(ג - ד): והקרבת אותם בסל -
נמשך לפניו, יאמר כי הלחם בסל והפר והאילים ואהרן ובניו יקריבו אל פתח אוהל מועד.

ורחצת אותם במים -
לאהרן ובניו.
ויותר נכון כי והקרבת אותם בסל לא יפרש, כי מן הסתם הוא ידוע שיקריבם אל המקום אשר יצווה לבא הכוהנים, והכתוב השני ידבר על אהרן ועל בניו, ולכך אמר ורחצת אותם במים:

(ז): ולקחת את שמן המשחה ויצקת על ראשו -
אמר ר"א:
כי זה לפני שומו המצנפת על ראשו, כי על ראש עצמו יצוק השמן.
ואיננו נכון בעיני, כי גם במעשה אמר וישם את המצנפת על ראשו וגו' (ויקרא ח ט), ואח"כ אמר וייקח את שמן המשחה וימשח את המשכן וגו' (פסוק י), ואח"כ ויצק משמן המשחה על ראש אהרן (פסוק יב).

אבל הנכון שהייתה הצניפה סביב סביב ואמצע הראש מגולה ועליו יצק השמן. ואם הייתה המשיחה בכל הראש כדברי רש"י, תהיה היציקה במקום הנחת תפילין שהיה מניח מגולה, ומשם ימשכנו כמין כף יונית:

(ט): וחגרת אותם אבנט -

ירמוז לאהרן ובניו, ושב לפרש אהרן ובניו, כמו יביאה את תרומת ה' (להלן לה כד), אשר לא יעבדו אותו את נבוכדנאצר. כדברי רבי אברהם.

ואם כן יחזור וחבשת להם מגבעות למקצתם, כי אהרן אין לו מגבעת, והמצנפת כבר היא על ראשו.
ויתכן שיהיה שיעור הכתוב וחגרת אותם אבנט ואהרן ובניו, יאמר, תחגור בניו הנזכרים אבנט, ואהרן עצמו עם בניו. ובעבור שהאבנט שווה בכולם לא הוזכר עם בגדי אהרן למעלה (בפסוקים ה ו), והוצרך עתה לומר שיחגרנו אבנט כבניו. ולא הזכיר המכנסים, כי לא הוצרך, כאשר פירשתי (לעיל כוח לה).

והטעם שהפריש המכנסים משאר הבגדים, כי כל הבגדים היה משה מלביש אותם כמו שציוה והלבשתם, אבל המכנסים שהם לכסות בשר הערווה (שם שם מב): היו הם לובשים אותם בהצנע, ולכן לא הזכיר עתה בכלל ולקחת את הבגדים והלבשת, ולפיכך הפרישם במצווה ובעונש, כמו שהזכרתי למעלה (שם לה):

(י): והקרבת את הפר לפני אהל מועד -
אמר ר"א:
כי טעמו כאשר תקריב את הפר לפני אהל מועד יסמוך אהרן ובניו עליו, כי כבר הזכיר זה למעלה (בפסוק ג).

והנכון בעיני כאשר פירשתי (שם), ששם יצווה להקריבם, ולא פירש אל אהל מועד, רק שיקריב אותם, והטעם שיקריבם אל מקום הכוהנים שיהיו מזומנים, ודי שיהיו לפני פתח חצר המשכן, ועכשיו הצריך שיקריבם לפני אהל מועד אל פתח האהל כאשר יפרש בשחיטה (בפסוק הבא), כי הסמיכה תהיה שם:

(יג): החלב המכסה את הקרב -

הוא הקרום שעל הכרס שקורין טילא. לשון רש"י.

ולפי דעתי כי החלב המכסה את הקרב הוא הקרום, אבל כאשר יאמר כל החלב המכסה את הקרב ירמוז לשני חלבים אשר שם, לחלב הקרום הזה, ולחלב הגס אשר על הקרב, כמו שנאמר בסדר ויקרא (ג ג): ואת החלב המכסה את הקרב ואת כל החלב אשר על הקרב. והנה על הקרב שני חלבים, פעם יזכיר הכתוב את שניהם, ופעמים יכלול אותם כאחד במלת כל. והנה בכאן בכל החלב המכסה את הקרב כלל גם החלב אשר על הקרב, ושם במעשה הצואה הזאת אמר וייקח את כל החלב אשר על הקרב ואת יותרת הכבד (שם ח טז), כללם בכל החלב אשר על הקרב. ולמטה בפרשה זו (בפסוק כב): אמר ולקחת מן האיל החלב והאליה ואת החלב המכסה את הקרב, והראשון המוזכר סתם הוא החלב אשר על הקרב:

(יד): תשרף באש -

לא מצינו חטאת חיצונה נשרפת אלא זו. לשון רש"י.

והוראת שעה הייתה כדברי רבותינו.

והטעם בזה, שהכל גלוי לפניו, והיה פר חטאת זה לכפר על מעשה העגל, וקרבנו של כוהן משיח הוא. ושם (שם ד ו): יצווה להביא את דמו אל מבית לפרכת, ולא רצה עתה להכניסו שם לפנים, כי שם (ד ו): אמר בטעם את פני פרכת הקדש, וכאן עדיין לא נתקדש ולא שרתה עליו שכינה שיקרא פרכת הקדש, והנה החיצון כפנימי. והסמיכה בבניו, מפני שהתאנף על אהרן להשמידו והוא כלוי בנים, הוצרכו גם הם להתכפר בו. וטעם השריפה כטעם שריפת פרה אדומה, וסודה ידוע מן השעיר המשתלח:

(כו): מאיל המילואים אשר לאהרן -
לא הזכיר בניו, והאיל הוא מילואים לכולם, והטעם, כי יצווה הכתוב ולקחת את חזה התנופה מאיל המילואים בעבור שהוא לאהרן, ואין החזה ראוי לו, כי לא יהיה לבעלים. ואחר שנתן טעם שאינו ראוי שיהיה לאהרן אין צורך לומר שלא יהיה לבניו, כי אחריו יזכו הם. ולמטה אמר מאשר לאהרן ומאשר לבניו, כלומר כאשר לוקח מקרבן כולם החזה ושוק, כן ייקחו הם האב והבנים מקורבנות המקריבים על ידם:

(כט): למשחה בהם -

להתגדל בהם, שיש משיחה שהיא לשון שררה, כמו לך נתתים למשחה (במדבר יח ח), אל תגעו במשיחי (תהילים קה טו). לשון רש"י.

ואולי כן הוא, כי בעבור ששררת ישראל למשוחים היא, למלך ולכ"ג, ישאילו הלשון לכל שררה. וכן ומשחת את חזאל למלך על ארם, ואת אלישע בן שפט תמשח לנביא תחתיך (מ"א יט טו טז).
אבל בכאן הנכון הוא למשחה בהם, למשוח בבגדים הכוהנים הגדולים מבניו, ולמלא בם את ידם להקריב הקורבנות. וכן לך נתתים למשחה (במדבר יח ח), שנתתים להיות שלך בעבור שמשחתיך לכהן לי, וכן אל תגעו במשיחי (תהילים קה טו), כי הנוגע בהם נוגע במשיחי ה' העתידים לצאת מהם, כמו שאמר ומלכים מחלציך יצאו (בראשית לה יא), מלכי עמים ממנה יהיו (שם יז טז):

ויתכן שנאמר עוד כי ומשחת את חזאל למלך על ארם, שישלח לו שמן למשחו למלך להודיעו כי דבר ה' הוא, ועשה כן אלישע במצוות רבו כאשר הגיד לו שימלוך (מ"ב ח יג): ואע"פ שלא נכתב שם, ומשח את אלישע לנביא. ואולי כן עשו בכורש אשר משחוהו כמלכי ישראל, בעבור שידע כי נביא בישראל המליך אותו ויקרא את שמו בעבור ה'. ולכך אמר למשיחו לכורש (ישעיה מה א). ורבותינו אמרו (מגילה יב א): וכי כורש משיח הוא וכו'. והנה כולן משיחות ממש. והכתוב שאמר (ישעיה סא א): רוח ה' אלוהים עלי יען משח ה' אותי לבשר ענווים, דרך משל, שימשיל רוח הקדש אשר תחול עליו לשמן הטוב, כעניין טוב שם משמן טוב (קהלת ז א):

(לא): ובשלת את בשרו במקום קדש -
לא ידענו אם הוראת שעה היא שיהא בשר המילואים טעון כוהן בבישולו, או יהיה ובשלת בצווי, כמו ומטך אשר הכית בו את היאור (לעיל יז ה), ויבן שלמה את הבית (מ"א ו יד), כדברי רבי אברהם. והצריך במקום קדוש, שהן כזבחי שלמי צבור שנאכלין לפנים מן הקלעים ונאכלין ליום ולילה עד חצות (זבחים ה ה):

(לו): תעשה ליום על הכיפורים -
בשביל הכיפורים, לכפר על המזבח מכל זרות ותיעוב.

ובמדרש תורת כוהנים (צו א טו) אומר:

כפרת המזבח הוצרכה שמא התנדב אדם דבר גזל במלאכת המשכן והמזבח. לשון רש"י.

והנכון כי על הכיפורים על שני האילים שהם כיפורים לאהרן ולבניו, כמו שאמר כאן (לעיל בפסוק לג): ואכלו אותם אשר כפר בהם, ואף כי החטאת כפרה, וכתיב כאשר עשה ביום הזה ציווה ה' לעשות לכפר עליכם (ויקרא ח לד), כדברי ר"א:

(מו): לשכני בתוכם -

על מנת לשכון בתוכם. לשון רש"י.

ושימוש הלמ"ד בתנאי כזה איננו נמצא.

ויתכן שיאמר וידעו בשכני בתוכם כי אני ה' אלוהיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, כי ידעו כבודי ויאמינו שאני הוצאתי אותם מארץ מצרים. והוא כדרך ויהי דוד לכל דרכיו משכיל (ש"א יח יד), כי בוחר אתה לבן ישי (שם כ ל), על אשר מריתם את פי למי מריבה (במדבר כ כד), והדומים להם.

אבל רבי אברהם אמר:

כי לא הוצאתי אותם מארץ מצרים רק בעבור כי אשכון בתוכם, וזהו תעבדון את האלוהים על ההר הזה (לעיל ג יב).

ויפה פירש.

ואם כן יש בעניין סוד גדול, כי כפי פשט הדבר השכינה בישראל צורך הדיוט ולא צורך גבוה, אבל הוא כעניין שאמר הכתוב ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מט ג), ואמר יהושע ומה תעשה לשמך הגדול (יהושע ז ט), ופסוקים רבים באו כן, איוה למושב לו (תהילים קלב יג), פה אשב כי איויתיה (שם יד), וכתוב והארץ אזכור (ויקרא כו מב):