(א): וילך איש מבית לוי -
רבותינו אמרו שהלך אחר עצת בתו (סוטה יב ב).

ור"א אמר:

כי בערים רבות היו ישראל יושבים, וזאת האשה הייתה בעיר אחרת.

ומה צורך שיזכיר הכתוב זה?!

ועל דעתי, בעבור שלא חשש לגזרת פרעה ולקח לו אשה להוליד ממנה בנים, אמר הכתוב כן. בעבור כי בכל מזדרז לעשות עניין חדש יאמר כן, וילך ראובן וישכב את בלהה (בראשית לה כב), וילך ויקח את גמר בת דבלים (הושע א ג), לכו ונמכרנו לישמעאלים (בראשית לז כז), לכו ונכהו בלשון (ירמיה יח יח), לכו נא ונוכחה (ישעיה א יח). וכן זה נזדרז ויקח את בת לוי.
ולא הזכיר הכתוב שם האיש ולא שם אשתו אשר לקח, והיה זה בעבור כי יצטרך ליחסם ולהזכיר שמם מי אביהם ואבי אביהם עד אל לוי, ועכשיו ירצה לקצר עד לדת המושיע, ואחר כן (להלן ו יד - כה): ייחס גם שאר השבטים בעבורו בסדר השני:

ועל דרך הפשט שהיה זה תחילת הנישואין, אין מוקדם ומאוחר בפרשה, כי היה זה קודם גזירת פרעה, וילדה מרים ואהרן, ואחר כן גזר פרעה כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, ותלד הבן הטוב הזה. ולא הזכיר הכתוב לדת מרים ואהרן, כי לא היה בלדתם חידוש דבר.

ועל דעת רבותינו (סוטה יב ב):

הם לקוחים שניים, שפירש ממנה מפני גזירת פרעה והחזירה בנבואת בתו (עי' שם יג א): ועשה בה מעשה לקוחים, הושיבה באפריון ומרים ואהרן מרקדים לפניהם, בשמחתם כי על ידי זה יגאלו ישראל. ואע"פ שהיה אהרן קטן, נתן השם שמחה בלבו בעניין הזה, או מרים אחותו מלמדתו:

(ב): ותרא אותו כי טוב הוא ותצפנהו -
ידוע כי כל הנשים אוהבות את בניהם, יפים ושאינם יפים, וכלנה תצפנינה אותן בכל יכלתן, ואין צורך ראיה לטענה כי טוב הוא.

אבל פירוש הטובה הזאת, שראתה בו טוב מחודש וחשבה כי יארע בו נס וינצל, ולכן נתנה אל לבה וחשבה מחשבות בעניינו, וכאשר ראתה שלא יכלה עוד להצפינו חשבה שינצל בתחבולה אחרת ועשתה לו תיבת גומא. ואחותו ניצבת מרחוק שלא יכירו בה, לדעת מה יעשה לו. וכל זה סיוע לדברי רבותינו שדרשו כי טוב הוא, שנתמלא כל הבית אורה (סוטה יב א), ולמה שאמרו שהייתה מרים מתנבאת עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל (שם):

(ה): לרחוץ על היאור -

סרס המקרא ודרשהו, ותרד בת פרעה על היאור לרחוץ בו. לשון רבנו שלמה.

ואם כן יהיה "על היאור" כמו "אל היאור". וכן וילך אלקנה הרמתה על ביתו (ש"א ב יא). כה תאמרו איש על רעהו ואיש אל אחיו (ירמיה כג לה).

ויתכן שהיו ביאור מעלות, והיא ירדה מארמון המלך לרחוץ במעלה הראשונה אשר ביאור, לא תכנס אל שיבולת הנהר, וראתה התיבה בתוך הסוף רחוק ממנה ותשלח את אמתה ותיקחה. או הוא כמו לרחוץ ביאור, וכן ונתת אותם על סל אחד (להלן כט ג):

(ו): והנה נער בוכה -

קולו נשמע כנער. לשון רבנו שלמה.

וכבר דחו זה ואמרו אם כן עשית למשה רבנו בעל מום (סוטה יב ב).
ועוד, מה טעם שיזכיר הכתוב עובי קולו?

ור"א אמר:

שהיו איבריו גדולים כנער.

ואולי הזכיר זה ליופיו, כי בעבור טובו ויופיו חמלה עליו, כי הכירה בו שנולד מקרוב ואבריו יפים ומתוקנים כאילו הוא נער.

ויותר נכון שנפרש בו שהיה בוכה כנער בחריצות וזריזות ולכן חמלה עליו.

ואגדה נער בוכה, ילד היה ומנהגו כנער, בא גבריאל והכהו למשה כדי שיבכה ותתמלא עליו רחמים (שמו"ר א כח):

ועל דעתי אין צורך לכל זה, כי הילד מיום היוולדו יקרא נער, כמו שנאמר מה נעשה לנער היולד (שופטים יג ח). וכן ויבקש דוד את האלוהים בעד הנער (ש"ב יב טז). ויקרא ילד והוא גדול, כמו שנאמר בישמעאל (בראשית כא טו). וכן והנער נער (ש"א א כד), רוצה לומר שהוא ילד קטן בן כ"ד חדשים. כי כאשר נגמל מחלב מיד העלתהו, כדכתיב ותינק את בנה עד גמלה אותו ותעלהו עמה כאשר גמלתו:

ותאמר מילדי העברים זה -
נתנה אל לבה המעשה כאשר היה, כי אמרה לבעבור הציל אותו או שלא יראו במות הילד שמוהו שם, ואיש מצרי למה יעשה כן. ויש אומרים שראתהו נמול (סוטה יב א). ואם כן הסירה בגדיו ובדקה אותו בו. ואין צורך:

(יא): ויגדל משה ויצא אל אחיו -
שגדל והיה לאיש. כי מתחלה אמר ויגדל הילד (לעיל פסוק י), שגדל עד שלא היה צריך לגמלה אותו, ואז הביאתהו לבת פרעה ויהי לה לבן כי לפני מלכים יתייצב, ואחרי כן גדל ויהי לאיש דעת:

וטעם ויצא אל אחיו -
כי הגידו לו אשר הוא יהודי, והיה חפץ לראותם בעבור שהם אחיו. והנה נסתכל בסבלותם ועמלם ולא יכול לסבול ולכן הרג המצרי המכה הנלחץ:

(יד): הלהרגני אתה אומר -

מכאן אנו לומדים שהרגו בשם המפורש. לשון רש"י. ומדרש רבותינו הוא (שמו"ר א לה).

ואני תמה,
אם כן מי הגיד לרשע כי משה הרגו. אולי סמך ידו עליו ויקללהו בשם ה', וזהו ויך.
או מפני שנפל מת לפניו, פחד משה שיעלילו עליו וקברו בחול, וראה אותו עושה כן, וידע שהוא הגורם,
או חשב שהרגו בחרב כי לא ראה רק הקבורה?

ועל דרך הפשט אומרים (המפרשים, ראב"ע כאן והרד"ק בספר השרשים שרש אמר): כי "אתה אומר" פירושו חושב, כי מצינו אמירה על מחשבת הלב, אמרתי אני בלבי (קהלת ב א), אמרתי טוב ממנו הנפל (שם ו ג). ואין בכאן צורך לזה, כי אמר מי שמך לאיש שר ושופט עלינו, אם בעבור שאתה חפץ להרגני כאשר הרגת המצרי אתה מוכיח אותי ואומר למה תכה רעך:

(טז): ולכהן מדין שבע בנות -
לא יזכיר הכתוב שמו, כי איננו ידוע רק מן הכינוי שהוא נכבד בכהונתו. והוא יתרו, כי אחרי התחתן במשה כתוב וישב אל יתר חותנו (להלן ד יח), ושם כתוב ויאמר יתרו למשה לך לשלום, כמו אליה (מ"ב א ג): ואליהו (שם א יז א), ירמיה (ירמיה כז א): וירמיהו (שם לא א). ואחרי שנתגייר נקרא חובב, דכתיב מבני חובב חותן משה (שופטים ד יא), כי דרך כל המתייהדים לקרא להם שם אחר בישראל. והוא בן רעואל, דכתיב ויאמר משה לחובב בן רעואל המדיני (במדבר י כט).
ומה שאמר בכאן (פסוק יח): ותבאנה אל רעואל אביהן, הוא אבי אביהן, כמו אלוהי אבי אברהם (בראשית לב י), נבוכדנצר אבוהי (דניאל ה ב), וכן הידעתם את לבן בן נחור (בראשית כט ה), וכן ומפיבושת בן שאול (ש"ב יט כה), ורבים כן. והיה זה, כי הכהן לא ימצא בבית, כי היה נטרד בכהונו בבית אלהיו, ותבאנה אל הזקן. ויתכן כי "ויואל משה לשבת את האיש" הוא הכהן הנזכר למעלה, כי הוא שנתן לו צפורה בתו:

ותבאנה ותדלנה -
כי היו הרועים בכל הימים באים וממלאים הרהטים ומשקים צאנם בתחילה, ואחרי כן היו הנשים האלה משקות שלהן, ואירע כי היום הזה קדמו הנשים ותבאנה ותדלנה, כי היו חושבות להשקות צאנם בתחילה טרם בא הרועים, והנה באו הרועים ויגרשום מן הרהטים להשקות הם תחלה כמנהגם בכל הימים, ומשה חרה לו על החמס והצילן כי כיון שהן מלאו הרהטים הרי המים שלהן, וגם דלה דלה להם כי לא הספיקו הרהטים לכל צאנן. וזה טעם מדוע מיהרתן בא היום. ואמרו איש מצרי הצילנו מיד הרועים, שמגרשים אותנו בכל יום תמיד בבואנו לרהטים בתחילה:

(כג): ויהי בימים הרבים ההם -
לא יאמר "בימים ההם" "וביום ההוא" רק על הזמן העומד אשר יזכיר המאורע בו, אבל לאחר העת יאמר "ויהי אחרי כן". והראוי בכאן שיאמר ויהי אחרי ימים רבים וימת מלך מצרים. על כן אמרו רבותינו (שמו"ר א מא):

כי לפי שהיו ימים של צער קורא אותם רבים, וירמוז לזמן ההווה.

וכן אמרו (שם א לב): בפסוק שאמר למעלה ויהי בימים ההם ויגדל משה (פסוק יא)

שהיה גדל שלא כדרך העולם, כלומר בזמן אחד במהרה.

ומכל מקום בימים ההם מיום שמת מלך מצרים ויצעקו בני ישראל ותעל שוועתם אל האלוהים, ימים מעטים היו.

אבל נפרש כי יאמר בימים ההם, ימי העינוי והעבודה הקשה, שהיו ימים רבים מאד, כי ארך הגלות מאד, והיה זה שצעקו ותעל שוועתם. וכן ויהי ימים רבים ודבר ה' היה אל אליהו בשנה השלישית (מ"א יח א), שהיו ימים רבים ואירע בהם זה:

ולפי דעתי, כי טעם הכתוב הזה ירמוז על הימים שהיה משה בורח מפני פרעה, כי באמת בנעוריו ברח, שהכתוב אמר ויגדל משה ויצא אל אחיו, שהיה זה מיד כאשר גדל ועמד על דעתו, והגידו לו כי הוא יהודי, ונכסף לראות סבלות אחיו ועמלם ולחצם, וביום ההוא שיצא הכה את המצרי, וביום השני הלשינו עליו וברח. הנה היה כבן שתים עשרה שנה, כאשר הזכירו רבותינו (שמו"ר א ה), ועל כל פנים לא הגיע לעשרים, ובעמדו לפני פרעה היה בן שמנים, אם כן עמד כמו ששים שנה בורח מלפני פרעה:

והקרוב כי בסוף הזמן בא למדין ונשא צפורה, כי כשהיה לו הדבור הזה עדיין לא הוליד ממנה רק בנו הבכור גרשום, אבל לא הזכיר הכתוב בבריחתו רק וישב בארץ מדין וישב על הבאר, כי לא נתחדש בימים האחרים עניין שיצטרך הכתוב לספרו. וכן הדבר, כי הבורח מן המלכות לא יתעכב בעיר מושב וקרוב לו, אבל יברח ממקום למקום אל ארץ מרחקים:
והנה עמד ימים רבים מתחבא ומתנכר מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר, ובסוף הזמן בא למדין ונתעכב שם. וזה טעם "וישב בארץ מדין", כי ראוי היה שיאמר "וילך אל ארץ מדין", אבל רמז שלא ישב בעיר עד בסוף שבא אל ארץ מדין ושם ישב:

ומפני שהזכיר הכתוב בריחתו מפני פרעה ושבתו במדין, ובא להזכיר מיד שהושב למצרים במצותו של הקב"ה, והיה נראה שהיו כל המעשים האלה הנזכרים נעשים מיד, ותכופים זה לזה בשנה אחת, בא הכתוב לרמוז לנו העניין כאשר היה, ואמר ויהי בימים הרבים ההם, שהיה משה בורח מפני פרעה ועומד במדין מהם, ומת בימים ההם בסופם מלך מצרים, והיה למשה גלוי השכינה בעניין זה, והושב למצרים וגאלם, ועל כן לא אמר "ויהי אחרי ימים רבים", כי היה משמעו משבת משה במדין, ולא היו הימים הרבים ההם רק לכל המסופר למעלה:

וימת מלך מצרים ויאנחו -

נצטרע והיה שוחט תינוקות מישראל ורוחץ בדמם. לשון רש"י. והוא מדרש חכמים (בשמו"ר א מא).

ועל דרך הפשט, מנהג כל הנעבדים למלך בלייעל רשע שיהיו מצפים ומחכים ליום מותו. וכאשר ראו שמת המלך היאנחו מאד ממלוך אדם חנף מרשיע מן הראשון, כי אמרו אבדה תקוותנו נגזרנו לנו, ויבחרו מות מחיים. וזה טעם "נאקתם" כי נאקו נאקת חלל (עי' יחזקאל ל כד):

(כה): וירא אלוהים את בני ישראל -
פירש רבי אברהם:

כי ראה החמס שהיו מצרים עושים להם בגלוי, וידע אלוהים העשוי להם בסתר.

ורש"י פירש:

וידע אלוהים, נתן עליהם לב ולא העלים עינו מהם.

ונכון הוא על דרך הפשט, כי בתחילה היה מסתיר פניו מהם והיה לאכול, ועתה שמע אלוהים נאקתם וראה אותם, לומר שלא הסתיר פניו עוד מהם וידע את מכאובם וכל הנעשה להם ואת כל הצריך להם. והאריך הכתוב להזכיר טענות רבות בגאולתם,

וישמע אלוהים את נאקתם,
ויזכור אלוהים את בריתו,
וירא אלוהים,
וידע אלוהים,
כי ידעתי את מכאוביו (להלן ג ז),

כי אע"פ שנשלם הזמן שנגזר עליהם לא היו ראויים להיגאל, כמו שמפורש על ידי יחזקאל (יחזקאל כ ח), אלא מפני הצעקה קבל תפלתם ברחמיו:

ועל דרך האמת יש בכתוב הזה סוד גדול מסתרי התורה, לומר כי עלה ענויים למאור פניו וקרב אותם אל הדעת, כעניין בקרב שנים תודיע ברגז רחם תזכור (חבקוק ג ב). ולכן יאריך הכתוב בזה אחרי שאמר כבר וישמע אלוהים, ויזכור אלוהים, ונתפרש הפסוק הזה במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה (ספר הבהיר אות עו), תבינהו משם.