(א - ה): ואחרי זה חזר ואמר לו (בפסוק א): עלה מזה אתה והעם -
לומר כי המגפה לא תמחה חטאתם לשכני בתוכם.

והזכיר אל הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב - ואמר (בפסוק ב): וגרשתי את הכנעני - וגו'-
כי בעבור המגפה שהביא או גזר עליהם נמחה קצת חטאתם, ונתרצה להם מעט להזכיר זכות אבותם ושיקיים להם השבועה להביאם אל ארץ טובה ארץ זבת חלב ודבש, ורמז לו שלא תשחת הארץ ולא תחנף תחת יושביה מפני חטאתם, ושיגרש כל ששה העממים שהובטחו מתחלה עליהם:

ואמר דרך רצוי:
(בפסוק ג): כי לא אעלה בקרבך - לטובתך, פן אכלך בדרך -
בקשי עורפך. והנה בכאן לישראל שתי פורעניות, האחת שלא ישרה שכינתו בתוכם, והשנית שישלח מלאך לפני משה עד שיגרש את האומות, אבל אחר שירשו את הארץ לא הבטיחם אפילו במלאך לעזור להם, כי לכך הזכיר "בדרך". ועל כל זה אמר (בפסוק ד): וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו ולא שתו איש עדיו עליו - כאבלים:

והנה השם רחמן מלא רחמים, וכאשר ראה שהתאבלו חזר ואמר בדרך רחמים אמור לבני ישראל (בפסוק ה), כי עד עתה הזכיר "עמך" (לעיל לב ז): "והעם" (בפסוק א), ועתה יזכירם בשמם החביב, וציוה לאמר להם כי לטובתם לא אעלה בקרבם שלא אכלה אותם כרגע, אבל הטיבו אשר עשו להינחם ולהתאבל על חטאתם, וכן יעשו תמיד, ואדעה מה אעשה להם, כלומר אפקוד חטאתם לדעתי, כפי התאבלם והנחמם על עוונם, כי אני בוחן לב וחוקר כליות.
ועל דרך האמת יהיה ואדעה מה אעשה לך כי בדעת הרחמים יעשה בהם, כמו ואם לא אדעה (בראשית יח כא). וכבר פרשתיו (שם כ ד"ה זעקת):

(ו): וטעם ויתנצלו בני ישראל את עדים -
כי בשמעם זה התנצלו ויתפרקו מכל עדי יותר ממה שעשו תחילה.
ואונקלוס שתרגם:

בעדי, תקון זין,

דעתו כדברי האומר בבראשית רבה (עיין שמו"ר מה ב):

זינאות חגר להם,

כלומר שחגר להם הקב"ה בשעת מתן תורה כלי זיין להינצל מכל פגע ומלאך המות, כמו שדרשו (שמו"ר לב א): חרות על הלוחות (לעיל לב טז), חירות ממלאך המות, והם שמותיו של הקב"ה. והנה ישראל קבלו עליהם את המיתה ברצון נפשם מפני עונש העגל, וזה עניין תשובה גדולה וחרטה בחטאם:

(ז): ומשה יקח את האהל -
כתב רש"י (להלן בפסוק יא):

הדבר הזה היה משה נוהג מיוה"כ עד שהוקם המשכן, לא יותר, שהרי בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות, בי"ח שרף את העגל ודן החוטאים, בי"ט עלה ועשה שם ארבעים יום, בר"ח אלול נאמר לו (להלן לד ב): ועלית בבקר לקבל לוחות שניות ועשה שם ארבעים יום אחרים, בעשרה בתשרי נתרצה הקב"ה לישראל ומסר לו לוחות האחרונות וירד, התחיל לצוות על מלאכת המשכן ועשאוהו באחד בניסן, ומשהוקם המשכן לא נדבר עמו אלא משם.

וכן דעת רבי אברהם:

שהיה כל זה אחר שהוריד את הלוחות השניות, ואין מוקדם ומאוחר בתורה:

ואינו נכון בעיני, כי מה טעם להזכיר זה בכאן באמצע הפרשה, ודברי רבותינו בכל המדרשים שעשה משה זה בעבור חטא העגל, דרש משה, מנודה לרב מנודה לתלמיד, וכמו שהזכיר רש"י (שם): אני בכעס ואתה בכעס א"כ מי יקרבם. ואם היה הוצאת האהל אחרי יוה"כ, הנה גם הקב"ה גם משה ברצון היו.
אבל הנראה כי ביום רדתו בי"ז בתמוז שרף העגל ודן עובדיו, ויהי ממחרת אמר להם שיעלה אל ה' לכפר עליהם, ועלה אל ההר ששם הכבוד, וזהו וישב משה אל ה' (לעיל לב לא), והתפלל תפלה קצרה אנא חטא העם הזה, והשם ענה אותו מי אשר חטא לי, ועתה לך נחה את העם, והחל בהם הנגף (פסוקים לג - לה), וציוה לו לך עלה מזה אתה והעם (פסוקים א - ג), והוא הגיד זה לישראל, ויתאבלו ויתנצלו את עדים (פסוקים ד - ו). אז ראה משה כי הדבר ארוך מאד ולא ידע מה יהא בסופו, ולקח האהל ונטה לו חוץ למחנה (פסוק ז): שתהיה שכינה מדברת לו משם, כי איננה שורה בקרב העם, ואם יהיה האהל בקרב המחנה לא יהיה לו הדבור משם. ואמר (שם): והיה כל מבקש ה', טעם, שיהי' כל מבקש ה' יוצא אליו. והכתוב ישלים לספר (בפסוקים ח - יא): כל מה שהיה בעוד האהל שם עד שהוקם המשכן, והוא מיוה"כ עד אחד בניסן על דעת רבותינו (שבת פז ב):

וראיתי בפרקי רבי אליעזר (פרק מו):

רבי יהושע בן קרחה אומר: ארבעים יום עשה משה בהר, קורא בדת מקרא ביום, ושונה בדת משנה בלילה. ולאחר ארבעים יום לקח את הלוחות וירד אל המחנה. בי"ז בתמוז שבר את הלוחות והרג את חוטאי ישראל, ועשה ארבעים יום במחנה עד ששרף את העגל וכתתו כעפר הארץ והכרית עבודה זרה מישראל והתקין כל שבט במקומו. ובר"ח אלול אמר לו הקב"ה עלה אלי ההרה, והעבירו שופר במחנה שהרי משה עלה להר שלא יתעו עוד אחר ע"ז, והקב"ה נתעלה באותו שופר, שנאמר (תהלים מז ו): עלה אלוהים בתרועה ה' בקול שופר. וכן התקינו חכמים שיהיו תוקעין בשופר בר"ח אלול בכל שנה ושנה.

עד כאן דברי אגדה זו:
ואם כן יהיה ומשה יקח את האהל וכל הפרשה (פסוקים ז - יא): מי"ח בתמוז עד סוף ארבעים ומיוה"כ עד אחד בניסן. אבל לא יבוא זה כהוגן ממה שאמר הכתוב (דברים ט יח יט): ואתנפל לפני ה' כראשונה ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכלתי וגו', וכתיב (שם ט כה): ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי כי אמר ה' להשמיד אתכם. ואי אפשר שיהיה כל זה בארבעים יום האחרונים אחר שנאמר לו (להלן לד א): פסל לך ועלה אלי ההרה, כי היו ברצון, וכבר ביטל להשמיד אתכם?

(יא): ומשרתו יהושע בן נון נער -
כתב ר"א:
חיה יהושע מאה ועשר שנים (יהושע כד כט), וחכמים אמרו (זבחים קיח ב): כי שבע שנים כבש ושבע שנים חלק, א"כ היה בן חמישים ושש שנה, ואיך יקראהו הכתוב נער, וככה פירושו, ומשרתו יהושע בן נון שירות נער. ועל דעתי דרך לשון הקדש שיקרא כל משרת נער, כי בעל השררה הנכבד הוא האיש, והמשרת לו יקרא נער, וכן גחזי נערו (מ"ב ד יב), יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו (ש"ב ב יד), וכן עשרה נערים נושאי כלי יואב (שם יח טו), כי יואב לא ימסור כליו רק לאנשים גיבורי חיל שעמדו על ידו. וכתיב (יהושע ו כב): ולשנים האנשים המרגלים אמר יהושע, וכתיב (בפסוק שאחריו): ויבאו הנערים המרגלים וגו', מפני שהיו משרתי העדה, מרגלים להם. וכן רבים, וכן נערי המלך משרתיו (אסתר ב ב), ביאר שהם האנשים העומדים לפני המלך משרתי גופו, לא משרתי החצר. וא"כ יאמר ומשרתו יהושע בן נון משרת תמיד שלא ימוש מתוך האהל:

וטעם בן נון -
בא בחירק תמורת סגול, וכן דברי אגור בן יקה (משלי ל א), שבן לילה היה ובן לילה אבד (יונה ד י), אם בן הכות הרשע (דברים כה ב).
ועם כל זה אני תמה מדוע לא נמלט בשם הצדיק הזה אחד שיבוא כמנהג?
ואני חושב כי נהגו לקרותו כן לכבוד, כי היה הגדול בתלמידי משה רבנו ויקראו לו בינון, כלומר הנבון, כי אין נבון וחכם כמוהו, או יהיה ענינו יהושע שהבינה מוליד, יעשו נון מלשון לפני שמש ינון שמו (תהלים עב יז):

(יב): ויאמר משה אל ה' ראה אתה אומר אלי -
היה זה בהר סיני בעלותו שם בי"ט בתמוז, ולא הוצרך הכתוב לומר ויעל משה אל ה' ויאמר אליו ראה אתה אומר אלי, כי כל עת היות הכבוד שוכן בהר סיני בידוע ששם הדבור, וכן אמר (לעיל לב ל): ועתה אעלה אל ה', ואמר (שם לב לא): וישב משה אל ה', ששב אל המקום אשר עמד שם את פני ה':

ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי -

שאמרת לי הנה אנכי שולח מלאך (לעיל כג כ), ואין זו הודעה, שאין אני חפץ בו, לשון רש"י.

ואיננו נכון בלשון הכתוב.
ועוד, כי למה יאמר עתה כן, ובעת שנאמר לו הדבור ההוא שתק ממנו, וכי יבקש עתה להרוויח בעבור מעשה העגל?
אבל העניין, כי הקב"ה אמר בכאן למשה (בפסוק ב): ושלחתי לפניך מלאך, ומשה אמר לו לא הודעתני מי הוא המלאך שתשלח עמי, אם הוא מלאך הראשון ששמך בקרבו:

וזה טעם ואתה אמרת ידעתיך בשם -
שידעתני ורוממתני בשמך.

וכן כתב ר"א (בפסוק כא). ועל דעתו המלאך אשר יבחרו בו הוא מיכאל. הבין בטוב שכלו בפסוקים כי המלאך הראשון רצוי למשה ולישראל אבל לא יוכל לדעת האמת כי לא שמע ולא ינבא:

(יד - טז): וטעם פני ילכו -
על דעת כל המפרשים (רש"י והראב"ע כאן והרד"ק בשמואל ב יז יא):

אני בעצמי אלך, והביאו לו דומה ופניך הולכים בקרב (שמואל שם).

וטעם אם אין פניך הולכים -
על דעת רש"י:

בזה אני חפץ, כי על ידי מלאך אל תעלנו מזה.

וחלילה שיאמר אם אין פניך הולכים אחרי שהבטיחו פני ילכו.

ור"א פירש (בפסוק כא):

כי ה' אמר למשה אני בעצמי אלך והניחותי לך לבדך, כי עמך לבדך אלך, ומשה השיב אם אין פניך הולכים עם הגוי כלו אל תעלנו מזה, ולכך אמר תעלנו, בלשון רבים.

גם זה איננו מתוקן, כי משה אמר תחלה לא הודעתני את אשר תשלח עמי, בלשון יחיד, והנה גם בעת הרצון קודם החטא אמר הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך ולהביאך, ואם ידבר עם ישראל גם זה בעבורם יאמר כן.
ועוד, א"כ היה משה מבקש שיודיענו מי המלאך שישלח עמו, והנה היה רוצה במלאך שנאמר בו (לעיל כג כא): כי שמי בקרבו, והשם ענהו בטובה כפולה ומכופלת יותר ממה ששאל שילך הוא בעצמו:

אבל הפרשה הזאת אי אפשר להולמה למי שלא שמע בסתרי התורה. וכך הוא העניין על דרך האמת, כי משה אמר ואתה לא הודעתני - מי המלאך אשר תשלח עמי, ובקש שיקיים לו שני דברים שאמר לו, האחד ידעתיך בשם - כלומר שאיוודע בשמי, בעבורך.
ויתכן שיהיה ואתה אמרת זה ממה שאמר לו ושמי ה' לא נודעתי להם (לעיל ו ג), כאשר פירשתי (עי' ריש וארא).

ואמר ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך -
במידת הדין, הודיעני נא - נתיבות הדרכים כאשר אתה נודע בשמך, ואדעך - לייחדך למען אמצא החן הגדול, וראה כי עמך הגוי הזה - אתה אביהם והם בניך.

ולזה יתכוון אונקלוס שאומר:

אודעני כען ית ארח טובך ואדע רחמך.

אז ענה לו הקב"ה פני ילכו - מלאך הברית אשר אתם חפצים שבו יראו פני, שעליו נאמר בעת רצון עניתיך (ישעיה מט ח), כי שמי בקרבו, והניחותי - אותו לך - שלא אתנהג עמך במידת הדין עזה, אלא במידה כלולה במידת הרחמים, מלשון והיה בהניח ה' אלוהיך לך מכל אויביך (דברים כה יט), והוא כעניין שנאמר (יחזקאל ה יג): וכלה אפי והניחותי חמתי בם.

אז ענה משה:
אם אין פניך -
בעצמך ובכבודך הולכים.

אל תעלנו מזה -
שתהיה עמנו פנים בפנים, כי כן היו התנאין בפרשת וארא (לעיל ו ו - ח). וכן הזכיר למעלה (לעיל לב יא): בכוח גדול וביד חזקה, והנה יבקש שיעלה אותם אל הארץ בכוח גדול וביד חזקה כאשר הוציאם בהם ממצרים.

וטעם ונפלינו אני ועמך -
שיהא חלקנו במופלא, ואין כן לכל העם אשר על פני האדמה:

(יז): גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה -
אולי היה הרצון הזה בסוף ארבעים יום השניים.

על דעת רבותינו (בתנחומא כאן):

כאשר נתרצה לו הקב"ה, ואמר פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים (להלן לד א):

(יח - יט): ויאמר הראני נא את כבודך -
בקש שיהיה רואה במראה ממש את כבוד השם.
ויתכן כי יהיה כבודך בכאן הכבוד הגדול אספקלריא המאירה.

וה' ענה אותו אני אעביר - מדת כל טובי על פניך -
שתשיגנו ותתבונן בכל טובי יותר מכל האדם, כי מראה הפנים ששאלת לא תוכל לראותם.

וקראתי בשם ה' לפניך -
שאקרא לפניך השם הגדול שלא תוכל לראותו,

וחנותי -
בו את אשר אחון

ורחמתי -
בו
את אשר ארחם -
שתדע בקריאה ההיא מדת החנינה ומדת הרחמים אשר יחוננו וירוחמו בשמי ובטובי. ועל זה נאמר (במדבר יב ז): בכל ביתי נאמן הוא, כי טוב האדם בביתו:

(כ): ואין טעם כי לא יראני האדם וחי -
שיראה אותו וימות, אבל כי טרם שישיג לראיה תיפרד נפשו מעליו, כי אפילו במראות המלאכים נאמר במראה נהפכו צירי עלי (דניאל י טז):

(כא): הנה מקום אתי -
בהר הזה אשר שכינתי שם:

ונצבת על הצור -
שהוא בהר, כמו שנאמר (לעיל יז ו): הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב:

(כג): וטעם ופני לא יראו -
הפנים המאירים, כאשר פירשתי (בפסוק יח, ועי' לב ד).
ויתכן שיהיה מלת אחרי כלשון אחור וקדם צרתני (תהלים קלט ה), על פירוש רבותינו (עיין עירובין יח א)