{א} ויקהל משה וגו'. צריך לדעת טעם שהוצרך לומר ויקהל, אחר שהוא דבר הרגיל בכל עת, אשר יצוה דבר ה', ונראה כי לצד שראו כי קרן עור פניו וייראו מגשת אליו, לזה הוצרך להקהיל את כולן לבל ימנעו קצת מהמורא, וזה שדקדק לומר את כל עדת.

עוד ירצה באומרו את כל, על פי מה שפירשתי בפרשת תרומה בפסוק מאת כל איש אשר וגו' שבא לרבות יתומים קטנים ונשים יעויין שם, והוא אומרו את כל ב' ריבויים, וטעם שלא הזכיר הג' שהוא שוע זה אינו צריך לקרא לו, כי מעצמו בא יבא ברנה בכלל כל ישראל.

ובספר הזהר (ח''ג קצ''ו:) אמרו:

שהקהיל האנשים להפרידם מהנקבות לצד שהיה השטן מצוי בינם לבל יזיקם ח''ו ע''כ,

ומן הסתם לא יכחיש שלא נזדמנו הנשים לשמוע דבר ה' ובפרט להביא נדבת המשכן, וכן הוא אומר (פסוק כ''ב) ויבואו האנשים על הנשים, אלא יכוין לומר כי הקהיל האנשים בפני עצמן והנשים בפני עצמן ולא באו יחד ולא עמדו במסיבה אחת, והכתוב רמז הדברים בייתור תיבת בני שלא היה צריך לומר אלא את כל עדת ישראל.

אלה הדברים וגו'. צריך לדעת אומרו אלה הדברים, ובמסכת שבת (צ''ז:) דרש מכאן רבי ט''ל מלאכות כמנין אלה ל''ו דברים ב' הדברים ג', הרי ט''ל, וזה דרך דרש.

עוד צריך לדעת, למה הוצרך לומר לעשות אותם ולא הספיק באומרו, אשר צוה ה'?

ועוד, כיון שלא אמר במצוה זו אלא ענין שבת, איך יוצדק ליאמר עליו תעשו?

אכן יתבאר ע''פ דבריהם ז''ל (הוריות ח'.) שאמרו בפסוק (במדבר ט''ו כ''ב):

כי תשגו וגו' שכל המודה בעבודה זרה ככופר בכל התורה,

ומעתה הנה צריכין כל ישראל לתקן כל תרי''ג מצות אשר פגמו בכולן, ודבר זה הוא רחוק מגדר ההשגה, אשר על כן באה מצות ה' להם שיזהרו במצות שבת, ואמרו ז''ל (שמו''ר פכ''ה) שקול שבת כנגד כל התורה, ובזה יתקנו פגם שפגמו בכל התורה, והוא מאמר משה כאן, אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם, פירוש לשון תיקון בזה יתוקנו פגמיהם של בני ישראל ומה הם הדברים ששת ימים וגו' וביום השביעי וגו', ובזה יתיישב מה שקשה.

עוד למה חזר עוד לצוות על השבת אחר שכבר צוה כמה פעמים?

ועוד למה צוה עליו סמוך למצות מעשה המשכן?

ולדברינו יבא על נכון, כי יצו ה' על תיקון העבר, כדי שיהיו מוכשרים לשכון בתוכם ובמצות שבת ששקולה ככל התורה, היא תקנת עבודה זרה, כאומרו (ישעי' נ''ו) אשרי אנוש יעשה זאת ודרשו ז''ל (שבת קי''ח:)

כל השומר שבת כהלכתו, אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש, מוחלין לו:

עוד יתבאר ע''פ דבריהם ז''ל (מכילתא פ' תשא):

רבי אלעזר בר פרטא אומר: מנין שכל המשמר שבת מעלין עליו כאלו עשאו, דכתיב ושמרו וגו' לעשות את השבת ע''כ.

והנה בפרשת כי תשא פירשתי דרכים רבים באומרו לעשות את השבת, ודרשה זו, זה מקומה, והוא אומרו אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם, פירוש הדברים עצמן שהם שבתות אתם עושים אותם, והבן.

עוד ירצה לומר כי הגם כי מצות שבת היא שמירה מהמלאכות ושביתה, ואין כאן מעשה ליטול עליה שכר, אלה הדברים אשר צוה ה', שיהיו בגדר מעשה ליטול עליהם שכר, ועיין מה שכתבתי בפרשת כי תשא (ל''א ט''ז) טעם לזה, ודקדק לומר אלה, לשלול הדוגמא שישנו בבחינת שמירה לבד, אינו כבחינת המעשה ליטול עליו שכר.

ועל פי המדרש (ילקוט שמעוני רמז תח)

שאמרו כי אמר הקב''ה למשה הקהל קהילות ודרוש ברבים כדי שילמדו לדורות הבאים להקהל בכל שבת וכו',

יתבאר הכתוב על נכון ויקהל משה וגו' ויאמר אליהם אלה הדברים פירוש הקהלת העדה ודרשת התורה, צוה ה' לעשות אותם, או ירמוז באומרו לעשות אותם על בני ישראל, כי באמצעות הדברים מתכפרים כל עונותם, כמאמר ר' ישמעאל שם.

{ב} ששת ימים תעשה. טעם זכרון עשיית מלאכה בימי החול, אולי שיכוין לומר שאם יהיה יום ז' קודש, תעשה המלאכה הצריכה לך בששת ימים.

או ירצה הכתוב לאסור מלאכת שבת בין על ידי עצמו בין על ידי גוי, והוא אומרו ששת ימים תֵּעשה בציר''י תחת התי''ו, פירוש תהיה נעשית, אבל ביום השביעי אפילו על ידי אחרים אין לך לעשות, וזה כהאומר אמירה לגוי אסורה. דבר תורה (מכילתא פ' בא), וטעם אומרו ששת, ולא בששת כדי שלא תטעה כי יש מצוה בעשיית מלאכה בהם.

עוד ירמוז כי לא יקומו ששת ימים במלאכתן, אשר הכינם ה' לעשות, אלא אם יום השביעי יהיה לכם קדש, אבל אם לא ישמרו שבת לא יהיו הששת ימים, כי שבת הוא נפש קיום העולם, וכמו שהקדמנו בפרשת בראשית בפירוש פסוק (ב' ב') ויכל וגו' ביום השביעי יעויין שם.

{ד} אל כל עדת וגו' לאמר וגו'. צריך לדעת למי יאמרו בני ישראל?

ואולי כי לצד שלא ידבר משה עם הנשים והקטנים הגם שיהיו שם, וצוה לאמר להם הדברים, ואומרו זה הדבר וגו' לאמר יתבאר ע''פ מה שאמרו בספרי (פ' תצא)

ר' מאיר אומר: טוב אשר לא תדור טוב מזה ומזה שלא תדור כל עיקר.

ר' יהודה אומר טוב מזה ומזה נודד ומשלם. ע''כ,

ואמרו בפ''א דנדרים (ט'.) ב' אוקימתות:

א' שחולקים בנדר אבל בנדבה מודה ר' מאיר שיהא נודב ומשלם, וכגון שהיה באופן שאינו בא לידי תקלה. וכמעשה הלל שהיה מביא קרבנו כשהיא חולין לעזרה, ושם היה מקדישה.

והב' שחולקים בנדבה, ולא אמר ר' יהודה אלא נודב אבל נודר לא, ונודב עצמו דוקא באופן שאינו בא לידי תקלה כנזכר יעויין שם.

לפי זה יכוין הכתוב לומר על זה הדרך, כי לצד שקדם לומר קחו מאתכם תרומה כל נדיב לבו אם כן בנדבה מדבר הכתוב, לזה אמר זה הדבר, פירוש הנדבה צוה ה' לאמר אותה, פירוש דוקא במציאות זה, שהוא שצוה ה' שתאמרו נודב ומשלם. והוא בסדר שאינו בא לידי תקלה, לאוקימתא ראשונה יעלה דרכנו כר' מאיר, ולאוקימתא ב' כר' יהודה.

{ה} יביאה את תרומת ה'. פסוק זה מראה באצבע כי לבד המורגש יש המושכל, והוא מאמרם ז''ל, (תיקונים תיקון כ''א) כי מעשה התרומה מושכל היא בחינת השכינה, כי לה יקרא תרומת ה', ועל ידי מעשה התרומ,ה יפעיל בה דבר טוב ויחבר אוהל בל ימוט, ועיקר הרצון במעשה, הוא המושכל, והוא אומרו יביאה, פירוש יביא לבחינה הנעלמת עם תרומת ה'. וביאר הכתוב מי הוא אשר יביאה, ואמר כל נדיב לבו, פירוש העושה דבר מנשיאות הלב אשר ידבנו, לצד התנועעות הרוחנית השוכן בלב בחשק הדבר יפעיל במושכל נעלם, אבל אם יביא התרומה בלא נדיבות לב, אין זה פועל במושכל.

זהב וכסף וגו'. ראיתי לתת לב בכל הפרשה בסדר התחברות השמות ופרטי הדברים, כי לא השוה מדותיו בהם לפעמים יאמר וא''ו בכל פרט הנוסף, כמעשהו בסדר י''ג דברים הבאים בנדבת המשכן, שאמר וא''ו בכל נוסף ולפעמים יאמר וא''ו בהתחברות הג', כאומרו את המשכן את אהלו ואת מכסהו ותכף חזר בו בכתוב עצמו ולקח סדר התחברות אחר, ואמר את קרסיו ואת קרשיו וכן על זה הדרך עד סוף סדר פרטי המשכן, כמה שינויים בפרט זה.

ונראה ליישב בהקדים דבריהם ז''ל (ב''ר פ''ל) כי הוי''ו יגיד התקשרות הנוסף עם הראשון, וחסרון הוא''ו יגיד, כי הוא גבול בפני עצמו, ומזה נשכיל על כל דבר ודבר, ונלך לישב כל פרט ופרט במקומו, וזה יצא ראשונה בנדבת המשכן, אמר ו' בראש כל פרט כדי להסמיך ולהשוות כל הי''ג דברים, לומר שכולם שוים ליקראות תרומת ה', וזכותן שוה מביא הנחושת כמביא זהב, כמו שמצינו שאמר הכתוב בעולת הבהמה ריח ניחוח ובעולת העוף ריח ניחוח.

ואמרו ז''ל (מנחות ק''י.)

לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט כו',

ועיין מה שפירשתי בענין בפרשת ויקרא (א' י''ז). גם נתכוין לומר שכל הי''ג דברים חובה הם לצורכי המשכן. דבר קטן כדבר גדול מעכבין, אשר על כן חברם במחברת הווין, כל זה בערך דבר הניתן, אבל בערך הנעשה ממנו יש בהם הדרגות הקדושה כמה קדושות הם, זו למעלה מזו, ולא תדמה שום קדושה למה שלמעלה ממנה.

{יא} את המשכן וגו'. הנה הדרגת המשכן שהם יריעות התחתונות, להיות שמסככין על הקודש, הם בהדרגה מעולה מאהלו ומכסהו, העשויים מהעורות שאינם רואים פני הקודש, לזה לא אמר ואת אהלו להשוות אליו, אבל כל מה שעל יריעות התחתונות השוה אותם הכתוב במדרגה אחת ואמר ואת מכסהו להשוותו בגדר אחד עם אהלו. ולוּ יהיה שתהיה גדולה קצת הדרגת האוהל מהמכסה, יודיע הכתוב כי אין הפרש כל כך ובהדרגה אחת תחשב, ואומרו את קרסיו ולא אמר ואת, לומר כי הדרגה זו של הקרסים אינה בגדר השואה עם אוהל ומכסהו. ואמר ואת קרשיו כי שוים הם בגדר עם הקרסים, ואמר את בריחיו, כי אינם בגדר קדושת הקרשים, ואמר את עמודיו שאינם בגדר הבריחים, ואמר ואת אדניו כי שוים בהדרגה עמודים לאדנים, והמשכיל על דבר יראה כי השכל יכיר ההדרגות, שהם כמו שכתבתי.

{יב} את הארון. התחיל הכתוב במעולה שבכלים, כמו שהתחיל במשכן ביריעות של שש, שהם גדר הקדושה המעולה שבבית, ואומרו ואת בדיו יודיע הכתוב כי שוים הבדים לגופו של ארון בקדושה, ולזה תמצא שצוה הכתוב (לעיל כ''ה ט''ו) לא יסורו ממנו, ואומרו את הכפורת כי לא שוה לקדושת הארון, וכן תמצא שלא היה קבוע בארון וגם אין אזהרה שלא להסירו, ואומרו ואת פרוכת המסך, השוה הכתוב קדושתו לקדושת הכפורת, שהם בגדר אחד.

{יג} את השלחן. אין קדושת השלחן שוה לקדושת הקודם לו, לזה אמר את, ואמר בכל פרטיו ואת כי מדרגת כולם שוה בקדושה, ואת מנורת המאור בתוספת וא''ו, לומר כי זו קדושתה וקדושת כליה שוים לקדושת שלחן וכליו, ואמר ואת מזבח הזהב, כמו כן בגדר שוה למנורה ולשלחן הוא וכליו ושמן המשחה וגו', עד מסך הפתח. בכל פרט אמר הכתוב ואת לומר שכולן בגדר אחד הם. ואמר את מזבח העולה בלא וא''ו לומר שאינו בגדר קדושת הקודם ומקומו מוכיח עליו, ונאמר ואת מכבר שהוא בגדר עמו, ואמר את בדיו שאינו בגדר עמו, ואת כל כליו בגדר א' עם בדיו.

את הכיור אינו בגדר מזבח הנחשת, ואת כנו בגדר א' עם הכיור, את קלעי החצר, אינם בגדר מזבח העולה וכליו, את עמודיו גדר למטה מהקלעים, ואת אדניה ואת מסך בגדר א' עם עמודיה, את יתדות גדר בפני עצמו, ואת יתדות החצר ואת מיתריהם, כולן שוים בגדר אחד. את בגדי השרד, הם דברים שמכסים הקודש בפרק הנסיעה ומדרגתם למטה ממדרגת יתדות וגו', את בגדי הקדש הם מדרגה בפני עצמן, ועיין מה שכתבתי בפרשת תרומה (כ''ה ז') כי אין מועלים בבגדי כהונה ומועלין בכל כלי הקודש, ואת בגדי בניו שוים הם לקדושת בגדי אהרן אביהם, לזה חברם בוא''ו המחברת.

{כ} ויצאו כל עדת בני ישראל. פירוש שיצאו כולם כאחד בזריזות להביא, ולא היה בהם אחד שנתעכב מחבירו.

מלפני משה. פירוש מלפניו קודם שיתן להם רשות לעמוד מלפניו, והגם דאמרינן ביומא (נ''ג.) שאין רשות לתלמיד לעמוד מלפני רבו, אלא עד שיתן לו רשות, דנו ישראל כי כשאמר להם קחו מאתכם תרומה וגו' וגמר דבריו כאילו אמר להם עמדו. או אפשר כי אהבת הדבר קלקלה השורה.

עוד נראה שנתכוונו להקדים לבל ילך משה ויקדים להביא כל הצורך משלו, כי עשיר גדול היה וחשק גדול הוא בעשות מצות ה', לזה יצאו מלפניו, פירוש על דרך אומרו (רות ד') וזאת לפנים קודם לו.

{כא} ויבאו כל איש אשר נשאו וגו'. פירוש אומרו נשאו לבו ונדבה וגו', דע כי יש שתי הדרגות במתנדבים:

הא' הוא המתנדב ברצון נפשו כפי יכולתו וערך ממונו, ולזה יקרא נדבה רוחו לשלול שאינו עושה הדבר כמו צער בנפשו.

והב' הוא המתנדב יותר מיכולתו מגודל טוביות לבו, ולזה יקרא נשאו לבו פירוש שהלב מנשאהו ומעריכו בערך עשיר יותר ממה שהוא, לתת דבר יקר.

ולזה אמר כי בישראל נמצאו ב' סוגים הנזכרים, ופתח במעולה שבשניהם, ואמר כל איש אשר נשאו לבו, ודקדק לומר תיבת איש לשון חשיבות, וכנגד הב' אמר וכל אשר נדבה רוחו ולא אמר איש כי אינו חשוב בערך הראשון. וממוצא דבר אתה יודע כי לא היו בכל המתנדבים אלא ב' הדרגות, וב' לשבח, שנדבו בלבם ולא עשו הדבר בחסרון רצון הלב, אלא שאחד גדול מחברו, ולזה דקדק לומר הביאו את תרומת ה', לרמוז לבחינת הנעלמת שרמז באומרו (פסוק ה') יביאה את תרומת ה' וכמו שפירשנו שם שיכוין אל המושכל, ודבר זה עקרו בנדבת הלב והנה הוא.

ולכל עבודתו וגו'. יודיע הכתוב כי כל צרכי המשכן, פירוש כל הי''ג דברים שצריכין למשכן וכו' באו בעצמן בנדבה ולא הוצרכו לקנות דבר מהם בכסף וזהב המובא בתרומה והבן.

{כב} ויבואו האנשים על הנשים וגו'. צריך לדעת כוונת. אומרו על הנשים?

עוד למה כפל לומר פעם אחרת כל נדיב לב?

ואולי כי יודיע הכתוב אופן נדבת לב, אשר עשו אנשי החיל, כי דבר ידוע הוא, שיש הדרגות באהבת הנכסים והם ד':

האחד, שבראשונות הם כלי תכשיטי בני ביתו של אדם וכלי הבית, דברים אלו יגדל ערכם בעיני האדם מכל קנין כספו והדבר פשוט הוא,

שני, הזהב כי מכל קנינים שישנם בעולם יאהב הזהב יותר מכולם.

שלישי, דברים שאינם בנמצא זולת אצלו, יגדל מעלתם בעיניו יותר משיעור שוים.

רביעי, הם שאר קנייני האדם כסף ושוה כסף.

וסידר הכתוב הדרגות המתנדבים בעם וראשון בקודש התחיל בו ואמר ויבואו האנשים על הנשים פירוש מה שעל הנשים, כל נדיב לב הביאו אותם. וסידר הכתוב התכשיטים שהביאו, להראות חיבת המתנדבים שלא רצו להביא אלא דבר היותר מעולה וחביב אצלם. הגם שעומדים לשבירה ולקלקל, אף על פי כן אהבה נפשם חיבת הקודש, מכל יקר ראתה עינם והביאו כל תכשיטי נשיהם, חח ונזם וטבעת וגו', ודקדק לומר נדיב לב.

דע כי יש הפרש בין ידבנו לבו לנדיב לב, כי ידבנו לבו יאמר על כל אשר יתנדב מלבו, ויש שידבנו הרבה ויש שידבנו מועט, אבל נדיב לב יאמר על לב נדיב, והוא הרמוז באומרו אשר נשאו לבו כי מי שלבו נדיב יתנדב יותר מהיכולת ולא יקפיד על החסרון אשר ימצאנו, כי שמח בנתינה יותר מהקנין אצלו, ואומרו כל כלי זהב, פירוש לא תאמר כי לצד שהיו להם התכשיטין הוא שהביאו לה' הכפל, לזה אמר כל כלי זהב, שלא הניחו להם כלי זהב ואומרו חח ונזם שם המין, או ירצה כל כלי זהב, לומר שלא הניחו בביתם כל מין כלי זהב, שבהם ישתעשע אדם לקיים אומרו (שה''ש א') נגילה ונשמחה בך.

ואולי כי רמז באומרו על הנשים שהביאום עליהם ובבואה לפני משה הורידו עדים מעליהם ונתנום לתרומת ה', חיבה יתירה נודעת להם בזה לאדונינו ב''ה.

הדרגה ב' היא הזהב שאינו עשוי תכשיט, כנגד המביא מבחינה זו אמר וכל איש אשר הניף תנופת זהב לה'.

ג' דברים שאינם בנמצא כי היו במדבר ואין שם בנמצא תכלת וארגמן וכו' וכנגד המביא מהם אמר וכל איש אשר וגו' תכלת וארגמן וגו'.

ד' והוא מדרגה שלמטה מכולן בבחינת הקנינים כסף ושוה כסף אמר כל מרים תרומת כסף ונחושת וגו', ואומרו וכל אשר נמצא אתו עצי שיטים אלו אין להם כינוי נדבה, והטעם על דרך אומרם ז''ל (תנחומא פ' תרומה) כי צפה יעקב אבינו וכו' יצוה ונטעום לצרכי המשכן, ולזה לא אמר אלא וכל אשר נמצא אתו עצי שטים וגו' הביאו, ודקדק לומר לכל מלאכת העבודה לצדק דברינו כי מציאת עצי שטים בידם היה לצורכי מלאכת המשכן, שאם לא כן לא היה צריך לומר כן.

ועוד היה לו להקדים לומר הביאו ואחר כך יאמר לכל מלאכת המשכן?

אלא לומר כי מציאותם בידם הוא למלאכת וגו' והם לא עשו אלא ההבאה, והוי כדבר שאין בו חסרון כיס להם והבן, ולפי מה שהצענו יש טעם נכון למה אמר בכל פרט ופרט הביאו ולא הספיק באחת, כי אין הדרגת ההבאה שוה.

{כז} והנשִׂאִם וגו'. לצד שבאו באחרונה נכתבו אחר מטוה העזים בחכמת נשים.

{כט} הביאו בני ישראל נדבה לה'. התורה מעידה על כללות ישראל שהביאו נדבת ה', פירוש דבר הראוי ליקרא נדבה.

{לד} ולהורות נתן וגו'. פירוש לצד שיש חכמים רבים, שתהיה חכמתם בלבם לבד שלא ידעו ללמדה, לזה אמר ולהורות נתן בלבו, השכיל חכמת הלימוד, עוד בא לשלול, מה שכתוב בפ''ג דיומא (ל''ח) של בית גרמו לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים של בית אבטינס לא רצו וכו', והודיענו הכתוב כי על אלו יאמר (משלי י') זכר צדיק לברכה כי היו מורים ומלמדים כל הרוצה.