(ב): ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור -
אמר השם למשה ראה קראתי בשם, ומשה אמר לישראל ראו קרא ה' בשם (להלן לה ל). והטעם, כי ישראל במצרים פרוכים בעבודת חומר ולבנים, לא למדו מלאכת כסף וזהב וחרושת אבנים טובות ולא ראו אותם כלל. והנה הוא פלא שימצא בהם אדם חכם גדול בכסף ובזהב ובחרושת אבן ועץ וחושב ורוקם ואורג, כי אף בלומדים לפני חכמים לא ימצא בקי בכל האומניות כלם, והיודעים ורגילים בהם בבא ידיהם תמיד בטיט ורפש לא יוכלו לעשות בהן אומנות דקה ויפה.

ועוד, שהוא חכם גדול בחכמה בתבונה ובדעת להבין סוד המשכן וכל כליו למה צוו ואל מה ירמוזו. ולכן אמר השם למשה שיראה הפלא הזה, וידע כי הוא מלא אותו רוח אלוהים לדעת כל אלה בעבור שיעשה המשכן, כי היה רצון מלפניו לעשות המשכן במדבר, ולכבודו בראו, כי הוא קורא הדורות מראש (ישעיה מא ד), כדרך בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך (ירמיה א ה). ובלשון הזה (לעיל טז כט): ראו כי ה' נתן לכם השבת על כן הוא נותן לכם ביום השישי לחם יומיים:

ולרבותינו בזה מדרש (שמו"ר מ ב):

הראה אותו ספרו של אדם הראשון ואמר לו כל אחד התקנתיו מאותה שעה, ואף בצלאל מאותה שעה התקנתי אותו, שנאמר ראה קראתי בשם בצלאל.

והוא כענין שפירשתי.

ועוד אמרו (ברכות נה א):

יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ.

והעניין, כי המשכן ירמוז באלו והוא היודע ומבין סודו:

(י): ואת בגדי השרד -
לא ידעתי למה לא ציוה תחלה לעשות הבגדים האלה, כאשר עשה בכל מלאכת המשכן ובבגדי אהרן ובניו, כי היה ראוי שיאמר לו ועשית בגד כליל תכלת לכסות בו הארון ובגד ארגמן לכסות בו המזבח ובגד תולעת שני לכסות בו השולחן, ועתה כאשר יצווה את העושים יכלול אותם עם שאר המלאכה?
ואולי לא הייתה בהם קפידא ויעשו אותם כרצונם בגדי שרד ממין אחד לבדו, והם עשו מן התכלת והארגמן ותולעת השני. ולא רצו בשש כי איננו נכבד כמותם. ואחרי שנעשו כן רצה השם שיהיה התכלת לארון, והארגמן למזבח, והשני לשלחן, ולכן הספיק להם הצואה בקצרה כאשר צווה על העושים, כי לדעתם יעשו בגדי השרד. ואיננו הגון שיהיה בגד המכסה עשוי נקבים נקבים כדברי רש"י, אבל הוא מלשון שריד, בעבור היותם מין אחד, כדברי ר"א:

וכתבתי זה העניין לפי שיטת רש"י. וכל זה איננו שוה לי, כי מה טעם שיאמר הקב"ה למשה ויעשו בגדי הקלעים או בגדי השרידה בלי שיבאר לו כמה יהיו, שנים או מאה, וכמה אורכם וכמה רוחבם, ולמה יעשו, ואין העניין מובן כלל בדבור הזה?

ועוד, שמזכיר אותם לעולם קודם בגדי אהרן?
ועוד, מה טעם לשרת בקדש (להלן לט א), כי זה ירמוז על עבודת הקורבנות בקדש, כמו שאומר או בגשתם אל המזבח לשרת בקדש (לעיל כח מג), וכן אשר יבא אל אהל מועד לשרת בקדש (לעיל כח ל), לא על עבודת חוץ ומשא?
ועוד, כי כתוב ועשו את כל אשר ציוויתיך (פסוק ו): את אהל מועד וגו' ואת בגדי השרד (פסוקים ז - י): עד ככל אשר ציוויתיך יעשו (פסוק יא), ולא ציוה אותו תחלה על בגדי השרד כלל?
והעולה מדברי רבותינו, כי בגדי השרד הם בגדי כהונה עצמם, והוזכר זה במסכת יומא (עב א). ואם כן הנכון שנפרש בגדי השרד, בגדי הייחוד, כלומר בגדים שיתייחד בלבישתם אחד העם הגדול מאחיו. וכן ובשרידים אשר ה' קורא (יואל ג ה), השרידים שרדו מהם (יהושע י כ), מן פליט ושריד (ירמיה מד יד). וירמוז לבגדי אהרן, ויקראם כן, שלא ילבשם רק יחיד בדורו, אהרן בחייו, ואחריו הכהן הגדול אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומלא ידו ללבוש את הבגדים (ויקרא כא י). והכתוב יזכיר בגדי אהרן לעולם דרך כבוד, כמו שאמר לכבוד ולתפארת (לעיל כח ב), בגדי קדש (לעיל כח ד), ציץ הזהב נזר הקדש (ויקרא ח ט), ועל כן קראם בגדי השרד, בגדי מלכות. וזה טעם את בגדי השרד לשרת בקדש את בגדי הקדש לאהרן הכהן (להלן לה יט), כי שב לבאר. וכן יאמר בפרשת ויביאו את המשכן (להלן לט מא):

ומה שאמר בכאן בפרשת ראה קראתי ואת בגדי השרד ואת בגדי הקדש לאהרן הכהן, טעמו שהם בגדי שתי מעלות, בגדי השרד ובגדי הקדש, להגיד שלא ילבשם רק אחד העם בבואו לשרת בקדש. ומפני שלא הזכיר כאן לשרת בקדש, הוסיף לבאר שהם בגדי שרד ובגדי קודש. ועוד באו כמה ווי"ן יתירות בכתוב. ופירוש ומן התכלת והארגמן ותולעת השני עשו בגדי שרד לשרת בקדש, שהוא מבאר אלה פקודי המשכן, ונתן חשבון בזהב ובכסף ובנחושת כמה הביאו ישראל, ומה עשו בהן, בעבור חשיבותם, ואח"כ אמר כי מן התכלת והארגמן ותולעת השני אשר הובא להם עשו בגדי שרד, לא הוסיף ולא גרע. ולא הזכיר השש, כי איננו חשוב. ואולי הביאו ממנו הרבה והותיר. ושב לבאר ויעשו את בגדי הקדש אשר לאהרן כאשר ציוה ה' את משה, ויעש את האפוד זהב וגו':

(יג): אך את שבתותי תשמורו -

אף על פי שתהיו רדופין בזריזות המלאכה אל תדחה שבת מפניה. כל אכין ורקין מיעוטין, למעט שבת ממלאכת המשכן. לשון רש"י.

ולא נתכוון אצלי, כי לפי מדרש רבותינו באכין ורקין ימעט בשמירת השבת, כי המיעוטים אצלם בכל מקום ימעטו בדבר המצווה בו, ואם תדרוש המיעוט בעניין מלאכת המשכן יהיה מותר לעשותה בשבת. אבל המיעוט הזה למילה או לפקוח נפש וכיוצא בהן שהן דוחין את השבת.

וכך אמרו במסכת יומא (ירושלמי פ"ח ה"ה):

ומנין שספק נפשות דוחה שבת?
רבי אבהו אמר רבי יוחנן: אך את שבתותי תשמורו, מיעוט.
ומלאכת המשכן שאינה דוחה שבת, מפני שהזהיר בה בכאן.

ועל דרך הפשט הוא כן יאמר תעשו מלאכת אהל מועד אבל שבתותי תשמורו לעולם.

ובתורת כהנים (ויקרא יא ל):

יכול יהא בנין בית המקדש דוחה שבת?
תלמוד לומר את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ה'.
וטעם שבתותי, בעבור כי שבתות השנה רבים:

ועל דרך האמת, ציוה בכאן בזכור ושמור כאשר רמזתי בסודם (לעיל כ ח), וזה טעם שבתותי. ואמר בשניהם כי אות היא, שהיא ביני וביניכם לדעת. ואמר ושמרתם את השבת, וחייב במחלליה כרת, כי הרוח תשוב אל האלוהים אשר נתנה (קהלת יב ז), וזו תיכרת משם. ואמר ביום השביעי שהוא שבת שבתון קדש לה' (פסוק טו), בעבור שהוא יסוד עולם. והזכיר בשבת שהיא ברית עולם (פסוק טז), וחזר ואמר כי אות היא ביני ובין בני ישראל (פסוק יז), אות היא השבת ביום השביעי.
והטעם, שהיום אות והשבת היא אות לעולם. וזה טעם שבת ויינפש, והיא נשמה יתירה הבאה מיסוד עולם אשר בידו נפש כל חי (איוב יב י). והנה הפרשה מבוארת. וכבר רמזתי ענינה בעשרת הדברות (לעיל פסוק כח). והמשכיל יבין:

(יח): ויתן אל משה -
נמשך לפניו, אל "אלוהים" הנזכר בסוף הפסוק, וייתן אלוהים אל משה, כאשר הזכיר בדבור, וידבר אלוהים את כל הדברים האלה (לעיל כ א), ובמעשה ובמכתב, והלוחות מעשה אלוהים המה והמכתב מכתב אלוהים (להלן לב טז), וכן בנתינה, וייתן אלוהים אל משה