{א} ועשית מזבח וגו'. טעם שסידר כלי זה של פנים מאוחר מכל המשכן ועבודתו, כבר פירשתי בפרשת תרומה בפסוק (לעיל כ''ה ט') וכן תעשו, ואומרו תעשה למעט מעשה שעשה שלמה, שלא היה עצי שטים שהיו כולו זהב.

חסלת פרשת תצוה


{יב} כי תשא את ראש וגו'. צריך לדעת טעם אומרו תשא ולא אמר תפקוד, כאומרו במטה לוי (במדבר ג' ט''ו)?

ב' אומרו את ראש ולא הספיק לומר כי תשא את בני ישראל, שאין לומר שלא יצו ה' למנות אלא לראשים כי הענין יכחיש זה?

ג' צריך לדעת כוונת אומרו לפקודיהם?

ויתבאר הכתוב על פי דבריהם ז''ל כי החוטא גורם בחטאו כפיפת ראשו כי בחינת הרע, מהותה היא אל ארץ תביט כי שפלה היא. ובחינת הקדושה, היא נשיאת ראש והרמת המהות והאיכות, ותמצא שאמר הכתוב (בראשית כ''ג י''ז) ויקם שדה עפרון, ודרשו ז''ל (ב''ר פנ''ח) קימה היתה לו, והנה להיות שמצוה זו באה אחר מעשה העגל וכמו שדייק הכתוב באומרו ונתת אותו על עבודת אוהל מועד, ואמרו זכרונם לברכה (רש''י)

מכאן שנצטווה למנותם אחר מעשה העגל,

והוא מה שאמר כי תשא לשון נשיאות ראש, על דרך אומרו (בראשית מ' י''ג) ישא פרעה את ראשך שהוא לשון מעלה, שתשא ראש בני ישראל שראשם נמוך, לצד חסרונם במעשה העגל. והוא אומרו לפקודיהם על דרך אומרו (במדבר ל''א מ''ט) ולא נפקד ממנו איש ואמרו ז''ל (שבת ס''ד.) שלא נמצא בהם אדם שחטא.

ונתנו איש כופר נפשו לה' אשר חטא על הנפש, בפקוד אותם, פירוש כמשמעו, וטעם אומרו ונתנו בתוספת וא''ו, לצד שצריך קודם הכרת החטא, כי לא טוב עשה וחטא בנפש, ואחר כך יתן כופר נפשו לה'.

עוד ירצה באומרו לפקודיהם וגו', שאין לך רשות למנותם אלא לסיבת פקודיהם. פירוש לצד חסרונם, אם נחסרו מהם ותרצה לעמוד על הנשארים, או שנכנסו בגדר הכנת החוסר, כאומרו (במדבר שם) עבדיך נשאו את ראש וגו' לצד שירדו למלחמה, או לסיבת צורך המספר לערוך מלחמה עם אויב וכדומה. ובא לשלול שאין למנותם בלא סיבה כלל, ואומרו ונתנו בתוספת וא''ו, להיות הדבר תנאי נוסף על תנאי ראשון שצריך לפקודיהם.

עוד צריך לתת איש כופר וגו', ודבר זה אינו נוהג אלא לאותו זמן שהיו ישראל חייבים על העגל, אבל לדורות אין צורך בנתינה, ועיין בפסוק שאחר זה.

ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. צריך לדעת למה כפל לומר פעם ב' בפקוד אותם?

ונראה כי לצד שבאה המצוה על זמן שהיו חייבים לשמים, לסיבת עון העגל, יאמר האומר שבזמן אחר כשירצה למנות אין קפידא בדבר ויכול למנותם אחד אחד, לזה אמר ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם, ריבה מִנְיָן אחר זולת הראשון שגם עליו באה האזהרה, שאם יפקוד יהיה בהם נגף.

עוד ירצה על זה הדרך, כי מלבד שבנתינה הם מכפרים על נפשם.

עוד ולא יהיה בהם נגף בסיבת פקוד אותם, וממוצא דבר אתה יודע כי המנין מצד עצמו יסובב הנגף.

עוד ירצה כי יצו ה' ב' דברים:

הא' שיהיה המספר על ידי נתינת דבר כאומרו ונתנו וגו', וכמו שביאר באומרו זה יתנו והוא לטעם כפרת נפשם.

והב' שלא ימנו אותם אחד אחד אלא על ידי דבר אחר, והוא אומרו ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם אחד אחד אלא על ידי דבר אחר. ודרך מספר זה אין בו הקרבת התועלת, אלא הרחקת הנזק הנמשך מהמספר, והוא מה שמצינו לשאול, דכתיב (ש''א י''א): ויפקדם בבזק פירוש בחרסית. וזולת פירושינו זה תקשה מי התיר לשאול לפקוד ישראל בחרסית?

והתורה אמרה זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל ולדברינו תמצא נחת רוח בענין, ונתתי לבי להשכיל במעשה דוד, (ש''ב כ''ד), כי לפי הנשמע מהכתובים כי מנה ישראל אחד אחד בלא אמצעי, נוסף על שמנאם ללא דבר. והם דברים תמוהים שיעשה דוד המלך עליו השלום דבר זר כזה, ומצינו שרז''ל (ברכות ס''ב:) אמרו כי מן השמים הכשילוהו בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן וכו' לטעם אומרו (ש''א כ''ו) אם ה' הסיתך בי יעויין שם דבריהם. פירוש דבריהם, כי לצד שקרא לה' ח''ו מסית נברא מלאך רע, לפי מה שקדם מדבריהם, (אבות פ''ד) העובר עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד והוא מין העון ממש כמעשהו, ולזה נברא מלאך רע, מסית שמו והסיתו והטעהו לעשות כן. בסוד אומרם (שם) עבירה גוררת עבירה, ותמצא כי העון עשה דוגמתו שכשם שדברי דוד שאמר הסיתך כשגגה היתה ממנו וח''ו שנתכוון לדבר מילין לצד עילאה חלילה ומי עבד ירא מאלהיו כדוד אלא שגגה היא כמו כן לא הוסת מהמסית לעשות דבר בלתי הגון כמזיד, ועדיין קשה תינח לגבי דוד אמרינן שטעה מה נענה ביואב ממה נפשך תקשה, אם דברי דוד באו אליו סתם פקוד בני ישראל מי אמר לו שאין כוונת דוד לומר לו שיפקדם על פי התורה ומן הסתם לא יוצרך לומר אליו דבר שתינוקות יודעים אותו ואם נאמר כי דוד צוה אליו בפירוש שימנה אותם אחד אחד ולא על ידי מחצית השקל קשה איך קבל דבריו כשאמר לו כן שהיה לו למאן כי דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ואפילו במצות מלך וזה הלכה רווחת (רמב''ם הל' מלכים פ''ג), ולו יהיה שיואב נעלמה ממנו ומקרה אחד קרה לדוד ויואב, מה נענה בסנהדרין מה נענה בכל איש כשראו שבאו למנותם, היה להם לחרוד חרדה גדולה ואימת מות יפלו עליהם ויצעקו על הדבר לפני יואב ולפני המלך. גם כן יכולין לבא בטענה הנשמעת ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם, ואם חסו על מחצית השקל יותר מגופן היה להם לטעון שימנו בחרסית כמעשה שאול המלך, ואיך לא חסו על נפשם כל בני אל חי?!

והנכון בעיני כי דוד אמר דבריו סתם ליואב והדבר פשוט כי יואב יודע ספר היה ולא מנאם אלא על ידי דבר אחר, בבזק וכדומה לו ותמצא שדייק התלמוד בלשונו (ברכות ס''ב:) לא שקל מינייהו כופר, משמע כופר הוא דלא שקל, אבל המנין היה על ידי דבר אחר. והנה דייקנו שלא לכל מספר יתחייב הנתינה והטעות שטעה היתה שהיה המספר ללא דבר, וכבר פירשנו מדקדוק הכתוב כי לא יפקדו אותם אלא לסיבת דבר כמו שכתבנו למעלה אבל ללא דבר לא. והיא טענה שתמצא שטען יואב לדוד שאין צורך בדבר למנות ישראל, ואולי שאם היה מונה אותם על ידי מחצית השקל, לוּ יהיה שיתחייבו ישראל ב''מ מיתה הנה הוא כופר נפש של כל אחד, והוא אומרם ז''ל שאם היה דוד מונה אותם על ידי השקלים לא היה בהם נגף, ותמצא שאמר הכתוב (ש''ב כ''ד) ויוסף ה' לחרות בישראל ויסת את דוד בהם, הראת לדעת כי ישראל היו חייבין על הקודם, ולזה כשבא המספר בהם ללא צורך באין רשיון מאדון הכל, שלט בהם הדין ונפרע מהם עונם.

עוד אפשר לומר, כי כיון שהוזכר בתנאי המנין שצריך לסיבת דבר כל שחסר תנאי אחד, הרי הם נכללים בגדר הנגף ב''מ, וזו היתה טעותו של דוד שטעה, ולזה תמצא בתשובת יואב אליו ואדוני המלך למה חפץ בדבר הזה?!

פירוש מנין ללא צורך, אבל אם היה צורך בדבר יסכים גם הוא. ואם המנין היה אחד אחד הגם שיהיה צורך במנין לא יפקדם בדרך זה והיה צריך לומר לו איך יכול לעשות דבר זה, ולפי שאין ענין זה מפורש בכתוב אלא מדיוק הכתוב, לא מצא יואב לחלוק עם דוד.

או אפשר שחשב כשראה דבר מלך חזק עליו, אמר אולי שיש לו טעם נכמס וחש על עצמו ממרוד במלכות, ולעולם לא מנאם אחד אחד, ובזה אין קושיא. גם כן על כל איש ישראל שלא פקחו על נפשם, כי הם לא נמנו אחד אחד ודבר זה שצריך למנותם על ידי סיבה אין עליהם מוטל לדעת אם יש סיבה למלך ולא בדקו אחריו לחזקת כשרותו, נמצינו אומרים כללו של דבר, מספר בני ישראל נחלק לג' דינים:

האחד הוא מספר שהיה אחר העגל זה היה לצורך, גם הוצרך לתת מחצית השקל לצד שהיו חייבים כנזכר.

ב' כל שיש צורך במספרם אין צריך למנותם על ידי שקלים, אלא אפילו בחרסית, וזה מעשה שאול.

ג' כל שאין צורך למנותם, אין למנותם אפילו על ידי חרסית, וזו היתה טעותו של דוד שהטעהו ה' על שגיונו, ועל ידי נתינת מחצית השקל מותר, כי זה מונע הנגף הבאה מהמספר.

ואם תאמר למה הוצרך דוד למספר ולא הספיק לו מנין שקלי בני ישראל המביאים מדי שנה בשנה?

יש לומר שאין הוכחה מהשקלים כי יואב לא הביא אלא מספר האנשים שולפי חרב, והשקלים מביאים הכל ואפילו הקטנים כאומרם: (שקלים פ''א מ''ג) אדם שוקל על ידי בנו ובתו הקטנים ועל ידי אשתו וכו', ולזה רצה לדעת מספר אנשי המלחמה, ודבר זה לא ידענו ממחצית השקל המובא בית ה'.

{יג} זה יתנו וגו'. רז''ל אמרו (תנחומא) לקח כמין מטבע של אש מתחת כסא הכבוד והראהו למשה. וקשה, והלא יותר תהיה נשגת הידיעה באמירה, כשיאמר לו המשקל בפירוש ממה שיכיר בתבנית אש, כי השערת שיעור הדמות, לא תחקק בציור לשער אליה אלא בסמיכות, ונראה בהעיר, למה נתרצה ה' במחצית השקל לבד ולפחות היה לו לומר שקל שלם?

גם למה יצו ה' לבל יוסיף העשיר ולבל יגרע העני ממחצית השקל?

ולתת טעם לב' הערות נתכוין ה' ואמר לו זה יתנו דע כי אין עיקר הענין הוא הנגלה, אלא הנסתר, שזה בא בדמיונו, וכבר כתבנו בכמה מקומות, כי שכינתו יתברך שהיא בחינת כסא כבודו יתברך, על ידי מעשה בני ישראל יסובבו הפרדה, והוא אומרו (ישעי' נ') ובפשעיכם שולחה אמכם.

גם אומרו (משלי ט''ז) ונרגן מפריד אלוף, ועל ידי מעשה העגל, שהוא כנגד כל התורה כולה, יסובבו הפרדת השכינה בשורשי בחינת כל נשמות ישראל. לזה צוה ה' שיתנו מחצית השקל, שהוא סימן למה שהפרידו הם במעשיהם לשוב ליחדם יחד, ולהכרת הדבר הראהו כמין מטבע של אש מתחת כסא כבודו, כי שם בחינת שורשי נשמות בני ישראל. ואמר לו זה יתנו, פירוש יחזור לתת, סוד מחצית השקל שהפריד והוא זה יסוד וסוד הדבר, ולזה יכוין כל נותן ורחמנא לבא בעי, לכוין אל המכוון ליחד הנפרד והנחלק. ולזה גמר אומר את תרומת ה', והוא מה שרמזנו במחצית השקל, כי מתכנית בחינה זו בשם תרומת ה', ומעתה אם ירבה העשיר, הנה הוא מפסיד הכוונה שהיא העיקר, לזה צוה ואמר העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, והטעם לתת את תרומת ה' כנזכר שאם ירבה או ימעיט אין רישום תרומת ה' ניכר, ולטעם זה הקדים הכתוב זכרון השיעור, ואחר כך זכרון הנתינה, שהיה לו להקדים זכרון , ואח''כ בה שיעורה, אלא נתכוין לתת טעם הקצבה למה קצב מחצית השקל ואמר לתת וגו' כמו שפירשנו, ואולי כי רמז גם כן שאין הָקִּצְבָה שוה אלא בבחינת הקצבה. אבל בבחינת הכוונה מן הנמנע כי ישוו כל ישראל בכוונת הלב, שכל אחד כפי בחינת חיבתו בקונו, יעשה הדבר בחשק גדול והבן.

ולזה סמך מצות ההשואה לא ירבה העשיר ולא ימעיט העני ממחצית השקל, אבל בבחינת הנתינה אין מציאות להשוות הלבבות.

ובדרך רמז תתבאר על זה הדרך, כי בא הכתוב לגלות נסתרות לה', אשר יעשה בעולמו דבר שכל רואה יתמה בהלקח איש צדיק ישר קודם זמנו, יחצו ימיו כמשפט המתחייב לאנשי דמים ומרמה, ויבהלו רעיוני האדם לחשוב אחד מב' דרכים:

או יכחיש ב''מ אושר הצדיקים כי אין טוב בעמל האלהיי.

או יחשוב כי זה האיש מצפונו אינו כנגלה ממנו, והורעה חזקתו לטוב.

אשר על כן אמר ה' כי תשא את ראש בני ישראל פירוש אם תראה שיסתלק ראש בני ישראל בלא עת, ולא יעלה בכלח כעלות גדיש בעתו, הטעם הוא לפקודיהם על דרך אומרם ז''ל (שהש''ר פ''א) בפסוק אשכול הכופר דודי לי ואמרו ז''ל איש שהכל בו, הוא כופר נפשם של ישראל, והוא אומרו לפקודיהם לשון חסרון על דרך אומרו (במדבר ל''א מ''ט) ולא נפקד ממנו איש, כי לצד חסרון ישראל שנתחייבו, לזה אני נוטל את ראשם בעדם, לכופר נפשם, שלא ימותו כל ישראל.

ויתבאר גם כן לפקודיהם על דרך אומרם בזוהר (ז''ח) בפסוק כל העובר על הפקודים כל העובר על המצות לומר כי טעם החסרון הוא לצד עוברם על מצות ה', ומעתה לא יחשוב אדם רע לא על המסלק למה, ולא על המסתלק כי נסתרו בלתי הגון.

ואמר ה' כי לצד שהדור הוא הגורם לילקח הצדיק לזה צריך לתת כל איש ישראל כופר נפש הצדיק שמת בעדו, והוא אומרו, ונתנו איש כופר נפשו של המסתלק.

או גם כן של הנשארים, שירגישו בפטירת הצדיק שנלכד בשחיתותם. וכל אחד ישכיל כי חייב מיתה לשמים, ויתקן מעשיו, והוא מה שמפורש בדברי קבלה (ישעי' נ''ז)

מפני הרעה נאסף הצדיק

פירוש אם הסובבים דבר הרגישו בחסרונו ותקנו מעשיהם, שלא תבא. ואם לא הרגישו כדי שלא יהיה בתוך הרעה שתבא אחריו, ולזה צוה ה' כאן ונתנו איש וגו', ואומרו בפקוד אותם פירוש לא יאחרו נתינת הכופר, אלא תכף ומיד בפקוד אותם. במעשה זה שנטל ראשם, כל אחד יתקן מעוותו, ואומרו ולא יהיה בהם וגו', הא למדת שאם לא יעשו כנזכר יהיה בהם וגו', ואמר בפקוד אותם רמז כי לא יאוחר העונש אלא תכף לפקידה.

וכן תמצא שבכל עת שיסתלק הצדיק רעה הבאה אחריו היא סמוכה לפטירתו, כמאמרם ז''ל (סנהדרין קי''ג:) וכמו שראינו בעינינו בדורות הללו, ואומרו זה יתנו. כאן פירש הכתוב מה הוא כופר נפש שצוה לתת ואמר זה יתנו, יכוין אל ספר התורה, דכתיב: (יהושע א') לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, גם אמרו ז''ל, כי הקב''ה לפניו כל היום מונח ס''ת כמשפטו אשר צוה למלך ישראל (דברי סי''ז י''ט): והיתה עמו וגו', והוא מה שהראהו באצבע זה יתנו, וסתמו כפירושו שעל המונח לפניו תמיד צוה ה' ובאמצעות מה שילמדו בתורה, היא מגינה ומכפרת עון ומרבה זכיות, כאומרם (מנחות ק''י)

ותלמוד תורה כנגד הכל.

ואפילו היו ביד האדם עבירות רבות, זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם כאילו הקריב כל הקרבנות המכפרים, והוא אומרו כל העובר על הפקודים שהם המצות זה יהיו לו לתיקון כל דבר, ונמשך גם כן אומרו כל העובר עם שלמטה. לומר תיקון למי שאינו בן תורה, במה יתן כופר נפשו כי הוא בור ריק אין בו מים?!

לזה אמר כל העובר וגו' יתן מחצית השקל כיששכר וזבולון ושמעון אחי עזריה (סוטה כ''א.) ורבים כהם אשר יחצון כספם לעמלי תורה. ואומרו בשקל הקדש פירוש בעד שקל הקודש שהיא התורה, או ירצה שבזה ישוה הוא לנותן אמרי ספר כאומרו (קהלת ז') בצל החכמה בצל הכסף.

עוד ירצה על דרך אומרם ז''ל (בכורות ה'.) שקל הקודש כפול היה, ובא להודיע כי מה שיטול מהקודש בעד מחצית כספו. לא שיתנכה מֵחֵלֶק הלומד, ונמצא כל אחד אין בידו אלא מחצית שכר, לא כן הוא, כי שקל הקודש כפול היה ונמצא כל אחד בידו שקל שלם, והבן.

ואומרו עשרים גרה וגו' רמז לב' עשיריות שבשכינה, כסא ה', והמלך היושב על הכסא והבן, והנה באמצעות הלומד והעושה יתכוין הדבר ליחוד הבחינות, ורשם באומרו מחצית השקל תרומה לה', כי היא זאת שכינת אל חי, והיא הנפגמת במעשה ישראל, ומתיחדת בתורה ומעשים. ומעתה הגם כי שנים עשו הדבר, כל אחד יטול כנגד השנים כידוע הטעם.

ואומרו העשיר לא ירבה פירוש כי הנותן מחצית שקלו בעולם הזה, לא יראה בעיניו שהוא דבר מרובה, וירע בעיניו לחלק מחציתו.

ואמר והדל לא ימעיט, פירוש לצד היותו דל ונכסיו מצומצמים, לא ימעיט.

וטעם ב' אמר לתת את תרומת ה' לכפר על נפשותיכם, ובערך המוצג יוקטן כל הניתן בעדו, וכאן יש ב' השגות יקרות:

א' שבזה יתן תרומת ה' ויחוד קוב''ה ואין ערך לדבר הלז,

ועוד לכפר בעד הנפש אשר בעדה יתן אדם עור בעד עור וגו' (איוב ב').



ואומרו כל העובר וגו' מבן עשרים שנה כאן הודיע סוד מה שלא חייבה התורה לאדם אלא עד שהוא בן עשרים, שהוא לטעם עד שיגיע לגדר זה שתהיה נפשו שלימה מהשגת המושכל. מההדרגות הרוחניים האלהיים אשר נפש ישראל משם היא, ולזמן הנזכר תשיג, והוא סוד אומרו (תהלים ב') ה' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך, ועיין בדברי הזוהר (משפטים צ''ח.) ויש טעם נכבד למה לא יענש אדם עד גבול זה, כי הוא לצד שעדיין לא שלימה דעתו, בהכרת המושכל ובהשכלת הידיעה, ובתגבורת המספיק להערכת מלחמה, לשבור כח המסית, ולנצח תאות הטבעיות, ולהשכיל ברצון הנפש, ולהבחין את אשר ידבר בלבו אם לאושר, ובהיותו בן כ', הנה הוא שלם בדעתו, להחזיק מגן וצנה בתגבורת השכל, וההבחנה והבחירה בדרך החיים, והבן.

{יח} ונתת שמה מים. נראה שאין חיוב לעשות הדבר על ידי משה, אלא הוא הדין זר יכול לתת מים בכיור וכשם שאמר בתחלת הפסוק ועשית כיור וגו' שאין הכוונה שיעשה הוא.

{יט} את ידיהם ואת רגליהם. לא היה צריך לומר, אלא ידיהם ורגליהם, אלא נתכוון לומר שאין רחיצה לידים בלא רגלים ולא לרגלים בלא ידים, לזה אמר את פירוש עם ידיהם רגליהם ועם רגליהם ידיהם והם דברי רז''ל בזבחים (י''ט):

שצריך לקדש ידים ורגלים כאחד.

{כא} חק עולם. אפילו עלה מבית הטבילה, שנטהר מטומאה חמורה חוקה חקק ה', ולזה הוצרך לומר פעם ב' ולא ימותו, הא אם לא רחצו הגם שעלו מטבילה, הרי הם במיתה, ולא תועיל טבילה.

{כג} ואתה קח לך. פשט הכתוב הוא שיקח הוא משלו, שמן המשחה, לזה אמר ואתה פירוש כי מצוה זו אתה תעשנה, ואינו כשאר מצות שאני מצוך לנוכח וכוונתי שהזולת יעשה. והגם שכלל הכתוב השמן והסממנים בנדבת רבים, דכתיב (לעיל כ''ה ג'): וזאת התרומה וגו' בשמים לשמן המשחה וגו', כאן גילה לו ה' כי יחפוץ בשל משה בפרטים אלו.

עוד יתבאר ע''פ מה דתניא בכריתות (כריתות ה'.)

שמן שעשה משה בו שלקו וכו' בו נמשחו כהנים ז' ימים וכו' וכולו קיים לעתיד עד כאן.

הא למדת, שלא נעשה שמן המשחה זולתו, וכן כתב רמב''ם בפ''א מהלכות כלי המקדש:

שמעולם לא נעשה שמן אחר זולת מה שעשה משה, והוא אומרו ואתה קח לך אתה תעשה ולא זולתך ורמז באומרו קח לך על פי דבריהם שאמרו (ילקוט תשס''ד), שעתיד משה לעמוד לשרת לעתיד לבא, והגם שבפרשת הקטורת נאמר: (פסוק ל''ד) קח לך שם לא נאמר ואתה.

וְקִנְמָן בֶּשֶׂם מחציתו. רז''ל אמרו (כריתות ה'.)

מחצית הבאתו נמצאת אומר שצריך להביא ת''ק,

והקשו בגמרא:

ודלמא קנמן בשם ר''ן כקנה בשם?

ומתרץ:

אם כן לכתוב קרא קנמן בשם וקנה בשם, מחצה ומחצה ר''ן עד כאן.

ואפשר לנו לתרץ עוד, שאם כן לא היה צריך לומר מחיצתו כי אני יודע שר''ן הם מחצית הת''ק אבל אי אמרינן מחציתו של קנמן בא לומר ששוקלים אותו ב' פעמים, ומה שראיתי לראב''ע שכתב שאין מנהג הישמעאלי להוסיף אפילו כגרגיר חרדל במשקל, ואין זה אמת, שעל כל פנים צריך הכרת ההכרעה, ואף במשקל הזהב הגם שמתחכמין לשקול בעיון, כף כנגד חברתה בלא הכרעה, אף על פי כן, כשיצטרף ב' משקלים יוכר ההכרע ביותר.

וטעם שהש''ס לא בחר לתרץ כדברינו, כי יש לומר לעולם ר''ן לבד הוא אומר ואומרו מחציתו שיביא קכ''ה לבד וקכ''ה לבד.

{לב} קודש הוא. פירוש תכונתו, ואפילו יעשהו מחולין, והעושה במתכונתו כמעלה עולה וחטאת לעצמו, ואם עשאו להתלמד בו או על מנת ליתנו לציבור, מותר כן אמרו בכריתות (ה'.), עוד נראה אומרו קדש הוא קודש יהיה על זה הדרך, קודש הוא - זה שמן שעשה משה שקדושתו יתירה שהסך ממנו חייב כרת וכמו שאמר בסמוך ואשר יתן ממנו ואמרו בכריתות ממנו פירוש משמן שעשה משה ולא משמן המשחה זולתו.

ואומרו קדש יהיה לכם זה שמן דורות, שאינו שוה לקדושתו של שמן משה, ואין חייב אלא הרוקח כמוהו, ותיבת ממנו לבד לא תספיק, שזולתה הייתי אומר עד שימשחנו כולו, ורז''ל (שם ו'.) דרשו מפסוק זה שצריך לעשותה במקום קודש, ולדבריהם היה לו לומר כן במצותו לא באזהרת לא תעשו כמוהו, ודבריהם ז''ל אינם אלא אסמכתא להלכות שבידם ודברינו הם פשט הכתוב.

{לה} ממולח טהור. נראה כי פירוש טהור הוא שלא יראה בו ערבוב גוונים, כי לצד שיש בו אחד עשר סממנים יתרבו הגוונים, והגם שיערבם יחד לצד ריבוי הסממנים וריבוי הכמות שלש מאות וס''ח מנים תשאר איזה פינה בו שאין הגוון שוה בה, והגם שיהיה שוה אף על פי כן כשידקדק בחוש דקות הראות, ישכיל כי איננו גוון אחד, ואינו קרוי מציאות זה טהור, לזה אמרו ממולח טהור פירוש זך שיראה גוון אחד ממש באמצעות התערובת מעשה אומן, ובאמצעות היותה דקה ביותר.

{לז} והקטרת אשר תעשה. יתבאר על פי דבריהם ז''ל (שם ו'.) שאמרו חכמים כל יום מתקן במתכונתה והיה מכניס, והוא אומרו והקטורת אשר תעשה פירוש כל מה שישנו בהכשר מעשה בית ה' במתכונתה לא תעשו הא למדת המפטם חצי מנה חייב כרת.

לא תעשו. פירוש אפילו שלא להריח אסור בלאו, אבל בכרת דוקא להריח, ולזה לא רשם תנאי להריח בפסוק זה אלא בפסוק שהזכיר בו עונש כרת.