(יז): שתי ידות לקרש האחד -
כתב רש"י:

היה חורץ את הקרש מלמטה באמצעו בגובה אמה, ומניח רביע רחבו מכאן ורביע רחבו מכאן והן הן הידות, והחריץ שבאמצע הידות חצי רחב הקרש. ואותן הידות מכניס באדנים שהיו חלולין, והאדנים היו גבוהין אמה ויושבין רצופין ארבעים זה אצל זה, וידות הקרשים הנכנס בחלל האדנים חרוצות משלשת צדיהן, רחב החריץ כעובי שפת האדן, שיכסה הקרש את כל ראש האדן, שאם לא כן נמצא ריוח בין קרש לקרש כעובי שפת שני האדנים שיפסיק ביניהם, וזהו שנאמר (בפסוק כד): ויהיו תואמים מלמטה, שיחרוץ את הידות בצדיהן כדי שיתחברו הקרשים זה אצל זה.

כך מצאתי לשון הרב:

ואני תמה בו, שאם היה החריץ שבאמצע חצי רחב הקרש, והם ד' טפחים וחצי, יצטרך שיהי' עובי שפת האדן כרביע רוחב הקרש, שהם שני טפחים וגודל, כדי שיהא עובי שני האדנים ממלא החריץ שבאמצע שהוא חצי רחב הקרש, ולא יהיה רווח בין אדן לאדן. ואם כן כשאתה חורץ הקרשים משלשת צדיהן כך, לא יישאר בהם כלום, ושפתי האדנים שוות היו בכל צד?

ועוד מה שהביא הרב ראיה כך שנויה משנת מעשה המשכן, סדר הקרשים למלאכת המשכן, היה עושה את האדנים חלולים, וחורץ את הקרש מלמטה רביע מכאן ורביע מכאן, וחריץ חציו באמצע, ועושה לו שתי ידות כמין שני חווקים, ומכניסן לתוך שני האדנים:

וגם זו הברייתא כפי משמעה יש בה תימה גדול, שחורצת מן הקרש רביע מכאן ורביע מכאן, ובאמצע עושה חריץ חציו של רחב הקרש, נמצא כלו חרוץ, לא נשאר בו יד ורגל כלל.

אבל לפי דעתי הברייתא הזו לא נתנה שיעור לחריץ, לפי שלא נתנה תורה שיעור לעובי שפתי האדנים, ולפיכך אמרו שהיה חורץ את הקרש רביע חרצו מכאן לכסות שפה אחת של אדן, ורביע חרצו מכאן, ובאמצעו של קרש היה חורץ חציו של כל החריץ שבאותו הקרש לכסות שפת שני האדנים.

ולדברי הכל צריך תלמוד שלא היה במשכן מלמטה בגובה אמה רחב עשר אמות, שהרי עובי שני האדנים שמכאן ומכאן ממעט בו, ואולי אין קפידא בכך. ומדברי רש"י הקרש שהיה עביו אמה היה חורץ בעובי הידות מבפנים כפי עובי שפת האדנים. והוא נכון, אלא שלא הוזכר זה בברייתא:

משולבות אשה אל אחותה -

עשויות כמין שליבות סולם. אשה אל אחותה, מכוונות זו כנגד זו, ומובדלות זו מזו, ומשופים ראשיהם ליכנס בתוך חלל האדן כשליבה הנכנסת בנקבי עמודי הסולם, ושיהיו חריצין שוין זו כמידת זו, כדי שלא יהיו שתי ידות זו משוכה לצד פנים וזו משוכה לצד חוץ בעובי הקרשים שהוא אמה. לשון רש"י.

והנה לדבריו משולבות יחזור על הידות, שיהיו משופות בראשן ליכנס בחלל האדנים, ואשה אל אחותה לא יבא רק על הקרשים, שתהיינה מחוברות בשווה. והקרשים לשון זכר, והיה לו לומר איש אל אחיו, ואולי יאמר אשה אל אחותה שתהיינה השליבות מכוונות זו כנגד זו וחריציהן שווים כי בכך יהיו הקרשים חוברות. והידות אין ראשיהן משופים בשפוע ממש, כי חלל האדנים שווה הוא בכל האדן, אלא שיהא חריץ בצדדין שלהן כדי שיתחברו קרש אל קרש:

אבל בברייתא של מלאכת המשכן מצאתי ושני הסנין יוצאין מן הקרשים, שנים לכל אחד ואחד, שמשקיע את הזכר בתוך הנקבה, שנאמר משולבות אשה אל אחותה, דברי רבי נחמיה, שרבי נחמיה אומר אין ת"ל משולבות, ומה ת"ל משולבות, שעושה להם שלבים כסולם המצרי. ופירוש סנין כעין שעושין בארגזין להדק ולחבר הדפין זה בזה כמין יתדות של עץ, כמו ששנינו במשנה כלים (פ"י ה"ו): עשאן בסנין או בשוגמין אינו צריך למרח באמצע, ואומר בתלמוד (ב"מ קיז א): קנים וסנין.

וכפי זה נראה שיאמר הכתוב שיעשה שליבה יוצאה מן הקרש כעין הוצין זכרים, וכנגדו בקרש שבצדו שליבה אחרת נקובה, ומכניס הזכר לתוך הנקבה, וכן בקרש האחר, שתהא בכל קרש שתי שליבות נכנסות זו בזו. משולבות אשה אל אחותה, שם לשליבות עצמן, והוא לשון נקבה בכאן, וכן הזכירו אותן חכמים נשמטה שליבה מתחתיו (מכות ז ב), בסולם הלך אחר שליבותיו (שבת ס א). ואע"פ שמצינו בין השלבים (מ"א ז כח), הוא כמו נשים ופלגשים:

(יח): וטעם קדמה מזרחה (להלן כז יג): -
כי לשון הקודש יקרא למזרח קדם, כעניין ומידותם מחוץ לעיר את פאת קדמה, ויקרא למערב אחור, כעניין שנאמר (איוב כג ח): הן קדם אהלוך ואיננו ואחור ולא אבין לו. וכן עד הים האחרון (דברים לד ב), המערבי, ושניהם כינויים, כי יתפוש הלשון כינויין באדם הפונה אל אור השמש. וכן יאמר ויהיו לאחור ולא לפנים (ירמיה ז כד). ויקרא הדרום נגב, בהיותו נגוב מפני החום. ופעמים שיזכיר הכתוב הכינוי ויבאר אותו בשם, יאמר קדמה, שהוא כנוי, ויבאר מזרחה, שהוא השם. ואמר נגבה, בכינוי, ויבאר תימנה, הוא השם. והמערב יזכרנו בכינוי ים (בפסוק כב), כי יתפוש אותו באנשי ארץ ישראל שהים הגדול להם מערבי. והצפון יזכירנו (בפסוק כ): בשמו. ונקרא כן כי הוא צפון, אין השמש נראה בו לעולם. ויקרא התימן דרום, כעניין שנאמר הולך אל דרום סובב אל צפון (קהלת א ו), והיא מלה כפולה, תחסר רי"ש אחת להתחבר שתי אותיות שוות, דר רום, כי השמש ילך ברום הרוח ההוא. ויקרא לדרום ימין, ולצפון שמאל, בכינוי האדם הפונה למזרח, כאשר הזכרתי:

והסוד בשמות הללו נודע ממעשה המרכבה העליונה, וכן שם המערב ים ממה שאמרו שכינה במערב (ב"ב כה א), כי הים חכמת שלמה, כמו שאמרו במדרש אין ים אלא תורה, שנאמר (איוב יא ט): ורחבה מני ים. ואני עתיד להזכיר זה בפרשת וזאת הברכה בפסוק ים ודרום ירשה (דברים לג כג), אם יברכני צורי להגיע שם:

(כד): ויחדו יהיו תמים על ראשו אל הטבעת האחת -
על הדרך שכתב רש"י:

הכתוב הזה יחזור לפרש בכל הקרשים שיהיו כולם תואמים מלמטה, לחרוץ הקרשים בצדיהן, ויחדו יהיו כולם תמים אל ראשו של כל קרש וקרש, או ראשו רמז למשכן אל עליונו, וכן אל הטבעת האחת, שבכולן, ופירוש כן יהיה לשניהם, וכן יהיה לשניהם של שני המקצועות.

ולא ידעתי למה לא פירש בהן הכתוב ויאמר ועשרים טבעות זהב תעשה, ויזכיר החריץ שיעשה בקרשים?
ועוד היאך אמר אל הטבעת האחת בידיעה?

ואולי בעבור שדרך כל בתי הקרשים לחברן כן בטבעת אחת בראשן, קצר הכתוב ואמר הטבעת הידוע והנהוג לו, וכן אמר בבריחים (בפסוק כט): ואת טבעותיהם תעשה זהב, הידועים להם כמנהג, וכן וויהם זהב (פסוק לז):

ומצאתי בברייתא של מלאכת המשכן היה חורץ את הקרש מלמעלן אצבע מכאן ואצבע מכאן, ונותנן בתוך טבעת אחת של זהב כדי שלא יהיו נפרדים זה מזה, שנאמר ויהיו תואמים מלמטה ויחדו יהיו תמים על ראשו אל הטבעת האחת. שאין ת"ל אל הטבעת האחת, ומה ת"ל אל הטבעת האחת, מקום שנותנין את הבריח.
ולפי זה פירוש הכתוב ויחדו יהיו תמים אל ראשו של קרש בחריץ שיעשה בו אל מקום הטבעת העליונה של הבריחים, שיכנס החריץ עד מקום הטבעת, ולא הקפיד הכתוב במה יחברם, אם בטבעות כסף או זהב, קבועות או מטלטלות, או בחשוקים, והברייתא אמרה שעשה משה טבעות להם.
ועל דרך הפשט הכתוב הזה בקרשי המקצעות לבדן:

(לג - לד): והבאת שמה מבית לפרוכת את ארון העדות -
לא יצוונו עתה שיעשה כסדר הזה שיתן הפרוכת תחת הקרסים ואחרי כן יביא שמה אל מבית לפרוכת את הארון, כי אין עתה הצואה בהקמת המשכן אלא בעשייתו, וכן (בפסוק הבא): ונתת את הכפורת על ארון העדות בקדש הקדשים, אין פירושו שיתן הכפורת על ארון העדות כשהארון שם בקדש הקדשים.
אבל העניין שיצווה אותו הכתוב שישים הפרכת תחת הקרסים כדי שיהא הארון שמה מבית לפרכת ותבדיל הפרכת בין הקדש ובין קדש הקדשים, וכן אמר ונתת את הכפורת על ארון העדות בקדש הקדשים להודיע שהכפורת עם כרוביו על הארון יהיו כולם שם בקדש הקדשים הנזכר שהוא מבית לפרכת.
אבל כשמגיע לצוות הקמתו אמר ושמת שם את ארון העדות (להלן מ ג), ואחרי כן וסכות על הארון את הפרכת, וכן במעשה (להלן מ כ כא): וייתן את הכפורת על הארון מלמעלה, ויבא את הארון אל המשכן, ואחרי כן וישם את פרוכת המסך.