(ד): וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם -
בעבור שפחד פרעה מהם במכת הבכורות ובקש מהם וברכתם גם אותי (לעיל יב לב), לא היה בלבו לרדוף אחריהם אפילו אם יברחו, אלא שיעשה משה בהם כרצונו, ועל כן הוצרך לומר כי הוא יחזק את לבו לרדוף אחריהם. ולמטה (פסוק יז): אמר פעם אחרת הנני מחזק את לב מצרים ויבאו אחריהם, כי בראותם שנקרע הים לפני בני ישראל והם הולכים ביבשה בתוכו איך ימלאם לבם לבא אחריהם להרע להם, ואין בכל המופתים כפלא הזה, וזה באמת שיגעון להם, אבל סכל עצתם וחזק את לבם ליכנס בים:

(ה): ויוגד למלך מצרים כי ברח העם -

איקטורין שלח עימהם, וכיון שהגיעו עד שלושת ימים שקבעו לילך ולשוב וראו שאינם חוזרים למצרים חזרו והגידו לפרעה ביום הרביעי, חמישי וששי רדפו אחריהם, ליל שביעי ירדו לים, בשחרית אמרו שירה, והוא יום שביעי של פסח, לכך אנו קורין השירה ביום השביעי. זהו לשון רש"י. וכן הוא במכילתא (כאן).

ועל דרך הפשט הוא אשר דבר ה' ואמר פרעה לבני ישראל, כי כאשר עשו כן בני ישראל ושבו וחנו לפני פי החירות לפני בעל צפון הוגד זה למלך מצרים ואמר כי ברח העם והם נבוכים במדבר ואינם הולכים אל מקום ידוע לזבוח. וזה טעם ובני ישראל יוצאים ביד רמה (פסוק ח), שעשו להם דגל ונס להתנוסס, ויוצאים בשמחה ובשירים בתוף ובכינור כדמות הנגאלים מעבדות לחירות, לא כעבדים העתידים לשוב לעבודתם, וכל זה הוגד לו:

(י - יא): וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה', ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים -
איננו נראה כי בני אדם הצועקים אל ה' להושיעם יבעטו בישועה אשר עשה להם ויאמרו כי טוב להם שלא הצילם.

אבל הנכון שנפרש, כי היו כתות, והכתוב יספר כל מה שעשו כלם. אמר כי הכת האחת צועקת אל ה', והאחת מכחשת בנביאו ואינה מודה בישועה הנעשית להם, ויאמרו כי טוב להם שלא הצילם. ועל זאת כתוב וימרו על ים בים סוף (תהלים קו ז), ולכך יחזיר הכתוב "בני ישראל" פעם אחרת, ויצעקו בני ישראל אל ה', כי הטובים בהם צעקו אל ה' והנשארים מרו בדברו. ולכך אמר אח"כ (להלן פסוק לא): וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו. לא אמר "וייראו ישראל את ה' ויאמינו" אבל אמר "העם", כי "בני ישראל" שם ליחידים, "והעם" שם להמון.
וכן וילונו העם (להלן טו כד).

וכך הזכירו רבותינו (במדב"ר כ כג):

ויחל העם לזנות (במדבר כה א), בכל מקום שנאמר "העם" לשון גנאי הוא, וכל מקום שנאמר "ישראל" לשון שבח הוא:

והנה לא אמרו "לקחתנו למות במלחמה", אבל לקחתנו למות במדבר, וממותנו במדבר, כי טרם יראו מלחמה לא היו חפצים לצאת אל המדבר פן ימותו שם ברעב ובצמא.

ויתכן שאמרו לו כן בצאתם ועודם בארץ מצרים כאשר הסב אותם אלוהים דרך המדבר ים סוף.

או שאמרו לו מתחלה אנה נצא, אם דרך פלשתים ילחמו בנו, ואם דרך המדבר טוב לנו לעבוד את מצרים ממותנו במדבר.

ואפשר עוד לומר כי היו העם מאמינים בה' ומתפללים אליו להצילם, אבל במשה נכנס ספק בלבם פן יוציאם למשול עליהם. ואע"פ שראו האותות והמופתים חשבו שעשה אותם בדרך חכמה או שהשם הביא עליהם המכות ברשעת הגויים, כי אלו חפץ השם ביציאתם לא היה פרעה רודף אחריהם:

ואונקלוס תרגם בכאן:

צעקו וצעיקו,

עשאו עניין תרעומת, לומר שלא התפללו אבל היו מתרעמים לפניו על שהוציאם ממצרים, כלשון ויצעקו אל פרעה לאמר למה תעשה כה לעבדיך (לעיל ה טו).
וכמוהו ותהי צעקת העם ונשיהם גדולה אל אחיהם היהודים (נחמיה ה א), מתרעמים עליהם בקול גדול וצעקה.

ובמכילתא (כאן):

תפשו להם אומנות אבותם, ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים, מאחר שנתנו שאור בעיסה באו להם אצל משה, אמרו לו הלא זה הדבר אשר דברנו אליך וגו'. ושאור שבעיסה הוא היצר הרע, והיה דעתם לומר כי מתחלה צעקו אל ה' לתת בלב פרעה לשוב מאחריהם, וכאשר ראו שלא היה חוזר אבל היה נוסע וקרב אליהם, אז אמרו לא נתקבלה תפילתנו ונכנסה בלבם מחשבה רעה להרהר אחרי משה כאשר בתחילה:

(יג): כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד -
על דעת רבותינו (מכילתא כאן).

היא מצות לא תעשה לדורות.

ואם כן יאמר הכתוב אל תיראו, התייצבו במקומכם וראו את ישועת ה' שיושיע אתכם היום מידם ואל תשובו לעבודתם, כי מצרים אשר ראיתם אותם היום הקב"ה מצווה אתכם עוד שלא תוסיפו ברצונכם לראותם מעתה ועד עולם. ותהיה מצווה מפי משה לישראל, ולא הוזכרה למעלה.
וכן ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס וה' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד (דברים יז טז), שהיא מצווה באמת, לא הבטחה:

(טו): מה תצעק אלי -
אמר ר"א:

כי משה כנגד כל ישראל, שהיו צועקים לו, כמו שאמר ויצעקו בני ישראל אל ה'.

וא"כ למה אמר מה תצעק אלי, ראוי להם לצעק. ואולי יאמר מה תניחם לצעוק דבר להם ויסעו, כי כבר אמרתי לך ואכבדה בפרעה (פסוק ד)?

ורבותינו אמרו (מכילתא כאן):

שהיה משה צועק ומתפלל.

והוא הנכון, כי לא ידע מה יעשה, ואף על פי שאמר לו השם ואכבדה בפרעה, הוא לא היה יודע איך יתנהג, כי הוא על שפת הים והשונא רודף ומשיג, והיה מתפלל שיורנו ה' דרך יבחר. וזה טעם מה תצעק אלי, שהיית צריך לשאול מה תעשה ואין לך צורך לצעוק, כי כבר הודעתיך ואכבדה בפרעה, ולא סיפר הכתוב צעקת משה, כי הוא בכלל ישראל:

(יט): ויסע מלאך האלוהים -
אמר ר"א:
מלאך האלוהים הוא השר הגדול ההולך בענן, והוא הכתוב עליו וה' הולך לפניהם יומם. וכאשר נסע המלאך הזה ההולך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם נסע עמוד הענן עמו, ויהי הענן והחשך בין מחנה למחנה ויאר לישראל את הלילה בעמוד האש כאשר עשה בשאר הלילות לעבור הים, כי בלילה עברו. ועל דעתי זה שאמר הכתוב "ויסע מלאך האלוהים" היה בתחילת הלילה, "ומלאך האלוהים ההולך לפני מחנה ישראל" רמז לבית דינו של הקב"ה, שנקראת מדת הדין "מלאך" במקומות מן הכתוב, והוא השוכן בעמוד האש, והולך לפניהם לילה להאיר להם, ועל כן הזכיר "האלוהים". ויתכן שאינו נסמך, אבל הוא ביאור:

וראיתי במכילתא דר' שמעון בן יוחאי:

שאל רבי יונתן בן יוחאי את ר' שמעון בן יוחאי:
מפני מה בכל מקום כתוב "מלאך ה'" וכאן "מלאך האלוהים"?
אמר לו: אין אלוהים בכל מקום אלא דין וכו'.

רמזו למה שאמרנו.
והנה עתה נסע בעמוד האש מלפני מחנה ישראל והלך מאחריהם, ונסע עוד עמוד הענן מפניהם ויעמוד מאחריהם, והנה שני העמודים מאחריהם. ושב לבאר כי בא עמוד הענן הזה בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל, לומר שלא הפסיק עמוד הענן בין עמוד האש למחנה ישראל, אבל הפסיק בין מחנה מצרים ובין עמוד האש. ויהי הענן והחשך בין מחנה למחנה, והיה לישראל אור בעמוד האש אע"פ שהוא מאחריהם, מפני שהיה למעלה ולא היה עמוד הענן מפסיק אותו להם כאשר למצרים:

וזה טעם ויאר את הלילה -
כי האיר להם הלילה, אבל לא כשאר הלילות לנחותם בדרך, כי לא היה הולך לפניהם. והיה זה, שאלו היה עמוד האש הולך לפני ישראל כשאר הלילות, ועמוד הענן בין מצרים ובין ישראל, היו ישראל ממהרים ללכת, והמצרים לא יראו ולא יבאו אחריהם, ועתה הלכו ישראל לאטם ואין המרחק רב ביניהם, והיו המצרים רואים את מחנה ישראל מתוך הענן והולכים אחריהם, כי יראו האש מתוך הענן, אלא שלא היו יכולים ליקרב אליהם מפני הפסק שני העמודים. וזה טעם ולא קרב זה אל זה כל הלילה:

(כד): ויהי באשמורת הבקר וישקף ה' אל מחנה וגו' -
כי הסיר עמוד האש ממחנה ישראל כמנהג כל הימים, ושמו היום משקיף על מחנה מצרים, בינם ובין עמוד הענן אשר ישתמשו בו ישראל ביום.

ויהם את מחנה מצרים -
בהשקיף עמוד האש עליהם, כי יגיע עליהם חומו הגדול ולהבה תלהט רשעים (תהלים קו יח). וכבר פירשתי במעשה בראשית (בראשית א ד): כי יסוד האש יקרא חשך, "והענן והחשך" הוא עמוד אש וענן, אבל עמוד האש היה מאיר לכל ישראל בעמודו, והיה עתה מחשיך למצרים מפני היותו בא בעמוד הענן אשר יחשיך עליו כשמש אשר הענן יכסנו. והנה עשה הכל בשני עמודים הללו. וזהו הנכון בפסוקים האלה:

(כא): ויט משה את ידו על הים ויולך ה' את הים ברוח קדים וגו' -
היה הרצון לפניו יתברך לבקע הים ברוח קדים מיבשת שיראה כאלו הרוח היא המחרבת ים, כעניין שכתוב (הושע יג טו): יבא קדים רוח ה' ויבוש מקורו וייחרב מעיינו, השגיא למצרים ויאבדם, כי בעבור זה חשבו אולי הרוח שם הים לחרבה, ולא יד ה' עשתה זאת בעבור ישראל, אע"פ שאין הרוח בוקעת הים לגזרים לא שמו לבם גם לזאת, ובאו אחריהם מרוב תאוותם להרע להם, וזה טעם וחזקתי את לב פרעה ויבאו אחריהם, שחזק לבם לאמר ארדוף אויבי ואשיגם בים, ואין מידי מציל, ולא זכרו עתה כי ה' נלחם להם במצרים:

(כח): ויכסו את הרכב ואת הפרשים לכל חיל פרעה -

כך דרך מקראות לדבר כן בלמ"ד יתירה, כמו לכל כלי המשכן (להלן כז יט), לכל כליו תעשה נחושת (שם ג), ואינה אלא לשון תיקון. לשון רש"י.

ואינו כן במקום הזה, רק פירושו ויכסו את הרכב ואת הפרשים ולכל חיל פרעה הבאים אחריהם בים, והחיל אינם הרכב והפרשים, אבל הם עמו אשר לקח עמו, כמו שאמר למעלה (יד ט): כל סוס רכב פרעה ופרשיו וחילו. וכמוהו כסוי בלמ"ד כמים לים מכסים (ישעיה יא ט), ועשית מכסה לאהל (להלן כו יד), ובא "על" המכסה על הקרב (ויקרא ד ח), וכן רבים:

(לא): וירא ישראל את היד הגדולה -
את הגבורה הגדולה שעשתה ידו של הקב"ה, והרבה לשונות נופלים על לשון יד, וכלן לשון יד ממש הן, והמתקן יתקן הלשון אחר עניין הדבור. לשון רש"י.

אבל אונקלוס לא פירש היד הגדולה גבורה, אבל אמר:

ית גבורת ידא רבתא.

ור"א אמר:

המכה הגדולה, וכן הנה יד ה' הויה במקנך (לעיל ט ג), כבדה מאד יד האלוהים שם (ש"א ה יא):

ועל דרך האמת יאמר שנגלית להם היד הגדולה, והיא מדת הדין שעשה ה' במצרים, כי הייתה שם במצרים מכה בהם, וזה כמו ועל הארץ הראך את אשו הגדולה (דברים ד לו), והוא הימין אשר תרעץ אויב, והיא זרוע ה' שאמר הכתוב עורי עורי לבשי עז זרוע ה' (ישעיה נא ט), הלא את היא המחרבת ים (שם י). ולא יתעלם ממך מה שאמר "לבשי עז" ממה שכתבנו בפסוק מידי אביר יעקב (בראשית מט כד)