(ב): וירא מלאך ה' אליו בלבת אש -
אמר הכתוב מתחלה וירא מלאך ה', ואחר כן (בפסוק ד): אמר וירא ה' כי סר לראות ויקרא אליו אלוהים, ולכן אמר ר' אברהם (בפירוש הארוך):

כי "אלוהים" בכאן הוא המלאך הנזכר, כמו כי ראיתי אלוהים פנים אל פנים (בראשית לב לא). וטעם אנכי אלהי אביך (פסוק ו), כי ידבר השליח בלשון שולחו.

ואיננו נכון.

כי משה גדול הנבואה לא יסתיר את פניו מן המלאך.

ורבותינו אמרו בבראשית רבה (צז ד, ועי' שמו"ר ב ח):

מלאך זה מיכאל, רבי יוסי הארוך בכל מקום שהיו רואים אותו היו אומרים שם רבנו הקדוש, כך כל מקום שמיכאל נראה שם הוא כבוד השכינה.

נתכוונו לומר שמתחלה נראה אליו מיכאל ושם כבוד השכינה, והוא לא ראה הכבוד כי לא הכין דעתו לנבואה, וכאשר כיון לבו וסר לראות נתגלה אליו מראה השכינה ויקרא אליו אלוהים מתוך הסנה:

ועל דרך האמת, המלאך הזה הוא המלאך הגואל, שנאמר כי שמי בקרבו (להלן כג א), הוא שאמר ליעקב אנכי האל בית אל (בראשית לא יג), ובו נאמר ויקרא אליו אלוהים, אבל יקרא במידה ההיא מלאך בהנהגת העולם, וכן כתיב ויוציאנו ה' ממצרים (דברים כו ח). וכתיב וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים (במדבר כ טז), ונאמר ומלאך פניו הושיעם (ישעיה סג ט), כלומר מלאך שהוא פניו, כדכתיב פני ילכו והניחותי לך (להלן לג יד). והוא שנאמר בו ופתאום יבא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים ומלאך הברית אשר אתם חפצים הנה בא (מלאכי ג א). ועוד תבין זה בפסוקים הבאים בעזרת השם:

והנה הסנה בוער באש -
כטעם דולק, שהיה בתוך אש בוער, כמו והאבות מבערים את האש (ירמיה ז יח), מדליקים, ובערו בהם אש (יחזקאל לט ט). ומדוע לא יבער הסנה, לא ישרף ויאכל, וכמוהו כפשתים אשר בערו באש (שופטים טו יד), נשרפו. וכן דעת אונקלוס שתרגם הראשון בער, והשני מתוקד. או יהיה יבער מלשון ובערת הרע מקרבך (דברים יז ז), והיה לאדם לבער (ישעיה מד טו), כי דרך צחות בלשון הקודש לדבר כן, רוכבים על שלשים עירים ושלשים עירים להם (שופטים י ד):

(ה): אל תקרב הלום -
לא הגיע עדיין למעלתו הגדולה בנבואה, כי בהר סיני ניגש אל הערפל אשר שם האלוהים (להלן כ כא). וכן ענין הסתרת פנים, שעדיין לא עלה למה שנאמר בו ותמונת ה' יביט (במדבר יב ח):
כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא - אע"פ שהיה רחוק מן הסנה הזהירו בזה, כי נתקדש כל ההר ברדת השכינה אל ראש ההר כאשר בשעת מתן תורה, ומשה בהר היה כי שם עלה, שנאמר ויבא אל הר האלוהים חרבה (לעיל פסוק א), והסנה היה בראש ההר, והנה כלו קדוש ואסור בנעילת הסנדל, וכך אמרו בכל מקום שהשכינה נגלת אסור בנעילת הסנדל (שמו"ר ב יג), וכן ביהושע, וכן הכהנים לא שמשו במקדש אלא יחפים (יהושע ה טו):

(ו): אנכי אלהי אביך -
על דרך הפשט כמו "אלהי אבותיך", אבל יזכיר יחיד במקום רבים, אלהי כל אב מאבותיך, כי כלם יקראו לאיש אב. וכן אלהי דוד אביך (מ"ב כ ה), זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארוממנהו (להלן טו ב), אלהי אבותי.

ור"א אמר:

כי אלוהי אביך אברהם, כי הוא החל לקרא בשם ה', ואחר כך הזכירו בשם וצירף אליו שאר האבות.

ודעת רבותינו אלהי עמרם אביך (שמו"ר ג א),

כאלו אמר אנכי אלהיך, ורצה ליחד שמו על הצדיק שמת לא על החי, ואחר כך אלהי אברהם יצחק ויעקב, שהוא אלהי ישראל כלם.

וטעם הזכירו "אלהי" עם כל אחד, ולא אמר "אלהי אברהם יצחק ויעקב", כי יזכיר שמו וזכרו יתברך ויתעלה. ועוד אבאר זה בפרשה (בפסוק טו):

(ז): ויאמר ה' -
יזכירנו במידת רחמים בעניין החמלה על העם, ואע"פ שכל הפרשה בשם "אלוהים":

(ח): וארד להצילו -
שנתגליתי על ההר הזה באש. כטעם וירד ה' על הר סיני (להלן יט כ), מפני אשר ירד עליו ה' באש (שם יח). או הוא כמו ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי (בראשית יח כא). וכבר פרשתי סודו:

אל ארץ זבת חלב ודבש אל מקום הכנעני והחתי -
יזכיר בכאן ששה עממים ויניח השביעי, אולי לא הייתה ארצו זבת חלב ודבש כאלה. וכן בפסוק כי ילך מלאכי לפניך (להלן כג כג): הזכיר אלה הששה. ואולי הוא רמז שאלו כבשו תחלה, כי הם אשר נתקבצו על יהושע ויתנם ה' בידו. ורבותינו אמרו הגרגשי פינה (ירושלמי שביעית פ"ו ה"א), ולכך לא נזכר עם הנכרתים שנאמר בהן והכחדתיו (להלן שם). וכן בכאן ירמוז אל הנלחמים שכבשו. ועוד אדבר על זה בע"ה (להלן כג כה):

וטעם זבת חלב ודבש -
כי שבח תחלה את הארץ שהיא טובה, לומר שהאוויר טוב ויפה לבני אדם וכל טוב ימצא בה, ושהיא רחבה, שיעמדו בה כל ישראל במרחב.
או טעם רחבה שיש בה רחבות, שפלה ועמק ומישור גדולים וקטנים ואין רובה הרים וגאיות. וחזר ושבח אותה שהיא ארץ מקנה שיש בה מרעה טוב, והמים יפים, ויגדל החלב בבהמות, כי אין הבהמות בריאות וטובות ומרבות החלב רק באוויר טוב ועשב רב ומים טובים. ובעבור שימצא זה באחו ובמרום הרים אין הפירות שם שמנים ויפים מאד, אמר כי היא עוד שמינה שפירותיה שמנים ומתוקים עד שתזוב כולה בדבש מהם. והנה שבח אותה על כל טוב ה', על דגן ועל תירוש ועל יצהר ועל בני צאן ובקר. וזהו צבי היא לכל הארצות (יחזקאל כ ו):

וטעם אל מקום הכנעני -
שלא אמר אל ארץ הכנעני כאשר יאמר בשאר כל המקומות, לרמוז שיירשו אותם ויכריתום וישבו במקומם, לא שיהיו יושבים בקרבם כאבותם:

(ט): הנה צעקת בני ישראל באה אלי -
אע"פ שאמר (בפסוק ז): ואת צעקתם שמעתי, חזר ואמר כי באה אלי, והנה הגיע צעקתם אל כסא כבודי, ולא אוסיף עוד לעבוד לפרעה, כי מצרים לוחצים אותם יותר מדאי. כעניין עד לשמים הגיע (דהי"ב כח ט).

ועל דרך האמת, צעקת בני ישראל היא כנסת ישראל, שבאה אליו צועקת, כדרך הכצעקתה הבאה אלי (בראשית יח א). ושם רמזתי:

וטעם וגם ראיתי את הלחץ -
לאמר שיקח נקמה מפרעה ומעמו מפני שעשו עימהם יותר מן הנגזר להם בלחץ גדול שלוחצים אותם, כאשר פרשתי בסדר לך לך (בראשית טו יג):

(יב): ויאמר כי אהיה עמך וזה לך האות -
רבו הפירושים במקרא הזה.

והנכון על דרך הפשט, כי הקב"ה אמר למשה שני דברים, שירד להצילו מיד מצרים, והיה אפשר שיצילם מידם בארץ גושן עצמה או קרוב משם, אבל הבטיח עוד להעלותו מן הארץ ההיא כולה אל מקום הכנעני:
ומשה נתירא משתיהן, ואמר מי אנכי כי אלך אל פרעה, אני שפל אנשים רועה צאן והוא מלך גדול, ואם אומר אליו לעזוב את העם כלו יהרגני, כעניין שאמר שמואל ושמע שאול והרגני (ש"א טז ב).
ואמר עוד מי אנכי כי אוציא את בני ישראל מארץ מצרים, כמו שאמרת לי להעלותם אל ארץ כנען, כי עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, ולא יחשבוני ללכת אחרי אל ארץ עמים גדולים ועצומים מהם, כאשר אמרת להעלותו אל ארץ טובה ורחבה אל מקום הכנעני:
כי ההצלה מיד פרעה אינה תלויה בהם, אם ישמע פרעה יקל עולו מעליהם ויצילם, או יגרשם מארצו על כרחם.

ועוד כי הם עצמם ישמעו אל כל אדם בזה, כי מי האדם שלא ירצה לצאת מעבודה קשה שאין כמוה, אבל העלייה לארץ הכנעני לא ישמעו בה. וכן היה הדבר שהייתה מלחמת העמים ההם קשה עליהם מתחילה ועד סוף ופחדתם ממנה במצרים ובמדבר:

זאת יראתו של משה רבנו מפרעה ופחדתו מהם. ועל שתיהן ענהו ה', אמר לו אל תירא מפרעה כי אני אהיה עמך להצילך. וזה לך האות אל העם כי אנכי שלחתיך אליהם, כי בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוהים על ההר הזה, ומאז יקבלו עבודת השם ללכת אחרי מצוותו, וגם בך יאמינו לעולם, ואחריך ירוצו לכל מקום אשר תצום. והנה נגליתי לך בהר הזה בלבת אש, כי כן יהיה בעיני כל העם בעבדם אותי בהר הזה:

והנה למשה אות במה שלא יפחד מפרעה כיון שהבטיחו להצילו, ולישראל יהיה להם אות שלא יפחדו מן העמים בבואם אל הר סיני. כי לצאת ממצרים ברצון פרעה אל מקום קרוב דרך ג' ימים לזבוח לאלוהים בודאי ישמעו ויעשו כן בין ברצונם בין שלא ברצונם:

ועל דרך האמת, וזה לך האות כמו זה לי עשרים שנה (בראשית לא מא). ואמר כי אהיה עמך והנה לך האות אות הברית שאהיה עמך תמיד, כדרך אני הנה בריתי אתך (שם יז ד), כי אנכי השולח אותך שתעבדו את האלוהים בהר הזה, ואז אעלה גם אנכי בקרב העם הזה אל המקום אשר הכינותי (להלן כג כ):

(יג): ואמרו לי מה שמו -
הפסוק הזה אומר לך פרשני, כי לא יתכן שיאמר משה ואמרו לי מה שמו להיות להם אות שיאמינו בו, כי שאלת שמו ואמירתו להם אינה אות למי שלא יאמין בו מתחילה. שאם ידעו ישראל אותו השם גם משה כהם ידע אותו, והנה ידיעתו כידיעתם ואיננה אות ומופת כלל, ואם לא שמעו בו מה הראיה שיאמינו בדבריו כלל. והנה אחרי הודיעו את השם הגדול אמר והן לא יאמינו לי (להלן ד א), ואז נתן לו אותות:

ואמר ר"א:

כי שאל משה מה שם יאמר לישראל משמותיו, כי באל שדי לא יעשה אותות רק בשם הגדול.

ואין דבריו נכונים בעיני כי עדיין לא נאמר למשה שיעשה ביציאת מצרים אותות ומופתים גדולים ונפלאים, אבל שיצילם מיד מצרים ויעלם לארץ, ובשם אל שדי יוכל לבא בלב פרעה להצילם וגם לנצח העמים, וכבר הוציא שרה מביתו בנגעים גדולים שהביא עליו, ונצח אברהם לבדו המלכים הגדולים, וכל זה בעזרת אל שדי השם הנודע לאבות, וככה יעשה בבנים.

ועוד כי יעקב אמר והיה אלוהים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם (בראשית מח כא), ויוסף אמר פקוד יפקוד אלוהים אתכם (שם נ כה), והנה הפקידה באלוהים:

ולפי דעתי היה משה גם בעת ההיא אב בחכמה גדול במעלת הנבואה, ודרך שאלה בקש שיודיעהו מי השולח אותו, כלומר באי זו מידה הוא שלוח אליהם, כעניין שאמר ישעיה ועתה ה' אלוהים שלחני ורוחו (ישעיה מח טז). והנה אמר ישאלוני על שליחותי אם היא במידת אל שדי היא שעמדה לאבות, או במידת רחמים עליונית שתעשה בה אותות ומופתים מחודשים ביצירה. וזה בעבור שאמר לו אנכי אלוהי אביך אלוהי אברהם (לעיל פסוק ו), ולא פירש שם משמותיו הקדושים כלל, ושמע משה שהבטיחו על מעמד הר סיני ומתן תורה, והוא היודע כי התורה לא תינתן בשם אל שדי הנזכר באבות רק השם הגדול שבו היה העולם, ועל כן שאל מה אומר אליהם:

ורבותינו נתעוררו לזה, אמרו:
ויאמר משה אל האלוהים הנה אנכי בא אל בני ישראל -

אמר ר' שמעון בשם ר' סימון אמר משה עתיד אני לעשות סרסור בינך וביניהם, כשתיתן להם התורה ותאמר להם אנכי ה' אלוהיך. אלוהי אבותיכם שלחני אליכם, אותה שעה נתברר משה על עסקיו, שנתיירא אם ישאלו לו מה שמו מה אומר אליהם, באותה שעה היה מבקש משה שיודיענו הקב"ה את השם הגדול.

וזה עניין השאלה:

והנה ענהו האלוהים אהיה אשר אהיה -

אהיה עמכם בצרה זו ואהיה עמכם בצרות אחרות, אמר לפניו ריבונו של עולם דיה לצרה בשעתה, אמר לו יפה אמרת, כה תאמר לבני ישראל וגו'. לשון רש"י מדברי רבותינו (ברכות ט ב).

והכוונה להם בזה, כי משה אמר לפניו יתברך, ואמרו לי מה שמו, שיגיד להם השם שיורה הוראה שלמה על המציאות ועל ההשגחה, והקב"ה השיבו למה זה ישאלו לשמי, אין להם צורך לראיה אחרת כי אהיה עימהם בכל צרתם יקראוני ואענם, והיא הראיה הגדולה שיש אלוהים בישראל קרובים אלינו בכל קראנו אליו ויש אלוהים שופטים בארץ. וזה פירוש נכון באגדה זו:
ועוד אמר כיוצא בזה במדרש אגדה (מנורת המאור הראשון פרק הצדקה):

ומהו אהיה אשר אהיה?
כשם שאתה הווה עמי כך אני הווה עמך.
אם פותחין את ידיהם ועושין צדקה אף אני אפתח את ידי, שנאמר יפתח ה' לך את אוצרו הטוב (דברים כח יב), ואם אינן פותחין את ידיהם מה כתוב שם הן יעצור במים ויבשו וגו' (איוב יב טו).

ועוד דרשו

רבי יצחק אמר, אמר לו הקב"ה למשה אמור להם אני שהייתי ועכשיו אני הוא ואני הוא לעתיד לבא, לכך כתוב כאן אהיה שלש פעמים (שמו"ר ג ו).

וביאור דעת רבי יצחק, כי בעבור שהזמן העובר והעתיד כלו בבורא בהווה כי אין חליפות וצבא עמו, ולא עברו מימיו כלום, לפיכך יקרא בו כל הזמנים בשם אחד מורה חיוב המציאות:

ואונקלוס תרגם:

שני השמות אהא עם מאן דאהא,

ולא תרגם כלל השם שאמר לו כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם.

והנראה מדעתו, כי אצלו ה' הנכבד שהודיעו הוא בן ארבע אותיות האלה שציווהו כה תאמר אל בני ישראל אהיה שלחני אליכם. אבל הודיעו תחילה ענינו, כי שאלתו של משה לדעת דרכי השם משמו, כעניין שחזר ואמר הודיעני נא את דרכך ואדעך (להלן לג יג). וכאשר השיב לו שם וקראתי בשם ה' לפניך וחנותי את אשר אחון וריחמתי את אשר ארחם (שם יט), לאמר כי בשם הנכבד הזה אשר יקרא לפניו יחונן וירחם, ולא יוכל אדם לבא עד עומק דרכיו.
כן אמר בכאן אהא עם מאן דאהא, בשמי שתאמר להם שהוא אהיה, כי בו אני עם האדם לחונן ולרחם:

והגאון רב סעדיה כתב:

כי ביאורו אשר לא עבר ולא יעבור כי הוא ראשון והוא אחרון.

קרובים דבריו לדברי רבי יצחק.

והרב אמר במורה הנבוכים (א סג):

הנמצא אשר הוא נמצא, כלומר ראוי המציאות. יבאר להם כי יש נמצא ראוי להימצא שלא היה נעדר ולא יהיה נעדר:

והנה לדעת אלה החכמים צריך שנפרש כי הקב"ה אמר למשה שיאמר להם זה השם וילמדם אותו, כלומר שיפרוט להם ראיות שכליות אשר בהם יתקיים אצל חכמיהם זה השם, כלומר המציאות או הקיום אשר לא עבר ולא יעבור, כי זכירת השם בלבד, יאמר מה שיאמר, איננו ראיה לבטל מהם דעת הקדמות או האפיקורסות המחושב בביטול המציאות לגמרי. ואין זה משמעותו של מקרא, אבל כי הזכרת השם להם הוא הראיה והוא האות והמופת על דברם שישאלוהו:

ועל דעתי לא יסתפקו זקני ישראל במציאות הבורא כאשר אמר הרב וחלילה, אבל זה השם תשובת שאלתו שפירשנו לך, הודיעו שהוא שלוח אליהם במידת הדין אשר במידת הרחמים, ואמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם, שיזכיר להם השם האחד לבדו להורות על האחדות, ולכך ציווהו עוד כה תאמר אל בני ישראל ה' שלחני (פסוק טו), כי השם הזה הוא מידת רחמים, וידעו כי יוליך לימין משה זרוע תפארתו, ויחדש אותות ומופתים בעולם.

והנה פירש לו כי אהיה אשר ציווהו לאמר להם, הוא השם הגדול הזה והם שווים בלשונם ובאותיות, כי שתי האותיות האחרונות שבשם הראשון הם הקודמות בזה, כי בראשון יורו על חכמת שלמה, כדכתיב וה' נתן חכמה לשלמה (מ"א ה כו), ובזה יורו על חכמת אלוהים. ואות האל"ף בראשון תורה על הקדמות והיחיד, והיו"ד בשני על עשר ספירות בלי מה. ונלקחו שתי האותיות האלה האל"ף והיו"ד משני השמות הקדושים ונכתבו תחילה וסוף בשם הנכתב ונקרא באל"ף דל"ת, להורות כי הוא אצילות מן הראש ועד הסוף, ומדת הדין באמצע, כי שמי בקרבו (להלן כג כא). ומכאן תבין למה קמצוהו, ונשתמש לשון הקדש בשם ההוא בכל שם אדנות, כי ממנו כל הממשלה והשלטון. והקב"ה יראנו נפלאות מתורתו:

(טו): וזה זכרי לדר דר -
יחזור אל אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, כי לא לעולם ישכח ברית אבות, וכל הדורות כאשר יזכירו "אלהי אברהם יצחק ויעקב" ישמע אל ויענם.

ועל דרך האמת, זה שמי לעולם, אלהי אברהם אלהי יצחק, וזה זכרי ואלהי יעקב, ולכך הוסיף בו ו', וזה טעם זכרי לדר דר חסר. והמשכיל יבין:

(יח): ושמעו לקולך -

מאליהן, מכיוון שתאמר להם לשון זה מיד ישמעו לקולך, שכבר סימן זה מסור בידם מיעקב ומיוסף, שבלשון הזה נגאלין.
יעקב אמר להם: ואלוהים פקוד יפקוד אתכם (בראשית נ כד).
יוסף אמר להם: פקוד יפקד אלוהים אתכם (שם כה). לשון רש"י.

אולי ידרוש הרב כי יוסף אמר פעמים פקד יפקוד, להגיד שהייתה מסורת בידו מאביו, ובאלה שמות רבה (ג יא): מיד ושמעו לקולך.
למה?
שמסורת גאולה היא בידם, שכל גואל שיבוא ויאמר להם פקידה כפולה הוא גואל של אמת.
זה לשונם באגדה זו.

ויש עליך לשאול:
ומנין להם שיאמינו, שמא שמע משה במסורת הזאת כמותם.
ויש לומר, כך קבלו מיוסף ששמע מפי הנביא אביהם, שהראשון שיבוא ויאמר להם בלשון הזה הוא יהיה הגואל אותם. גלוי וידוע לפני הקב"ה שלא יבא אדם ויכזב בהם, בכך הבטיחם:

אבל במקום אחר מצאתי שם (בשמו"ר ה א):

אמר ר' חמא ברבי חנינא: בן שתים עשרה נתלש משה מבית אביו. למה?
שאלו גדל בבית אביו ובא ואמר להם המעשים, לא היו מאמינים בו, שהיו אומרים אביו מסרם לו, לפי שיוסף מסרה ללוי ולוי לקהת וקהת לעמרם, ולכך נתלש מבית אביו, וכשהלך והגיד לישראל כל הדברים, לפיכך האמינו בו, שנאמר (להלן ד לא): ויאמן העם.

וכוונתם "שיוסף מסרה ללוי" לומר שיעקב גלה סודו ליוסף באהבתו אותו, בו בלשון השביע יוסף לאחיו כלם, וגלה ללוי כי הוא אמר להם כלשון הזה מפני המסורת שבידו מאביו, וציווה שיהיה הדבר סוד:

(יט): ולא ביד חזקה -

כל עוד שאין אני מודיעו ידי החזקה לא ייתן אתכם להלוך. לשון רש"י.

הנכון בעיני, לא ייתן אתכם להלוך בדבור ולא ביד חזקה עד שאשלח ידי בכל נפלאותיי אשר אעשה בקרבו, ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים, ואח"כ ישלח אתכם, כי כלם באו עליו טרם נתנו אותם להלוך