(א): ויסעו מאלים ויבאו וגו' אל מדבר סין -
אחז הכתוב דרך קצרה, כי בנוסעם מאילים חנו על ים סוף, ויסעו מים סוף ויחנו במדבר סין (במדבר לג י יא), כי המדבר הזה גדול, מגיע מאלים ועד סיני, וכאשר נסעו מאלים חנו על ים סוף במדבר ההוא, ונסעו משפת הים ונכנסו בתוך המדבר ועשו בו מסעות דפקה ואלוש (שם יב יג), ויסעו מאלוש אשר הוא במדבר סיני ויחנו ברפידים (שם יד).

ועל דעת רבותינו (שמו"ר כה ה):

היה דבר המן באלוש, כי בראותם שהיו חונים ונוסעים וחונים במדבר בדפקה ואלוש ולא יצאו ממנו פחדו ונתרעמו, וזה טעם וילונו במדבר, כי לא הייתה תלונה ביום בואם שם רק בהיותם במדבר:

וטעם אשר בין אלים ובין סיני -
להפריש בין מדבר סין זה למדבר צין האחר (במדבר כ א): הכתוב בצד"י שבאו שם בשנת הארבעים, ותמת שם מרים, ולכך הזכיר שם ויחנו שם במדבר צין היא קדש (שם לג לו), להפרישו מזה:

(ב): וילונו כל עדת בני ישראל על משה -
היה ראוי שיספר הכתוב תחילת טענת התלונה כאשר אמר במרה (לעיל טו כד): וברפידים (להלן יז ב): ובכל התלונות, ויאמר כאן ואין בשר לאכול ואין לחם לשבוע וירעב העם ללחם.

ורש"י כתב:

שאמר הכתוב בחמשה עשר יום לחדש השני להפריש חנייה זו, לפי שבו ביום נשלמה החררה שהוציאו ממצרים והוצרכו למן, ללמדך שאכלו משיירי הבצק ס"א סעודות. וקבלת רבותינו היא (מכילתא כאן).

ולזה לא פירש תלונותם מפני שלא האריך בנס הזה הנעשה להם בסתר, וכבר כתבתי הטעם בסדר ויגש אליו (בראשית מו טו).

ור"א אמר:

כי הזכיר הכתוב בחמשה עשר יום לחדש השני לאמר שכבר יש להם חדש ימים שיצאו ממצרים ואכלו הלחם אשר הוציאו ממצרים ומקניהם כי קהל רב היו.

וזה טעם התלונה:

ועל דעתי הזכיר הכתוב ויבאו אל מדבר סין להודיע תלונתם, כי בבואם אל מדבר סין וכבר רחקו ממצרים אמרו מה נאכל ומה יספיק לנו במדבר הגדול אשר אנחנו באים בו. או כי מתחלה היו סבורים שיבואו אל הערים אשר סביבותיהם אחרי ימים מעטים, ועתה יש להם חדש ועיר מושב לא מצאו, ואמרו כולנו מתים במדבר הגדול שבאנו בו. וזה טעם וילונו על משה ועל אהרן במדבר, כי תלונתם מפני המדבר. וכן אמרו (בפסוק הבא): כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב, הזכירו המדבר והקהל לאמר כי קהל גדול כזה ימות בלי ספק ברעב במדבר הגדול הזה, והקב"ה שמע אליהם, והחל עתה לערוך להם שולחן במדבר עד בואם אל ארץ נושבת:

(ד): הנני ממטיר לכם -
אמר ר"א:

כי בעבור היותו יורד כדמות מטר מן השמים יקרא ממטיר, ומצינו ימטר על רשעים פחים אש וגפרית (תהלים יא ו), וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש (בראשית יט כד). ואולי היו באים עם המטר.

ודעת אונקלוס:

שהוא לשון ירידה, הא אנא מחית.

ויתכן שיהיה מעניין כמטרא לחץ (איכה ג יב), אע"פ שהוא שרש אחר, כי בכל זריקה אשר תבוא מלמעלה יאמרו כן, ותקרא "מטרה" על שם שימטיר עליה החצים. ואמרו (תהלים עח כז): וימטר עליהם כעפר שאר וכחול ימים עוף כנף. או שיאמר כן בעוף השמים כי ירד עליהם כמטר:

לחם -
בעבור שיעשו ממנו לחם כמו שכתוב (במדבר יא ח): ועשו אותו עוגות, כי כל פת יקרא לחם, לא בהיותו מן החיטה או מן השעורים בלבד. ואמר "ממטיר לחם", כי להיותו לחם ימטירנו להם, וכן ארץ ממנה יצא לחם (איוב כח ה), וכן להוציא לחם מן הארץ (תהלים קד יד), שיוציא החיטה שיעשו ממנה לחם.

ויש אומרים (הראב"ע וכן הרד"ק כאן ובספר השרשים שרש לחם):

הנני ממטיר לכם לחם, מאכל, וכן לחם אשה (ויקרא ג טז), כי את לחם אלוהיך הוא מקריב (שם כא ז), כי תשב ללחום את מושל (משלי כג א), כלם עניין מאכל.

והנכון כי ללחום (שם), לאכול לחם, ולחם אלוהיך (ויקרא כא ז), כנוי, שהוא סעודה לאלהיך כלחם לאדם, כי מצאנו לא על הלחם לבדו יחיה האדם (דברים ח ג):

למען אנסנו הילך בתורתי -

אם ישמרו מצות התלויות בו שלא יותירו ממנו ולא יצאו בשבת ללקוט. לשון רש"י.

ואיננו נכון, אבל הוא כמו שאמר (שם טז): המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך למען ענותך ולמען נסותך להטיבך באחריתך, כי ניסיון הוא להם שלא היה בידם מזון, ולא יראו להם עצה במדבר רק המן, שלא ידעו מתחלה, ולא שמעו מאבותם, ויורד להם דבר יום ביומו וירעיבו אליו, ועם כל זה שמעו ללכת אחרי השם לא מקום לחם:

וככה אמר להם עוד (שם ב): וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלהיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענותך ולמען נסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצותיו אם לא, כי היה יכול להוליכם בדרך הערים אשר סביבותיהם והוליכם במדבר נחש שרף ועקרב (שם טו), ושלא יהיה להם לחם רק מן השמים דבר יום ביומו, לנסותם ולהטיב להם באחרונה, שיאמינו בו לעולם. וכבר פירשתי עניין הניסיון בפסוק והאלוהים נסה את אברהם (בראשית כב א).

והרב אמר במורה נבוכים (ג כד):

לדעת כל יודע ולנסות היש תועלת בעבודת האל ואם יש בה ספוק צורך אם לא.

ואם כן היה ראוי שיאמר "למען ינסה לדעת":
והנה לא הזכיר כאן דבר רק המן שהוא הלחם שהמטיר להם, אבל כאשר אמר להם משה (בפסוק ח): בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע, ידענו כי הכל נאמר לו, אבל הכתוב יקצר בדברים הנכפלים בעניין הציווי או בספור, כאשר הזכרתי לך פעמים רבים (לעיל לט יב, י יב, יא א). ופעמים לא יזכיר האחד כלל, דכתיב בפרשה הזאת (פסוק לב): זה הדבר אשר ציוה ה' מלא העומר ממנו, ולא נכתבה הצואה כלל, וכן במקומות רבים.

ועל דעת האומרים כי "לחם" כל מאכל, יתכן שיאמר הנני ממטיר לכם לחם על המן ועל השלו, כי יתכן להם שאלתם ששאלו לחם ובשר, ומשה פירש שיהיה הבשר בערב לאכול והלחם בבקר לשבוע כדרך כל הארץ:

(ו): ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים -
ולא אנחנו המוציאים אתכם משם כאשר אמרתם כי הוצאתם אותנו (לעיל פסוק ג). ובקר וראיתם את כבוד ה'. לא נאמר זה על הכבוד הנראה בענן, כי בו ביום היה כדבר להם אהרן ויפנו אל המדבר (בפסוק י).

ופירש רש"י:

אלא כך אמר להם, ערב וידעתם כי היכולת בידו ליתן תאוותכם ובשר ייתן לכם, אך לא בפנים מאירות יתננה לכם, כי לא כהוגן שאלתם אותה ומכרס מלאה, והלחם ששאלתם לצורך כהוגן, בירידתו תראו לבקר את כבוד פניו שיורידנו לכם דרך חיבה בבקר שיש שהות להכינו.

ואינו נכון שיאמר "ובקר וראיתם את כבוד ה'" מפני שיקדים להם מתנת המן בבקר, כי מה כבוד ה' בזה, ועוד שסמך לזה בשמעו את תלונותיכם:

והמדרש הזה לרבותינו איננו בפירוש "וראיתם את כבוד ה'", אבל אמרו כן מפני שחלק להם הפרנסה בשני עתים מן היום ולא נתן הכל בבקר.

וכך אמרו במכילתא (כאן):

ויאמר משה בתת ה' לכם בערב, מכאן אתה למד שבפנים חשוכות נתן להם השלו, והמן ששאלו כהלכה נתן להם בפנים מאירות, כלומר בבקר:

ורבי אברהם אמר:

"ובקר" נמשך בפסוק הראשון. כי בעבור שאמרו כי הוצאתם אותנו משם אמר שני אותות יעשה השם לכם שתדעו כי הוא הוציא אתכם משם, האחד בערב היום הזה והשני למחר בבקר. והיה ראוי שיאמר ערב ובקר וראיתם כי ה' הוציא אתכם, שאין "ובקר" דבק עם "וראיתם את כבוד ה'", כי ביום עצמו ראו הכבוד.

וגם זה איננו נראה כן.

והנכון בעיני כי היה הפלא במן גדול מאד. כי השלו הגיז אותו מן הים ברוח נסע מאתו כדרך העולם, אבל המן נוצר להם עתה יצירה חדשה בשמים כעניין מעשה בראשית, והוא מה שאמרו בו (אבות ה ו): שנברא בין השמשות:
ולכן אמר הכתוב באות אשר יעשה לכם היום בערב תדעו כי הוא הוציא אתכם מארץ מצרים, כי יערוך לכם שולחן במדבר, אבל בפלא הגדול אשר יעשה לכם בבקר תראו את כבוד מלכותו אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיו וכגבורותיו, שבגדולות ובנפלאות שיעשה השם יראה את כבודו, כעניין לקבץ את כל הגויים והלשונות ובאו וראו את כבודי (ישעיה סו יח). וכתיב (שם יט): והגידו את כבודי, וכן רבים.

וכן הוא דעת אונקלוס שאמר:

ותחזון ית יקרא דה', ולא תירגם בו "ואיתגלי":

ודע כי יש במן עניין גדול, רמזוהו רבותינו במסכת יומא (עה ב):

לחם אבירים אכל איש (תהלים עח כה), לחם שמלאכי השרת אוכלין, דברי ר' עקיבא. אמר לו ר' ישמעאל: טעית! וכי מלאכי השרת אוכלין לחם, והלא כבר נאמר (דברים ט ט): לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי?! אלא לחם אבירים, לחם שנבלע באיברים.

והעניין הזה שאמר רבי עקיבא הוא, שקיום מלאכי השרת בזיו השכינה.

וכן דרשו (שמו"ר לב ד):

ואתה מחיה את כלם (נחמיה ט ו), מחיה לכלם. ועליו נאמר (קהלת יא ז): ומתוק האור, שישיגו בו באור טוב טעם. והמן הוא מתולדת האור העליון שנתגשם ברצון בוראו יתברך, ונמצא שאנשי המן ומלאכי השרת ניזונין מדבר אחד.

ור' ישמעאל תפשו מפני שקיומם אינו בדבר המתגשם מתולדת האור שהרי קיומם באור העליון עצמו, ומפני זה היו מוצאים טעם במן מכל מה שירצו, כי הנפש במחשבתה תדבק בעליונים ותמצא מנוח חיים ותפק רצון מלפניו:

ואמרו במכילתא (להלן פסוק כה):

היום אין אתם מוצאים אותו אבל אתם מוצאים אותו לעולם הבא.

וזה יסבול שני פירושים, שנאמר שיהיה בבני העולם הבא מי שלא הגיעה מעלתם ליהנות תמיד מזיו השכינה, ויהיה קיומם בדבר המתגשם מן הזיו ההוא, כמעלת דור המדבר שהשיגו לזיו השכינה בים.

כמו שאמרו (במכילתא לעיל טו ב):

ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא, ומאותה שעה נתעלית נפשם להתקיים בתולדותיו שהוא המן:

ויותר נכון שרמז הכתוב לדברי ר' אלעזר בן חסמא במלת היום שבני העולם הבא יהיה קיומם ביסוד המן שהוא הזיו העליון, כמו שאמרו (ברכות יז א): אין בו לא אכילה ולא שתייה אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם והן נהנין מזיו השכינה. ובני העולם הבא יתקיימו בהנאתן מזיו השכינה בהידבקם בו בעטרה שבראשם. והעטרה היא המידה הנקראת כן שאמר בה הכתוב (ישעיה כח ה): יהיה ה' צבאות לעטרת צבי, ובה נאמר (שה"ש ג א): בעטרה שעטרה לו אמו. ורמזו על קיום בני העולם הבא, ורמזו על עיקר המן. ואמר הכתוב (תהלים עח כג - כה): ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח, וימטר עליהם מן לאכול ודגן שמים נתן למו, לחם אבירים אכל איש, וכן אמר (שם קה מ): ולחם שמים ישביעם שנראה מזה שיהיה הדגן הזה בשמים והורידו להם בפתיחת דלתיו, והוא מה שפירשתי שנתגשם האור, כי באור העליון יאמר הכתוב כלשון הזה נפתחו השמים ואראה מראות אלוהים (יחזקאל א א). או שכבר היה בשמים, כמאמרם (אבות ה ו): שנברא בין השמשות:

(ז): ונחנו מה כי תלינו -
אמר רבי אברהם:

ונחנו מה בידינו לעשות, כי לא עשינו רק מה שציונו.

ואיננו כן, אבל הוא כמו מה אנוש כי תזכרנו (תהלים ח ה), מה אדם ותדעהו (שם קמד ג), כי במה נחשב הוא (ישעיה ב כב). וזאת דרך ענוה, כי מה אנחנו שתליתם עלינו שהוצאנו אתכם מארץ מצרים, הן אנחנו אין ופעלינו הבל, ולא עלינו תלונותיכם כי על ה', הוא המוציא אתכם מארץ מצרים לא אנחנו.

ובמכילתא (כאן):

וכי מה אנחנו ספונים שאתם עומדים ומתרעמים עלינו:

(ח): בתת ה' לכם בערב בשר -
יפרש מאמרו הראשון, כי בתת ה' לכם בערב בשר לאכול וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים, ובתתו לכם לחם בבקר לשבוע וראיתם את כבוד ה':

(יב): שמעתי את תלונות בני ישראל דבר אליהם לאמר בין הערבים -
זה הדבור כבר אמרו משה לישראל (בפסוק ח), אבל נשנה בעבור שאמר שמעתי את תלונות בני ישראל, כי מתחלה אמר (בפסוק ד): הנני ממטיר לכם לחם, כעושה עימהם חסד ברצונו או לזכותם, ועתה הגיד כי נחשב להם לעוון, ובעבור התלונה יעשה עימהם כן כדי שידעו בו כי אני ה' אלוהיכם, כי עד עתה אינכם מאמינים בה' אלוהיכם, על כן אתם מתלוננים על נביאיו.

ויתכן שמתחלה לא הבטיחם להיות להם המן כל ימי המדבר, והיו חושבים אולי יהיה ליום אחד או לשנים בהיותם במקום ההוא, ובנוסעם משם יבאו אל מקום לחם, ועתה אמר להם בין הערבים תאכלו בשר תמיד ובכל בקר ישבעו לחם כל ימי המדבר:

וכן דעת רבותינו:

שהיה השלו עימהם מן היום ההוא והלאה כמו המן.

וכן נראה, כי על שני הדברים נתלוננו ובשניהם שמע את תלונתם ותאוותם יביא להם, כי מה יתן להם ומה יוסיף להם בשר ליום אחד או לשנים, והפרשה שתפרש ותאריך בעניין המן, כי כל מעשיו הם נפלאים, ותקצר בעניין השלו, ויהי בערב ותעל השלו (פרק יג), כי הוא בנוהג שבעולם:

ועניין השלו השני בקברות התאווה (במדבר יא לא), כי לא בא להם ממנו עתה לשובע כאשר יאמר בכאן תמיד (בפסוקים ח יב): בשר לאכול ולחם לשבוע.

ויתכן שהיו גדוליהם לוקטין אותו, או שהיה מזדמן לחסידים שבהם, וצעיריהם היו תאבים לו ורעבים ממנו, כי לא יספר בשלו וילקטו המרבה והממעיט כאשר אמר במן, ולכך אמר שם (במדבר יא ד): והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה, ואמר (שם): וישובו ויבכו גם בני ישראל, שהיו גם מהם בוכים לו ולא כלם, ואז נתן להם ממנו לרוב מאד, כאשר אמר (שם לב): הממעיט אסף עשרה חומרים, ואכלו חדש ימים בשפע ההוא ושב לעניינו הראשון.

ועל דרך הפשט היו כל מעשה השלו לעתים, והמן שהיה חיותם היה להם תמיד, כי עיקר תלונתם עליו כדכתיב כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב:

(יד): דק מחספס -
על דעת אונקלוס:

מן מחשוף הלבן (בראשית ל לז), חשף ה' (ישעיה נב י), בחלוף השי"ן בסמ"ך, ועין הפועל כפולה:

דק ככפור -
הוא הנופל בימי הקור, וכן כפור כאפר יפזר (תהלים קמז טז).

ותרגום אונקלוס:

דעדק כגיר כגלידא על ארעא.

וכתב רש"י ז"ל:

כאבני גיר, והוא מין צבע שחור, כדאמרינן גבי כסוי הדם (חולין פח ב): הגיר והזרניך. דעדק כגיר דגלידא על ארעא, דק היה כגיר ושוכב מוגלד כקרח על הארץ.

וכן פירושו, דק ככפור, שטוח וקלוש ומחובר כגליד, דק, שהיה מגליד גלד דק מלמעלה.

ומה שתרגם אונקלוס תוספת הוא על לשון העברית, ואין לו תיבה בפסוק. ואין כל זה נכון, כי הגיר הוא העפר הלבן הנדבק לאבנים וינפצו אותו וטחין בו הכותלים בסיד, והוא לבן מאד, וטוב מן הסיד לטוח על הקירות, וכן כתוב (דניאל ה ה): על גירא די כתל היכלא, ועל כן ייחס בו המן, שהוא לבן ומפוזר על הארץ כגיר המנופץ:

ואונקלוס תרגם, במלת כפור בשני פנים, עשאו תחלה מן וכפרת אותו מבית ומחוץ בכופר (בראשית ו יד), ולכן אמר כגיר, שבו טחין ומכסים, ועשאו עוד מן כפור כאפר יפזר (תהלים קמז טז), שהוא הקרח הדק היורד בקור, כמו שתרגם וקרח בלילה (בראשית לא מ): וגלידא נחית עלי בליליא, וממנו מינים, והאחד יקרא גליד, כמו ששנינו במשנה מקואות (ז א): אלו מעלין ולא פוסלין השלג והברד והכפור והגליד. וכן יתרגם אונקלוס בשני פנים בכתובים רבים.

אבל בנוסחאות הבדוקות מן התרגום כתוב בהן דעדק דגיר כגלידא על ארעא, ופירושו עשוי חמרים חמרים כגליד על ארעא, והוא האמת, שאם היה מלשון גיר היה מתורגם כגירא דגלידא, כי כן דרך הלשון ההוא:

(כ): וירם תולעים ויבאש -

הרי זה מקרא הפוך, שבתחילה הבאיש ולבסוף התליע, כעניין שנאמר (בפסוק כד): ולא הבאיש ורמה לא הייתה בו. וכן הוא הדרך לכל דבר שהוא מן המתליעים. לשון רש"י.

ואלו היה המן מתליע בדרך הטבע כדרך שאר המתליעים, היה הדבר כן, אבל זה שהתליע בדרך נס יתכן שהרים תולעים תחלה, ואין צורך שנהפוך המקרא.

ועוד, כי הכתוב שאמר ולא הבאיש ורמה לא הייתה בו, הוא המוכיח כן, כי אלו לא היה מרים תולעים עד אשר עלה באשו תחלה, כשאמר ולא הבאיש, כבר הבטיחנו שלא הייתה בו רמה, ולמה יכפול אחרי כן ורמה לא הייתה בו?
אבל אם הרים תולעים תחלה כפשוטו של מקרא, הוצרך לומר שזה לא הבאיש וגם לא עלתה בו רמה כלל. ואף מן המתליעים בטבע לא יבאשו רק החמים ולחים מהם, אבל היבשים ירומו תולעים ולא יבאשו כלל כעצים המתליעים והפירות המרימים תולעים באיביהן או אחרי כן, וספר הכתוב שגם זה הבאיש בנס:

ובאלה שמות רבה אמרו (כה י יד):

וכי יש לך דבר שבתחילה עושה תולעים ואחר כך מבאיש, אלא שהקב"ה בקש להראות מעשיהם לבריות, שלא יריחו את ריחו בערב וישליכו אותו, שהיה עושה כל הלילה שורות שורות של תולעים, מיד ויקצוף עליהם משה:

(כג): אשר תאפו אפו -
פירש רש"י:

מה שאתם רוצים לאפות בתנור או לבשל במים אפו ובשלו היום לשני ימים.

ואם כן יאמר את אשר תאפו משני העומר אשר בידכם אפו היום, ואת אשר תבשלו משניהם בשלו עתה, ואת כל העודף לכם משבעכם היום הניחו לכם למשמרת עד הבקר. ובבקר כאשר ראו שלא הבאיש באו לפניו כי לא רצו לאכול ממנו מיום אל יום אע"פ שהתיר להם להניחו עד הבקר. ובבקר התיר להם אכלוהו היום הזה בלבד, כי על כן אמרתי להניחו למשמרת. והודיעם בטעם המצווה כי היום לא תמצאוהו בשדה, כי השם יעשה כן בעבור שהוא שבת קדש לה'. ומה שאמר ואת כל העודף, יתכן שלא ייתן להם מידה בזה, אבל יאכלו כרצונם בשישי, כי העודף יספיק לשבת כי ברכת ה' היא:

ורבי אברהם אמר:

את אשר תאפו כמנהגם אפו לכם היום, והוא העומר הידוע להם, ואת כל העודף שהוא העומר השני הניחו לכם למשמרת עד הבקר, ולא הגיד מה יעשו ממנו, ובבקר אמר להם אכלוהו היום. ואם כן יאכלוהו בשבת חי מבלי שיאפו או יבשלו בפרור ועשו ממנו עוגות כמנהגם.

והראשון יותר נכון, וכן דעת אונקלוס.