז''ל (סנהדרין פ''ו:) כי צריך לשום דיינים לפני המקדש, לזה אמר ואלה מוסיף על ענין ראשון שהזכיר בסמוך מקום שכונת הקודש שכולם במקום אחד.



אשר תשים לפניהם. טעם אומרו בלשון זה, הגם שרבותינו ז''ל דרשו דרשות, (שם ז') צריך לדעת פשטן של דברים. ואולי כי להיות שיש חלקים בתורה שהם חובת גברא לדעת את אשר יעבודו, וזולת זה אינם בני ברית התורה. המשל בזה אם לא ידע שאסור לאכול טריפה הרי הוא אוכלה, וכן הדם וחלב. ובמצות עשה פסח מצה ומרור שביתת ימים המקודשים הן אלה יתחייב לדעתם. ויש בחינה אחרת, כמו שתאמר דיני טוען ונטען, הלכות קידוש החודש, הלכות קרבנות, וכדומה. האמת כי חובת ידיעת התורה לכל איש ישראל, אבל לא יגרע מצדיק עינו אם יחסר ידיעתם, כל שיש בישראל גדולים, שישפטו ויקדשו ויורו משפטים לישראל, ונתחכם ה' לומר כאן אשר תשים לפניהם, לומר, כי דינים אלו יתחייבו בשמיעתם, כל איש ישראל. שזולת זה, אין הקונה מכיר בשעת הקנין, לדעת את אשר יקנה. וגם אין הנקנה יודע כי ה' שחררו אחר שש שנים, לתבוע התובע. וגם השופטים לא ידעו, כל קונה עבד, להודיעו כי חייב לשלחו, ולזה אמר אשר תשים לפניהם כי משפט זה הוא מהמשפטים אשר צריכין לשום לפני כולם. ולזה תמצא, שדבר הכתוב בדרך נוכח, כי תקנה וגו' כי יודיע הדבר לכל קונה.

עוד ירצה, להסביר המצות שתתקבל לכל, ולזה אמר אשר תשים לפניהם פירוש הגם כי דבר זה יש בו חסרון הרצון, שהקונה עבדו ימהר לשלחו אחר ו' שנים, תשים הדברים לפניהם, כי מצוה זו לזכות כל אחד מהם היא. כשיהיה עבד לא יעבוד בו לעולם, ובזה יתרצה בדבר. כי כל אחד יעריך הדבר שהוא לזכותו, לצד כי כל עברי הנמכר, אינו אלא לצד דוחקו, או גנב ומכרוהו בית דין. וזה יסובבו העוני ובאותו מצב כולם עשירים היו. ואין זה אלא לדבר המתגלגל וכל אחד ישים לפניו שאליו נוגע החסד דלמא יתגלגל עליו הגלגל וזה זכות הוא לו.

ב. כי תקנה עבד עברי. אולי שיכוין לומר שאם יהיה לפניו לקנות עבד כנעני ועבד עברי, יקדים העברי, וזה שיעור הכתוב כי תרצה לקנות עבד, תקדים לקנות עברי. ולא תאמר אקנה עבד שאעבוד בו עד עולם, ולא אקנה עבד שאחר שש שנים אשלחנו.

וטעם שקראו עברי, כי חש הכתוב ליחס שם עבדות על ישראל, לזה כינה אותו בשם זה.

עוד רמז כי שם עבדות על ישראל הוא עובר ואינו קבוע, מטעם כי לה' הם עבדים, ויצא מתחת ידו בשנה הז'.

עוד ירמוז שלא בא לידי מדה זו עד שעבר על התורה ומצות, ומכוון לדבריהם ז''ל (קידושין י''ד:) כי במכרוהו בית דין בגניבתו הכתוב מדבר, וגם במוכר עצמו מחמת דוחקו שמצינו, שאמר הכתוב (דברים טו יב) כי ימכר לך אחיך העברי, גם הוא לא בא לידי זו, עד שכבר קדמו לו עבירות. וכמאמר ר' אמי (שבת נ''ה.) אין יסורין בלא עון.

עוד דקדק לומר כי תקנה עבד עברי ולא אמר עברי עבד, לרמוז כי קודם שתקנהו עבד הוא. וכאומרם ז''ל (קידושין שם) כי במוכרים אותו בית דין הכתוב מדבר וכבר נתחייב מהשמים. ובזה לא קשיא, למה הוצרך לומר תיבת עבד?

שמזה יצא לנו לטעות, עבד של עברי (מכילתא) עד שהוצרך לפרש פסוק אחר, תלמוד לומר: כי ימכר לך אחיך העברי.

עוד נראה, כי טעם שהוצרך לומר עבד, לתת טעם למה שצוה שש שנים לזה הקדים לומר כי זה שאתה קונה כבר הוא עבד על דרך שאמר (ויקרא כה נה) כי לי בני ישראל עבדים.

שש שנים יעבוד. טעם אומר כן, לדרוש שעל כל פנים יעבוד שש ואפילו ברח, ואומרו יעבוד, ולא פירש יעבדך, נתכוון לרבות שיעבוד גם במות הקונה לבנו.

ובשביעית וגו'. פירוש ולפעמים יעבוד גם בשביעית, כשימכר באמצע שנת , לתשלום שנה שנמכר בה, כדי שיהיו שש שנים שלמים מיום ליום. עוד ירצה כי יעבוד גם בשביעית, פירוש שביעית לשנים, אם תפגע בתוך שש שָׁנָיו. שוב מצאתי דיוק זה בדברי רמב''ם בפירוש המשנה (קידושין פ''א מ''ב).

ג. אם בגפו יבא וגו'. רבותינו ז''ל בקידושין (כ'.) אמרו יחידי נכנם יחידי יצא, מכאן שאין רבו רשאי למסור לו שפחה כנענית, אלא אם הוא נשוי. ונראה כי הוקשה להם יתור הכתוב, למה הוצרך לומר כן?

ממה נפשך, אם לומר כי דווקא כשיכנס בגפו הוא שיצא בגפו. אבל כשיכנס עם אשתו לא יצא בגפו. פשיטא, כי מי הכניסה שצריך לומר כן, ותמצא שדקדקו רבותינו ז''ל (קידושין כ''ב.) במאמר ויצאה אשתו כי לא היה צריך לאומרה ופירשוה, לחייב מזון אשתו ובניו.

ואם על שפחה הנותן לו רבו אינו צריך, הרי הוא אומר בסמוך האשה וילדיה תהיה לאדוניה והוא יצא בגפו, אלא ודאי לדרשה בא לומר אם בגפו, פירוש בלא אשה ישראלית. ממה שגילה בסוף דבריו אם בעל אשה וגו', בגפו יצא פירוש יחידי יצא, פירוש ישאר בכמות שהוא יחידי עד יציאתו.

או על זה הדרך מקיש יציאה להכנסה:

כשם שכשנכנס נכנס יחידי ממש, בלא אשה ובנים, בין היוצאים עמו בין הנשארים בבית האדון, כמו כן ביציאתו. ואם היתה לו אשה ולא היו לו בנים, גם כן אין רבו מוסר לו שפחה, שאנו קוראים בו בגפו, ואין צריך לומר היו לו בנים ולא היתה לו אשה.

וראיתי להרא''ם שדייק שהיה לו לומר אם בגפו וגו' כן יצא. ואין דבריו נראים כי אדרבה אם היה אומר כן, יהיה נשמע יותר שלא יתן לו שפחה וישאר כמות שהוא.

והאמת כי טעם שלא אמר כן כי יש לחוש לדרשות אחרים הנשמעים ממנה והמשכיל יבין.

ואם תאמר מנין להם לרבותינו ז''ל (שם כ'.), שהוסיפו הבנים והגם כי דברים אלו הלכה הם, יש לומר כי אם יכנס באשה בלא בנים, הרי אני קורא עליו בגפו יצא שלא יתן לו שפחה ויהיו לו בנים ממנה, שאז אינו דומה גפו של יציאה לגפו של הכנסה, כי אז לא היו לו בנים ועתה יש לו בנים. ואם בשעה שנכנס היתה לו אשה ולא בנים, ואחר כך היו לו בנים נכנס בגדר היתר. ואולי כי לזה תלתה התורה הדבר באשה שהיא צריכה להיות בשעת ביאתו לעבדות, אבל הבנים הגם שיהיו אחר כך. ואם היתה לו אשה כשקנאו ומתה, משמע שמותר, כי לא הקפיד הכתוב אלא על שעת ביאה בגפו יבא. וזולת דבריהם ז''ל הייתי אומר כי הכתוב שלל דין זה מאומרו אם בעל אשה הוא צריך שתהיה אשתו עמו עד שעת יציאה ובזה אני מתיר לך אם אדוניו יתן לו אשה.

אם בעל אשה וגו'. פירוש על דרך אומרם ז''ל (מכילתא אחריתי דר''ש) שאין האדון חייב במזונות אשתו של עבד, אלא אם תהיה אשה הראויה לו לעמוד עמו, ולא אשה האסורה לו, מאיסורי לאוין, והנה בדין מסירת שפחה כנענית, משמע מהש''ס, והובא בדברי רמב''ם (הל' עבדים פ''ג ה''ד) שכל שיש לו אשה ובנים ואפילו האשה מאיסורי לאוין יכול ליתן לו וכו', והוא אומרו אם בעל אשה הוא פירוש אין צריך שתהיה אשתו הראויה לו לגבי מה שאסרתי לך בסמוך, אם בגפו שאין רבו מוסר לו אבל לגבי מזונות ויצאה אשתו פירוש הראויה לו הוא שחייב האדון במזונותיה.

עוד יתבאר על דרך אומרם ז''ל (מכילתא) וזה לשונם:

יכול יהיה חייב במזונות ארוסה ושומרת יבם?

תלמוד לומר: אשתו להוציא שומרת יבם, עמו להוציא ארוסתו.

והנה עבד שהיתה לו אשה שומרת יבם או ארוסה מותר לתת לו שפחה כנענית, והוא אומרו אם בעל אשה הוא פירוש בלא תנאי, הגם שתהיה ארוסה או שומרת יבם יצא מכלל בגפו שאסרתי לך נתינת שפחה.

ולדברי הש''ס (קידושין כ'.) שדקדקו הבנים, גם כן יהיה הדין בהיכא שהיו לו בנים מאשה אחרת ומתה, וארס אשה ישנו במסירת שפחה.

ויצאה. אומרו בתוספת וא''ו, כי לצד שיצו ה' על מזונות האשה יוצדק לומר וא''ו כי מלבד שחייב במזונותיו גם כו'.

ד. אם אדוניו וגו'. קשה למה התחיל לדבר לנוכח, כי תקנה ותוך כדי דבור חזר לדבר דרך נסתר אם אדוניו יתן לו, תהיה לאדוניה, והגישו אדוניו, כל הפרשה בדרך נסתר ומן הראוי היה לו להשלים הדבור כדרך שהתחיל אם תתן לו, תהיה לך וגו', והגשת אותו?

והיה נראה לומר כי לא כינה הזווג לקונהו, על דרך אומרם ז''ל (ב''ר פס''ח) כי הקב''ה מזווג זיווגים. לזה אמר אם אדוניו האמיתי, כי לו בני ישראל עבדים יתן לו אשה, אלא שלא יצדיק פירוש זה אומרו האשה וילדיה תהיה לאדוניה?

עוד צריך לדעת למה הוצרך לומר והוא יצא בגפו והלא הדבר מובן שיצא בגפו מאומרו האשה וילדיה תהיה לאדוניה?

עוד צריך לדעת למה כפל לומר אמר יאמר?

אכן כוונת הכתובים הוא לצד כי יצו האל השתנות הדין. אם בגפו יבא בגפו יצא, פירוש שאין רבו יכול למסור לו שפחה כנענית, אלא אם היה נשוי, כאומרם בקידושין (כ'.) ויאמר האומר מדוע חקק ה' חוקה זו, להשתנות הדין מה לי היה נשוי או לא?!

לזה בא הכתוב בחכמה לתת טעם. ואמר הטעם הוא אם אדוניו יתן לו אשה, שהיא שפחה כנענית כמובן מהענין המשפט הוא, שהאשה וילדיה תהיה לאדוניה והוא העבד יצא בגפו פירוש בלא אשה כל . ולהיות כן אם יתן לו רבו אשה, והוא פנוי, מעולם לא ירצה לצאת מעבדות, לצד ב' סיבות:

האחד אהבת אשתו ובניו,

והב' שבצאתו נשאר פנוי.

ושתים רעות יש לו ביציאתו ולצד זה כל עבד איש לא יחפוץ לצאת מאת רבו מה שאין רצונו יתברך כן, אשר על כן גזר אומר שלא יתן לו רבו אשה אלא אם הוא נשוי, כי בזה יקל מעליו הפרדת אשתו ובניו כיון שיש לו אשה ישראלית בת חורין, יהיה בעיניו קל לצאת.

וכפי פסוק אם אדוניו וגו' נתכוון ה' לומר בסדר הדברים לתת טעם במתק לשון למה שונה הדין, ואומרו ואם אמר יאמר, פירוש מלבד אמירה א' שעשה ה' לו תיקון כנזכר, עוד יאמר אהבתי וגו' והגישו וגו' ורצע וגו' כי זה מעיד שאינו חושש לעולו יתברך וקונה אדון לעצמו.

עוד נראה לפרש הפרשה דרך רמז, כי תצוה התורה להאדם לשום לפניו בתמידות, כל הדברים האלה בין עיניו, והוא אומרו אשר תשים לפניהם שתמיד ישים האדם ענין זה לפניו. והוא, כי תקנה עבד עברי הלא ידעת כי האדם נחלק לשנים, חלק אחד רוחני והוא העיקר, וחלק אחד גשמי שברא ה' לנשמה לשמשה, שבאמצעותו מקיים כמה מצות אשר צוה ה', ולו יקרא שם עבד. כי אינו אלא שמש לנפש, שלה יקרא אדם, כמו שאמר הכתוב (לקמן ל') על בשר אדם לא וגו' שזה יגיד כי לא הבשר יקרא אדם, וכן אמר (יחזקאל ל''ד):

אדם אתם, אתם קרויים אדם ולא אומות העולם (ב''מ קי''ד.)

שאין להם נפש רוחנית, ולזה תצוה התורה להאדם כי תקנה עבד עברי פירוש עברי עובר, כי אינו קיים לעד. כי מי גבר יחיה ולא יראה מות על דרך (תהלים קמד) כצל עובר, וזמן קביעות הוא עד ס' , על דרך אומרו (איוב ה') תבא בכלח אלי קבר, ואמרו בש''ס (מוע''ק כ''ח.) כי בן ס' שנה הוא זמנו של אדם ללכת כחושבן בכלח שאז הוא כעלות גדיש, וזה הוא אומרו שש שנים פירוש כל ימיו הם ששים, והגם שאמר שש יש חשבון שיכלול כללות א' וכאן כולל העשירי.

ובשביעית פירוש בעשר שנים, השביעית יצא לחפשי העבד, על דרך אומרו (תהלים פ''ח) במתים חפשי, ואומרו תיבת חנם לרמוז על יד מי תהיה היציאה על ידי חנם, שהוא ס''מ וחילותיו, שהם נרמזים בתיבת חנם כאומרם בספר הזוהר הקדוש (ח''ב קכ''ח.)

כי במילי דמגנא, הוא זינייהו דההיא סטרא.

ולזה לא שלטי בדבר מצוה, שעושה האדם בדמים יקרים, וכן תמצא שכל דבר טומאה בא בחנם מה שאין כן דבר מצוה וקדושה צריך להם טורח גדול ודמים יקרים.

ואומרו אם בגפו יבא צריך לדקדק למה אמר לשון זה, ולא אמר לשון הרגיל בלשון הקודש, אם לבדו כאומרו (וישלח לב כה) ויותר יעקב לבדו?

אכן יש לדעת כי אם סיגל מצות ומעשים טובים וקנה לעצמו כח, ימצא כח לעלות ביום התחייה, על דרך אומרו (תהילים עב) ויציצו מעיר כעשב הארץ (כתובות קי''א.) וזהו שאמר כאן אם בגפו פירוש לשון גף, על דרך אומרו (משלי ט'): על גפי מרומי שרומז אל המצות ומעשים טובים, כאומרם ז''ל (שבת מ''ט.) נמשלו ישראל ליונה וכו'.

ואומרו יבא פירוש על דרך אומרו (אונקלוס בראשית כח כא)

כי בא השמש עאל שמשא,

בגפו יצא פירוש באותו כנף יצא מן הארץ בעת התחייה, ואחרי נפלו קימה תהיה לו, וידיעת ההפכים שוה היא שאם בעולם הזה לא ישתדל בסגל הטוב, אין כח בו לעלות, והוא מאמרם ז''ל (כתובות קי''א:) בפסוק (משלי ג) עץ חיים וגו' שאין גופות עמי הארץ עומדים, זולת למחזיקים בה.

ואומרו אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו כאן רמזה התורה סוד גדול והוא, כי יש לך אדם שקנה נשמתו באמצעות חוזק מעשיו הטובים, ונעשה הוא בעלה של נשמה הקדושה, וצריך אתה לדעת מה שאמרו בספר הזוהר (ח''ג צ''א,):

במה שאמר הכתוב שור או כשב או עז כי יולד וגו', כי הבהמות מעת לידתם קונים שכל שיש לשור, מה שאין כן האדם כפי מעשיו זכה נותנים לו נפש זכה יתיר וכו' זכה יתיר וכו' עד כאן.

הנה שבאמצעות מעשיו קונה הנשמה הנקראת אשה. וכמו כן מצינו שקראוה חכמי אמת (תקו''ז תיקון ו') ולזה אמר אם בעל אשה הוא שקנאה כנזכר ויצאה אשתו, פירוש אפילו אחר יציאת אשתו אף על פי כן עודנה עמו ונשאר חי אפילו אחר מותו.

וצא ולמד ממעשה שהובא במסכת שבת (קנ''ב:) של הנהו קפולאי וכו' נחר בהו גברא וכו' שהיה מדבר לאחר מותו, וזה הוא אומרם ז''ל (ברכות י''ח.) צדיקים במיתתן קרויים חיים.

עוד יכוין באומרו אם בעל אשה הוא לומר אם הוא אדם אשר כל מחשבותיו ויגיעותיו וטרחו בעולם הזה, ואפילו מאכלו ומשקהו אינו אלא בשביל הנשמה, על דרך אומרו (משלי יג) צדיק אוכל לשובע נפשו להגדיל הרוחניות, אדם כזה לו יקרא בעל אשה, כבעל הזה שטורח בשביל אשתו לזון ולפרנס ולכלכל ולמלאות רצונה. כן זה האיש עושה לנפשו, אדם כזה שהחומר נזדכך ונעשה מעין הצורה במציאות זה, תוכל נפשו לסבול לדור עמו במחיצתו, אפילו אחר יציאתה.

ואומרו אם אדוניו יתן לו אשה וגו'. פירוש אם אינו בעל אשה על אופן האמור, אבל אשה הקנו לו מן השמים, כי תמצא כמה בני אדם שזוכים לנשמה טהורה בסוד הזיווג בשעת יצירה מצד אביו הצדיק, וילדה לו בנים או בנות פירושו על דרך אומרם (ב''ר פ''ל)

עיקר תולדותיהם של צדיקים וכו',

גם כי על ידי מעשים טובים יהיה נולד מלאך טוב, כאומרם ז''ל (אבות פ''ד)

העושה מצוה אחת קנה לו פרקליט אחד כו',

וכן הוא מפורש באר היטב בספר הזהר הקדוש לזה אמר וילדה לו בנים או בנות. בחינת הבנים, הם מצות הנעשים בהתעצמות גדול,. ובחינת הבנות, היא מדרגה למטה מבנים. אדם כזה האשה וילדיה תהיה לאדוניה לשלול מה שזכה האיש אשר קנה האשה באמצעות התעצמותו, ונעשה בעל האשה להיות עמו תמיד. לא כן הוא זה, אלא תהיה לאדוניה, כי אדם כזה לא קנאה להיות בעלה שבזה לא תפרד ממנו.

גם לפירוש ב' זה לא זיכך גופו כדי שיהיה ראוי, שלא תפרד ממנו הנשמה, ולזה תהיה לאדוניה, והוא יצא וגו' פירוש ובעת יציאתו מהקבר בעת התחייה יצא בגפו. פירוש זכיותיו שיש לו ולא תושלל ממנו התחיה בהעדר הדבר האמור.

ואומרו ואם אמר יאמר העבד וגו'. כאן הודיע הכתוב, עבודת העבד ישראל, המתלהב לעבודת קונו. ואף אחר שאפסו כוחותיו, מתאוה תאוה לעבוד האדון, וזהו אומרו אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני שהם הנשמה והמצות, שעושה בעולם הזה. ואינו רוצה לצאת מהעולם הזה לחפשי, כמתים. וזה יורה על החשק והתאוה בהאדון, לאיש כזה מבטיח האדון כי לו יקרא עבד ה', וימלא תאותו, תאות לבו נתת לו אך לא עתה, כי עתה אין לו עוד בעולם אלא ועבדו לעולם לעולם הבא, יבחר בו ה' מהמלאכים, להיות לו לעבד נאמן.

ומצינו שכן היה למשה שקראו ה' (דברים לד ה) עבד ה' שנתאוה לחיות ליכנס לארץ ישראל לעבוד ה', ולקיים מצותיו (סוטה י''ד.) ומה שאמר הכתוב ורצע וגו' במרצע תמצא בחשבון מרצע ד' מאות עולמות הכיסוף ככתוב בספר הזוהר (ח''א קכ''ג:) ואומרו ועבדו לעולם, פירוש יחשוב עליו כאילו חי כל ימי עולם ועבד בה עבודת הקודש, מחשבה טובה וכו'. עוד רמז לעולם סוד ידוע ליודעי דעת קדוש.

ז. וכי ימכור. הלביש הדבר במוכר ולא בקונה, לומר כי זו אין מציאות לקנותה אלא מאביה כי אינה נמכרת על ידי עצמה. גם אין בית דין מוכרין אותה (מכילתא), ואומרו בתוספת וא''ו לומר כי מלבד רשות הנתונה לו לזכות בקדושיה, שהיא נקנית בהם. עוד זוכה הוא , למכרה לאמה.

איש את בתו. אמרו ז''ל (מכילתא סוטה כ''ג.) איש להוציא אשה, שלא תמכור בתה. ואומרו תיבת את, תתפרש על דרך אומרם ז''ל (מכילתא) האיש רשאי למכור עצמו ולא האשה. והוא אומרו וכי ימכור איש פירוש את עצמו ועוד בתו, ואם היה אומר כי ימכור איש בתו לא היה נשמע אלא מכר בתו ולא כנזכר.

לאמה. יתבאר על דרך אומרם במס' קידושין (ד'.)

שאפילו הבת איילונית יש לאביה רשות למוכרה.

והוא אומרו לאמה פירוש הגם שאינה ראויה להינשא כל שראויה לאמה. או ירצה על דרך אומרם ז''ל (תוספתא דבכורים פ''ד)

כי הטומטום והאנדרוגינוס לא ימכרו לא ממכרת עבד עברי ולא אמה העבריה.

ולזה אמר לאמה פירוש אם היא ברורה אמה ולא טומטום ואנדרוגינוס.

לא תצא כצאת העבדים. רבותינו ז''ל (קידושין ט''ז.)

פירשו כיציאת עבד כנעני בשן ועין עד כאן.

וטעמם, כי לא יקרא הכתוב עבד סתם, אלא לכנעני. כי ישראל אין לו שם עבדות סתם. ופשט הכתוב נראה לי שהכוונה היא לא תצא כצאת העבדים שאינם יוצאים עד שיעבדו שש שנים ואם מת האב יעבדו לפני הבן אלא מת האדון הרי זו יוצאה לחרות אפילו לא שהתה שש.

או יכוין לומר לא תצא כצאת העבדים האמורים בסמוך שבשנה הז' יצא, אלא שם קנתה מקומה, שישאנה האדון (שם י''ד:) ולא תצא אפילו אחר מאה שנה אלא במיתת האדון או בגט ולזה גמר אומר אם רעה וגו', וקשה עד שיזכיר הכתוב יעודיה ואז יוצדק לומר אם רעה אשר לא יעדה. ולדברינו יבא על נכון כי באומרו לא תצא שם רמז היעוד ועל זה אמר אם רעה וגו' גם לא חש לטעות ששלל זכיות אשר רשם ה' בעבדים שהם יציאת שנת שביעית ושנת היובל, כי ממה שגמר אומר אם רעה וגו', בזה הראה באצבע כי ליעודי הבעל אמר, שקנתה מקומה. והוסיף להסיר הטעות, במה שאמר הכתוב (דברים טו יב) אחיך העברי או העבריה הרי השוה האמה העבריה לעבד העברי, ליתן את האמור בעברי בעבריה. ואין בפירוש זה הכחשה לדברי רבותינו לענין הלכה זולת בישוב הכתוב.

רשות נתונה לנו מהם, למסבר קראי באופן שיהיה. לבד מהכחשת ההלכות, כי כולן מסיני באו להם, וכאן באה ההלכה, כי דין שן ועין אינו אלא בכנעני ולא בישראל, והטעם נראה כי זכות יש לעבד עברי שלא יצא בשן ועין כי חייב לשלם לו אדונו, דמי עינו ושינו, ושאר הדברים. ויעלה ביותר ומה גם כשיהיה הדבר, אחר עבור שנים, משש שנים של עבודתו, ולפעמים יהיה הדבר בסוף. לזה קבע ה' שיטול עבד עברי דמי עינו, מה שאין כן עבד כנעני, שגופו קנוי לו. עשה בו האדון מנהג הותרנות הידועה לבחינת הקדושה, והדברים עתיקין.

ח. אשר לא יעדה וגו'. טעם לא באל''ף וקרי בוא''ו, יתבאר על דרך אומרם ז''ל (קידושין י''ט.)

שאין יעוד אלא לרצונה.

ודרשוה בקידושין מתיבת יעדה שצריך לרצונה, ולזה כנגד עיכוב הבא ממנו אמר אם רעה בעיני אדוניה, וכנגד עיכוב הבא מצדה, אם לא תתרצה בדבר. אמר אשר לא יעדה כי לא היה הדבר מדעתה, אחת מהנה מעכבת. ואומרו והפדה פירוש אז הוא שישנה בפדיון ומגרעת מפדיונה אבל זולת זה אם יעדה אין מציאות לצאת כנזכר.

לעם נכרי. פירוש הגם שאמרתי לך כי יכול איש למכור בתו, לא לעם נכרי יכול למכרה. הגם שכבר עשה הדבר ובגד בה ומכרה, אין ממכרו ממכר, והוא אומרו לא ימשול וגו' בבגדו וגו' ופקע זכות קונה ומקנה.

עוד ירצה על דרך אומרם (שם י''ט:) שיש לאב למכור בתו לפסולים, אלמנה לכהן גדול כו', והוא אומרו לעם נכרי פירוש לעם נכרי הוא שלא ימשול אבל איש נכרי לה, והוא מעם שאינו נכרי, רשאי.

ט. ואם לבנו. פירוש לא יעדה הוא, ויחפוץ בה לבנו, מודיע הכתוב כי יכול ליעדה, והוא אומר ייעדנה, פירוש, בכסף קנייתה בו יהיה יעודיה. או לו או לבנו. ואין צריך כסף קדושין, ואומרו כמשפט הבנות, פירוש בין אם יעדה לו או לבנו צריך לעשות כמשפט הבנות שהוא מה שאמר בסמוך שארה וגו'.

יא. ואם שלש אלה. הם שארה כסותה ועונתה, ולזה דקדק לומר אלה ולא הקודמים להם שהם יעוד וגו'. ואמר ויצאה חנם פירוש פקע זכותם ממנה, שאינם יכולים לכובשה, עד זמן שש שנים, או שאר סימנים. אלא, או יקיים ג' דברים או יוציאנה בגט, ולזה גמר אומר אין כסף לומר כסף הוא שאין, אבל גט צריך. כי ארוסתו היא.

ורבותינו ז''ל (מכילתא) אמרו:

ג' אלה יעוד לו ולבנו וגרעון כסף ויצאה חנם בהבאת סימנים, ואלו מן ההלכות שנאמרו בהר סיני וסמכום.

ונראה לפרש פרשה זו דרך רמז, על פי דבריהם שאמרו (סוטה מ''ב:) אין איש סתם, אלא הקדוש ברוך הוא, דכתיב (לעיל ט''ו ג') ה' איש מלחמה, ואמרו עוד (שהש''ד פ''ג) לא זז ה' מחבב לכנסת ישראל עד שקראה בתו, ומצינו שכינה הכתוב ענין הגלות בשם מכירה, דכתיב (ש''א י''ב) וימכור אותם ביד וגו', והנה לפי מה שקדם וצוה הכתוב על הקונה עבד עברי שלא יעבוד אלא שש שנים, לזה קובל הכתוב בעד עם בני ישראל, למה נשתנה דינו מדין העבדים היוצאים בשש?

והוא אומרו וכי ימכור איש את בתו לאמה למה תגרע מדין העבדים אשר צוית שש שנים וגו', והוא אומרו לא תצא כצאת העבדים בשביעית. ולמה נמכרה, בגלות המר הזה?

זה לנו אלף ותרע''ב ואנחנו לא נושענו והן לנו משפט עבד עברי, הרשום בכתב. וחזר הכתוב וטען אם רעה וגו', פירוש אם עודנה במדרגת רשע, שבשבילו נמכרה, דכתיב (ישעי' נ') הן בעונותיכם נמכרתם וגו', ואומרו בעיני אדוניה אשר וגו', פירוש כי הבת היקרה, ישנה גם במדרגת כלה, כמאמר ספר קודש הקדשים שיר השירים (ד' ח') והוא אומרו אדוניה אשר לו יעדה כי אותה יעד לכלה.

וכתיב באל''ף אשר לא יעדה, פירוש הן עתה לא יעדה לצד מעשיה המכוערים וטען הכתוב על זה והפדה, פירוש כי לא יוכר לה בחינת הרע בעודה מכורה, ובועליה אדונים זרים. כי הם ימנעוה מעשות טוב, ויכריחוה לעשות רעה בעיני אדוניה. ואין תשובת היותה רעה בגלות תשובה, עד שתהיה גאולה. אז יוכר בה, אם רעה אם לא. ומעתה אינו מן הדין שימכרנה לעם נכרי, על אשר תהיה רעה בעיניו, כל זמן שהוא בוגד בה. פירוש כל זמן מכירתה, אלא על אשר עשתה בימי שלותה, כשלא היה עליה יד מושל נכרי.

ואומרו ואם לבנו טען וחזר וטען, כי מצינו שהקדוש ברוך הוא קרא לישראל בנים, בהכרזה לעיני העמים כולם, וידעו כי ישראל הם אומה המיועדת בשם בן לה', והן עתה, אם עדיין אומה זו מיועדת לבחינת בנו, מן הראוי היה לפחות שלא תהיה גרועה מהאומות, כאשר עינינו רואות, רום מעלות האומות וישובן, מה שאין כן ישראל. ומן הראוי לא תהיה גרועה מהם, ודי לה השפלה זו שלא יהיה לישראל מדרגה גדולה מהם, והוא אומרו כמשפט הבנות, כי גם הם יקראו בנות אלא שלא יתכנו במעלה זו, ליקראות בתו של הקדוש ברוך הוא.

ואומרו אם אחרת, דע כי אמרו ז''ל (זהר ח''ב קנ''ב:) כי בזמן החורבן כל כלי השפע משפיעין חוץ למקומן, בשאר האומות, ולא בישראל. כי מתקלקלים הצינורות, ומריקים במקום לא קדוש. והוא אומרו אם אחרת יקח לו לתת מדת טובו, כאשר עיני כל ישראל רואות הפלגת הטוב ביד לא מבני ישראל המה. טען הכתוב עוד. לוּ יהיה שכעס עוד עליה, שלא תהיה בהדרגת הטוב וההשקט כבנות העולם, ונותן ה' מדת טובו לאומה אחרת, לפחות שארה כסותה ועונתה לא יגרע.

שארה אלו מזונותיה, כמאמר ר' יאשיה (מכילתא),

כסותה כמשמעו,

ועונתה היא שיהיה עונה אותה בצר,

וג' דברים אלו הם דברים המוכרחים ואיך יכולה לחיות זולתם.

ואמר עוד ואם שלש אלה פירוש שארה כסותה ועונתה לא יעשה לה ותהיה גרועה מהם.

ויצאה חנם פירוש הגם שלא יהיה בידם לא תורה ולא מצות, ואפילו לא יכספו לדבר הגאולה והוא אומרו אין כסף, כי יסוריה יספיקו לפדיונה.

או תרמוז הפרשה על זה הדרך וכי ימכור איש, זה הקדוש ברוך הוא.

את בתו אומה הקדושה,

לאמה פירוש להיות שכבר עברו גליות על ישראל גלות מצרים גלות בבל כו' וכולם לא נשתעבדו ישראל אלא לאומה אחת.

ואין דבר זה סובב קריאת שם עבדות על ישראל, אבל בגלות החל, שאנו בו עתה, משתעבדים ישראל לכל ע' אומות, בכל מקום, אשר שם עברי, בזוי הוא ושפל וכל אחד בוזז וחוזר, ליקוטי בתר ליקוטי. ודבר זה ינסה ויסמן בהם, בנסיון גדול וסימן מובהק, והוא אומרו לאמה כי אומתינו בגלות זה, קנתה שם אמה, ומעתה גם בבוא גאולתינו ופדיון נפשינו, כבר קנתה האומה שם עבדות, לזה אמר הקדוש ברוך הוא הבטחה. כי גאולת האומה הלז, לא תהיה כדרך אשר הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים אלא בנסים מופלגים בפרסום בכל העולם, והוא אומרו לא תצא כצאת העבדים הרמוזים בתורה (לעיל כ' ב') מבית עבדים וגו' שאז לא הפליא ה' פלאיו אלא באומה אחת, ואז בכל העולם והיו מלכים אומניך ושרותיהם וגו' וישתחוו כל מלכי ארץ ככתוב בספר ישעיה (מ''ט.)

ואומרו אם רעה וגו', יתבאר על פי מאמר הזוהר כי תשתנה גאולת ישראל, אם תהיה באמצעות מעשיהם הטובים, לאם תהיה לצד השלמת קץ הסתום, כי אם תהיה באמצעות הכנת ישראל, יבא הגואל מלאך ה' בעמוד אש מוצב ארצה וראשו בשמימה, ואם לצד הקץ וישראל לא ראוים לו, עליו נאמר (זכרי' ט'): עני ורוכב על חמור, והוא אומרו כנגד ביאת הגואל לצד הקץ, הגם שאין ישראל ראוים לו.

אם רעה וגו' פירוש אפילו אם תהיה רעה בעיני אדוניה כשיגיע הקץ אשר קצב ליעדה, ולא באל''ף ירצה שאינה ראויה ליעודיו, כי היא רעה אף על פי כן והפדה, פירוש פדיון יושג לה על כל פנים, אבל לא יהיה הדבר כדרך אם לא תהיה רעה בעת הגאולה.

ואמר לעם נכרי וגו', פירוש כי לא לצמיתות יהיה המכר לעם נכרי, הגם שיבגוד בה, כמאמר הכתוב (איוב כ''ח) קץ שם לחושך. וכנגד ביאת הגאולה לצד מעשיהם הטובים והכשרתם, אמר ואם לבנו ייעדנה על דרך אומרם (ב''ב י'.) כשישראל עושים רצונו של מקום, נקראו בנים, הכוונה אם יעודים אשר ייעדנה ה' בעת הגאולה תהיה לצד היותם במדרגת בנים אז כמשפט הבנות דבר זה יגיד הפלגת שעשוע ישראל בבוא הגואל. פירוש בנות הם נשמות המשתעשעים בגן עדן, הנקראים בנות ירושלים ומשפט שקצב להם צרור המור דודי לי להגלות להם אורו יתברך. וזה הוא מחייתם ושעשועם, ותכלית מאויים אמר ה'. כי כמשפט הזה יעשה להם בביאת הגואל, בעודם בעולם הזה, יגלה ה' אור שכינתו על כל הצדיקים, ואמרו כולם זה אלי וגו' בתמידות כמשפט הבנות.

ואומרו אם אחרת וגו'. בא הכתוב להתנות, אימתי חלקתי לך בין זמן שהיא רעה, לזמן שהיא במדרגת בנו?

אלא בזמן שאם אחרת יקח לו על דרך שפירשנוה למעלה שארה כסותה ועונתה של הבת הישראלית לא יגרע. בזה הוא שחלקתי אבל אם שלש אלה וגו' ויצאה חנם פירוש אפילו אינם צדיקים לכסוף אל יום פדות, יצאו אפילו קודם זמן הגלות והרי הם יוצאים בזכות יסורין אשר קבלו במחסור ג' הדברים ושוים הם למדרגת בן.

יב. מכה איש ומת. פירוש אין צריך שתהיה המיתה בשעת ההכאה עצמה כמו שתאמר שישחטנו או ישרפנו או יחנקנו, שמוציא נשמתו ממנו בידו ממש. אלא אפילו מת אחר כך בכח ההכאה חייב. אלא אם כן עמד מחוליו, דכתיב (פסוק י''ט): אם יקום. וחידוש משמיענו, מה שאין הדין כן בהורג בשוגג, שאינו חייב לגלות, אלא דוקא אם מת בידו, כדתניא בפרק מי שאחזו (גטין ע'.)

שחט בו שנים או רוב שנים הרי זה אינו גולה, משום דחיישינן שמא הרוח בלבלתו, או הוא פרכס וקירב מיתתו וכו' עד כאן.

וכתבו התוספות:

כי דוקא בהורג בשוגג, אנו דנים דין זה דבהכי תלי, דכתיב: ויפל עליו וימות (בדמבר לה כג) משמע ליה לאלתר אף על פי שבמזיד חייב אפילו לא מת לאלתר יש חילוק בין מיתה לגלות עד כאן.

והם דברינו שדייקנו באומרו במזיד מכה איש ומת ולא אמר הורג איש וגו' לומר אפילו הרגו עתה ומת אחר כמה ימים ובשוגג דקדק לומר אנה לידו פירוש שהרגו בידו ממש, וכן משמע מדברי רמב''ם בפ''ה מהלכות רוצח, ולא כן דעת הראב''ד שאינו מחלק יעוין שם דבריהם, ואין דבריו נראים בשום אופן בעולם, ואין כאן מקום פלפול הפוסקים.

מות יומת. טעם הכפל בדין זה, ובדין מכה ומקלל יולדיו, ובגניבת איש, ובהכאת עבדו וכדומה. דע כי משפטי ה' הוא השופט כל העולם, להמית לעושי , אלא שבחר לתת קצת מהם לשופטי ארץ, להמית הרשומים בתורת ה', לטעמים רבים. מהם נגלו לנו מהתבוננות התורה, וכהנה וכהנה ישפוט הוא האדון למעלה. כבועל נדה, ומחלל יום כפור, וכאוכל חלב וכדומה. הוא ישלח מלאכו לפגוע בו, ולזה אמר הכתוב מות יומת, פירוש אותו שהוא בן מות, יומת על ידכם, כי בן מות הוא, הגם שלא יומת מכם. ולזה אמרו ז''ל (כתובות ל'.) הגם שיבטלו הדיינים, דינם לא בטל. וישפטהו השופט לעולם, ולזה בדין שור שנגח אדם והועד בבעליו, אמר וגם בעליו יומת כי שם אין מיתה אלא בידי שמים ,ולא מסרו לבית דין, כאומרם ז''ל (מכילתא):

יומת בידי שמים.

ורבותינו ז''ל (ב''מ ל''א:) אמרו עוד בזה דבר.

יג. ואשר לא צדה והאלהים וגו'. צריך לדעת למה כפל לא צדה והאלהים וגו'?

ועוד קשה, למה יאנה ה' לאדם און זה?

ורבותינו ז''ל אמרו במכילתא ובהגולין (מכות י':)

זה הוא שאמר הכתוב: מרשעים יצא רשע וגו', הא כיצד?

היה יורד בסולם ונפל עליו והרגו וכו', הרי זה גולה היה עולה בסולם ונפל עליו והרגו הרי זה אינו גולה וכו' בא מזיד ונפל ביד שוגג, עד כאן.

וקשה הן אמת כי מזיד זה נטל שכרו מושלם, כי בן מות הוא, והרי הוא נהרג. אלא שוגג זה, שגולה גלות זה, הוא על מה ששגג עתה בפעם הזאת, ועל שגגתו אשר שגג בראשון אין לו פרעון עליה, ואם אשר הזמין לידו ה', לא יתחייב עליה, כי ה' הזמינה לידו. אם כן מוכרח לומר כי בפעם הזאת לא אנה ה' , והנהרג על ידו לא היה מחוייב מיתה, שאם מחוייב, הרי זה יכנס גם כן בגדר, כי ה' אנה לידו, וזה דוחק. כי הכתוב יגיד ענין שגגת הריגת נפש בלא צדיה, ולא חלק בקצת מהם.

והנכון כי גם נהרג ראשון נתחייב מיתה, והרגו זה במאמרו יתברך, אשר אנה ליד זה ההורג בשוגג. והנה זה שנהרג נלכד בפשעו, ונהרג על אשר הרג במזיד, אבל היה ה' יכול להפיל עליו מפולת, בלא אמצעות הורג בשוגג, אלא לצד שקדם אליו עון מזיד, [שוגג] שאין עליו חיוב אלא גלות, ואנה ה' לידו דבר זה, והנה אדם זה אינו גולה על ההריגה אלא על מה שקדם לה, שסבב הריגה. וכפי זה אפילו הרג עשרה אינו חייב אלא גלות אחת, כי סבת הגלות אחת היא ואחר שישלם עונו לא יזמין ה' לידו רציחה אחרת.

ותמצא שלא הגביל ה' שיעור הגלות לכל הרצחנים שיעור אחד. אלא כל אחד כפי שיעור חטא הקדום לו. וכפי זה טעם שאמר הש''ס, שעון זה ההורג בשוגג הוא על אשר הרג בשוגג, וכפי דברינו הוא חטא נעלם קדום להריגת הראשון, אולי שנקטו המצאה שוה בעונש שניהם, שהוא על ההריגה, והמשכיל על דבר, לבבו יבין יסודן של דברים.

או אפשר, כי לצד שרמזוהו מן השמים, דהמתגלגל על ידו, שהרג הנפש והיה לו להכנע ולקבל עליו הגלות מעצמו, הרי זה הוסיף על חטאתו פשע, ולזה הזמין לו עוד שוגג אחר מלבד הראשון, וצריך לגלות פי שנים, כשיעור הצריך למספר רשעיותיו. ולזה תמצא, שנתחכם ה' ולא גבל שיעור גלות הרוצח, אלא עד מות הכהן הגדול. ודבר זה הנה הוא מסור לאדון כל הארץ והוא ישפוט בצדק, כמה שיעור הצריך לו, אם לאחת אם לשתים. ולפי דרך זה יתיישב כוונת אומרו הענין. אבל עדיין אין כדי ליישב אומרו והאלהים בתוספת ו'.

ונראה כי יכוין הכתוב לדקדק דין הגולה. אופן שנתחייב בו, על פי מה שכתב רמב''ם בפ''ו מהלכות רוצח, שאין גולה אלא שוגג שאינו אונס. פירוש שהמעשה הוא דבר הרגיל, גם שלא היה לו צד הזדה כל עיקר, אבל אם היה השוגג דבר שאינו מצוי, או שהיה בו צד הזדה, כגון שונא שחזקתו למזיד, וכדומה לו, אינו גולה.

וכנגד שניהם דקדק הכתוב לומר ב' דברים:

ואשר וגו'

והאלהים וגו',

כנגד שוגג בדבר שאינו מצוי אמר לא צדה, פירוש לא צדה להורגו, גם לא צדד שלא להורגו, כי כל שוגג צד חיובא הוא. שהיה לו להעלות על דעתו לבל תבא תקלה על ידו, אבל במקום שהגם שיצדד, הוא דבר שאינו רגיל, אנוס הוא ופטור.

וכנגד בחינת מזיד של השונא, אמר והאלהים וגו', פירוש למעט בא שלא בא הדבר אלא מה' ולא ממנו, כי לא חפץ הוא המיתו, כי לא שונא לו, אלא מה' יצא הדבר. אבל אם גם יש צד שנאה ממנו, שהיה שונא, אינו גולה.



יד. וכי יזיד וגו'. בספרי (מכילתא כאן) וזה לשונם:

למות ולא לדון ולא ללקות ולא לגלות.

הוא טעמו של יואב שברח אל המזבח ויחזק וגו', הגם שלא הרגו שלמה אלא , וכמו שכתבו התוספות בסוף פרק נגמר הדין דף מ''ט. שהיה מורד במלכות, הוא ברח קודם הדין.

ואמרו בהגולין (מכות י''ב.) כי טעותו היה שלא היה מזבח עולמים וגם שתפס בקרנותיו ואינו קולט אלא גגו.

וראיתי לרמב''ם שכתב בפ''ה מהלכות רוצח

ושמירת נפש שהמזבח קולט רוצח בשוגג לענין מיתה מגואל הדם אבל לא מגלות עד כאן,

והוא ודאי שלא ראה הברייתא שמדייק למות ולא לגלות ולא וכו', והגם שיש לדחוק ביישוב אומרם ולא לגלות, שהכונה היא למי שנתחייב גלות, שלא יהרגנו גואל הדם, פירוש זה דחוק הוא, וגם תכחישנו מה שלפניו ולא לדון ולא ללקות והבן.

ומה מאוד גדלה לי הקושיא, לדעת הרב בעל משנה למלך, שכתב ותמה על רמב''ם שחלק בין שוגג למזיד, אפילו לענין מיתה מגואל הדם, ואמר:

כי אין לחלק כלל בין שוגג למזיד עד כאן.

ואין דבריו מחוורין אפילו בלא מתניתא, כי אין לנו לומר שאין מזבח קולט אלא במה שמיעט הכתוב בפירוש.


יח. וכי יריבון אנשים וגו' ולא ימות. צריך לדעת למה הוצרך לומר ולא ימות ולא סמך להבין כי בלא ימות מדבר הכתוב בין ממה שקדם במשפט אם ימות, בין ממה שגמר אומר אם יקום והתהלך וגו'?

אכן הכונה היא לומר, שאין חיוב לתת שבת ורפוי, אלא אם לא ימות אבל אם ימות לא יתן שבת ורפוי, ולזה לא אמר הכתוב שבתו יתן וגו' אלא אחר שעמד מחליו והתהלך. ומסתפק אני אם אמדוהו למיתה ולא מת. אם נאמר מעשה נסים נעשו לו שלא מת, כמו שאמרו ז''ל (חולין מ''ב.) בטריפה שאינה חיה ואם חיתה מעשה נסים נעשו לה (שם מ''ג.) כמו כן במה שלפני כאן, אם לא מת נס הוא זה, וחיוב שֶׁבֶת ורפוי, כיון שפקע פקע. או דלמא הרי לא מת וחייב בשבת, ומדברי רמב''ם בפ''ד משמע, כי כל שלא מת הגם שאמדוהו למיתה, חייב בשבת וריפוי.

שוב מצאתי שאמרו במכילתא וזה לשונם:

ולא ימות ונפל למשכב הא אם הכהו המכה מכה שיש בה כדי להמית, פטור מהשבת והרפוי, עד כאן.

משמע אפילו לא מת, ממה שתולה הטעם במכה, ולא אמר הא אם ימות.

ונראה שכוונת התנא לומר שצריך ליפטר מן השבת, דוקא אם מת על ידי מכה שיש בה כדי להמית, אבל אם מת במכה שאין בה כדי להמית, שאז פטור המכה ממיתה, יתחייב לתת שבת וריפוי אם לא נתן לו בחיים חיתו, לצד איזו סיבה, יתחייב לתת ליורשיו כל מה שנוגע לאביהם אם חי.

יט. רק שבתו יתן ורפא ירפא. פירוש אפילו אחר שקם והתהלך בחוץ, אם הוא עדיין בטל ממלאכתו ואינו יכול לעשותה או שעדיין הוא צריך לרופא לשיורי החולי מחמת המכה הרי זה חייב לתת. ואומרו רק יתבאר על פי מה שכתב רמב''ם (פ''ב חובל ומזיק):

משערין את הריפוי וכו' וכן השבת אומדין וכו' ואם וכו' וארך החולי יותר על מה שאמדוהו אינו מוסיף לו כלום וכו'.

במה דברים אמורים?

כשרצה המזיק שזו תקנה היא לו וכו' עד כאן.

ולזה אמר רק וגו' פירוש למעט בא שיש זמן שלא יתן שבתו ורפואתו והוא אם קדם וקצב וכו' אבל בלא קצבה יתן עד שיתרפא לח לוטין.

ורפא ירפא. יתבאר על דרך מה שכתב רמב''ם (הל, חובל ומזיק פ''ב הי''ד) אמר לו הניזק פסוק וכו' ואני ארפא את עצמי אין שומעין לו, והוא או' ורפא ירפא ולא אמר יתן כאומרו בשבתו הסמוכה שהיה לו לומר שבתו ורפואתו יתן, והרבה דרשות נאמרו בכפל זה.



כ. בשבט. כתב רמב''ם בפ''ב מהלכות רוצח וזה לשונו:

יראה לי דוקא בשבט אבל בסייף וסכין או אבן ואגרוף וכיוצא ואמדוהו למיתה אפילו מת לאחר שנה הרי זה נהרג עליו עד כאן.

וקשה לי אם לא הרגו בדבר שאמדוהו להריגה, למה אם לא יעמוד יום יתחייב, הרי אפילו לאדם אחר שאינו עבדו פטור הוא, אפילו לא יעמוד יום?

ואולי שעל שאר אומדנות הוא אומר שהגם שאמדוהו שימות במקום המכה ושאר אומדנות. ולי נראה שאומרו בשבט לומר שאם מעשיו מוכיחים כי ליסרו בשבט מוסר, הוא שנתן ה' זכות יום אחד וכו', אבל אם מעשיו מוכיחים שמתכוין להורגו, כגון שתוחב לו סכין בבטנו ובסימניו, שזה מגיד שאינו מיסרו אלא ממיתו, ומת אפילו אחר שנה חייב עליו.



כא. לא יוקם כי כספו. ואם הרגו שוגג יגלה על ידו, ובדין זה אין בו חילוק בינו לבין רוצח לאדם שאינו עבדו, כי אינו חייב גלות אלא אם הרגו ומת תחת ידו ממש, וכמו שכתבנו בפסוק (י''ב) מכה איש וגו', ולא הוצרך לכתוב אלא דין שהוא משונה מדין רוצח לשאינו עבדו.



כב. וכי ינצו אנשים. פירוש וכל אחד מתכוין להרוג את חבירו, ובאה המכה באשה, בזה הוא שאמר כל צדדי הדינים האמורים בענין.

ונגפו וגו'. אמר לשון רבים, לומר שאם שניהם נפלו עליה ונגפוה, משלשין ביניהם. וכמו שכתב רמב''ם בפ''א מהלכות חובל ומזיק.

אשה הרה. פירוש המצויה שם בידיעתם, אבל אם באה ועמדה בגבולם ונגפוה בלא ידיעה פטורים מכלום. מדין שכתב בירושלמי, ופסקו רמב''ם בפ''א מהלכות חובל ומזיק וזה לשונו:

אם היה אחד ישן ובא אחד ושכב בצדו הרי זה פטור הישן גם מהנזק כי זה אונס מיקרי.

כאשר ישית עליו בעל האשה פירוש לצד כי הוא הנוטל דמי ולדות, הוא יהיה בעל דינו בעונש זה, לקחת ממנו הראוי לו.



כג. ונתתה נפש וגו'. נחלקו רבותינו ז''ל במכילתא:

יש אומרים מיתה, הגם שנתכוין להרוג את זה והרג את זה, ויש אומרים ממון.

ולדבריו ידוייק אומרו ונתתה על נכון שהוא דבר הניתן מיד ליד.

ולמאן דאמר נפש ממש, אמר ונתתה, לומר כי במקום נתינה האמורה בסמוך כשלא יהיה אסון, תהיה זו. ואין כאן נתינה אחרת כי פטור מדמי ולדות, זולת אם היה אסון והוא בדרך שאינו חייב כגון שאמדו המכה שאינה כדי להמית הרי זה חייב, וכמו שכתבתי בפסוק (י''ח) וכי יריבון.



כו. וכי יכה וגו'. בקידושין (כ''ד:) פליגי רבן שמעון בן גמליאל ורבנן:

רבן שמעון בן גמליאל סובר צריך לכוין לשחתה ורבנן סוברים הגם שלא נתכוון לשחתה אלא שצריך לכוין לעין עצמה.

וקשה לרבנן, היה לו לומר וכי ישחית איש את עין עבדו. ואולי כי הייתי אומר כי השחתה שאמר הכתוב היא לגופה. ולא היינו יודעים שיכוין הכתוב לומר תנאי הוא הדבר שצריך שיכוין לה.

עוד נראה שנתכוון לומר שהגם שלא שחתה בשעת הכאה עצמה, אלא אחר זמן, יהיה הדין כן ואינו דומה לשוגג שכתבנו למעלה, שצריך שימות בשעה עצמה. ודרשת רבנן שצריך שיכוין לעין, נשמעת מכינוי ושחתה.

כז. ואם שן עבדו. טעם שלא כלל הכתוב שן ועין, וחלקם בב' מצות, יתבאר על דרך אומרם ז''ל בקדושין (כ''ד:)

אמר ר' ששת היתה עינו סמויה וחטטה יוצא לחירות,

ולפי זה יש בעין ב' דינים של שחרור:

האחד אם כיהה עינו הגם שלא חטטה כמובן שם בקדושין שהגם שלא נחטטה כל שחסר מאורה ואינו יכול להשתמש בה יצא לחירות.

והב' שהגם שהיתה כהויה אם חטטה יצא לחרות.

ואם היה הכתוב כולל אותם בדין אחד, היינו לומדין בעין כדין השן, מה שן ביטולה הוא נפילתה, גם עין ביטולה הוא נפילתה, אבל כיהוי שאינו מחסר כלל מהעין, לא יצא לחירות.



כח. וכי יגח וגו' את איש. טעם אומרו את?

יתבאר על דרך אומרם בגמ' (סנהדרין ע''ט.)

נתכוין להרוג שמעון והרג ראובן חייב שהרי נתכוין להרוג מי שחייב עליו.

והוא אומרו את איש לרבות כל שנתכוין לאיש, הגם שהרג אחר שלא נתכוין לו. ודוקא נתכוין לאיש, אבל נתכוין לבהמה והרג האיש - פטור, כדאמרינן שם (ע''ח:).

ומת פירוש אפילו מת אחר זמן, כל שמת מחמת נגיחה. וכן משמע מדברי רש''י (ב''ק מ''א.) בפירוש סוגיית סכן ג' בני אדם ולא מתו יעויין שם.

ולא יאכל את בשרו. ואם אכלו לוקה, אבל שאר הנאות, הנשמעות מאומרו ובעל השור נקי הגם שאסור אינו לוקה, ולזה לא כלל הכל בכללות אחד.

כט. והועד בבעליו. אמר לשון רבים, נתכוון לומר שאם היו לו ב' בעלים, חייבים שניהם מיתה, ולא יהיו כב' שהרגו אדם כאחת, שפטורין למאן דאמר (ב''ק כ''ו:), כי התם פטורין ממיתה בידי אדם וחייבים בידי שמים, וכאן פטורין ממיתה בידי אדם וחייבים בידי שמים. ובכופר להיותו ממון חייבין אפילו בידי אדם.



ל. פדיון נפשו. נחלקו בפרק ארבעה וחמשה (ב''ק מ') של מי שמין, אם בשל מזיק אם בשל ניזק?

והיה נראה כי להאומר בשל מזיק, אם המית שור של ב' בני אדם, חייבין לשלם דמי כל אחד מהם, כי כולן נתחייבו לשמים.

ולהאומר של ניזק אינם חייבין אלא דמי הניזק. וקשה אם , מאי בעי שם ר' נחמן לר' אחא בר יעקב אם חייבין לתת כופר כל אחד שלם, הלא דבר זה מחלוקת התנאים, אלא ודאי, דהן אמת להאומר בשל מזיק, ודאי שצריך לשלם ב' כופרים.

מידי דהוה, שהמית שור אדם גדול ששוה מאתים, לאדם ששוה חמשים, שחייב לשלם. ולא יגרע אם יחלקו לב' גופים, וחייבים לתת דמי כופר שנים, ובעיא דר' נחמן היא אליבא דחכמים, שסוברין שמין בשל ניזק, וכן משמע מדברי רמב''ם שפסק פרק יא מהלכות נזקי ממון בדין דמי כופר ששמין דמי הנהרג. ובשור של ב' שותפין פסק (שם פ''י) שחייבין ליתן כופר שלם לכל אחד והבן. וטעם שפסק רמב''ם לחומרא, משום דהויא ספק כופר נפש.

ואם קדם גואל הדם והרג את זה, קודם שיתן פדיון נפשו, נראה לי שנהרג עליו, שלא פטר הכתוב אלא הריגת הורג ביד בשוגג, מדין יחם לבבו, אבל אם שורו, הרג אין כאן יחם לבבו כהורג ביד.

לג. וכי יפתח וגו'. פירוש, אפילו בשעת פתיחת וכריית הבור, אם נפל עליו שור או חמור, חייב בעל הבור, ואפילו נהרג בתוך בורו יורשיו ישלמו. וכדאיתא בפרק קמא דערכין (ז'):

לה. שור איש את שור רעהו. אומרו את, ירצה ששניהם שוים בחייהם, כשנערכו אותם יהיו שוים, והוא אומרו שור איש את שור פירוש הנערך אתו, אבל אם היה גדול הנוגף, אין לניזק אלא חצי נזקו. וכן מבואר בדברי רבותינו ז''ל (ב''ק ל''ד.) ואם אין שיעור המזיק כניזק, אין לומר שיטול יותר מחציו של חי, שאם כן לא היה הכתוב תולה במכירת השור החי, אלא היה לו לומר יתן לו חצי נזקו של מת, ויחצון המת, וממה שתלה בחצי שור החי, שמע מינה שאין לו אלא חצי החי, הגם שיעלה לפחות מחצי נזק, ולא חש עלי לטעות, שאפילו יותר ממה ששוה.

ואם תאמר כלך לדרך זו, מה שתלה הדבר בחצי החי הוא אפילו יהיה בחציו יותר מחצי נזק. ואמר ההשואה בשוורים, להיכא שלא היה שוה שיטול יותר מחצי, זה אינו. דלכשתאמר כי ניגף יטול חצי מזיק, הרי לא חלקת. אם כן לפעמים יגח שור שוה מאתים לשור שוה חמשים. ולכשתדון כסברא זו, הרי הוא נוטל כפלים מהזיקו. ונראה למי דומה דין זה, שנסכים עליו.

לו. ולא ישמרנו. יתבאר על דרך אומרם בפרק ד' וה' (ב''ק מ''ה:)

ר' אליעזר אומר: אין לו שמירה אלא סכין.

אמר רבא: מאי טעמא?

דאמר קרא: ולא ישמרנו, שוב אין לו שמירה לזה.

אמר ליה אביי: אלא מעתה ולא יכסנו, נמי שוב אין לו וכו' עד כאן.

ונראה כי דיוקא דרבה קאי וקאי, כי יש הפרש בין ולא יכסנו, שהכתוב לא שינה שיעור הדבור, שהתחיל לומר כי יפתח לשון עתיד, כי יכרה וגו' ולא יכסנו לשון עתיד, מה שאין כן ולא ישמרנו שהתחיל הכתוב לומר לשון עבר או נודע וגו' וגמר אומר לשון עתיד ולא ישמרנו שהיה לו לומר ולא שמרו ונכון.

והתם לא חש רבא להשיב לאביי, ולסברת ר' יהודה שפוטרו בשמירה אפילו פחותה, אמר הכתוב כסדר זה, ולא ישמרנו לדרוש לזה ולא לאחר, ועיין שם בסוף הפרק.

ישלם שור. אולי שהגם שאמרו (ב''ק ה'.)

מועד ישלם מעידית שבנכסיו.

אם היה לבעל המזיק עידית יותר בנכסיו יכול לסלקו בשוה כשורו, ולא אמרו עידית אלא לאפוקי פחות מזה.



לז. וטבחו וגו'. פירוש לשור ושה, אבל טלה וגדי וגדלו ברשותו ונשתנו בידו, אינו חייב. שקנאו בשינוי ושלו מכר או טבח, וכן מוכח מדבריהם (ב''ק ס''ה).

השור. במשנה (שם ס''ב:) אמרו אין חייב בד' וה' אלא דוקא שור ושה ולא חיה ועוף, וטעמם שהיה לו לומר כי יגנוב איש שור וטבחו או מכרו חמשה בקר ישלם וארבע צאן תחת השה, ודורש אחת מהם למעט כל חוץ מהם, וביתור של אחד היה נשמע המכוון, שישתנה הדין בין השור לשה.