(ג): ואיש לא יעלה עמך -
שלא יעלו עמך כלל זקני ישראל כאשר עשו בלוחות הראשונות (לעיל כד א):

וגם איש אל ירא בכל ההר -
גם בתחתית ההר מקום מעמד ישראל בראשונה (לעיל יט יז):

גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא -
מנגד, כי בראשונות לא הוזהרו רק שלא תיגע בו יד אם בהמה אם איש (לעיל יט יג). והנה עדיין היו עומדים באזהרה ההיא, כי הכבוד היה תמיד בהר עד שנתנו הלוחות (הראשונות): [האחרונות], אבל עתה החמיר בשעת מתן הלוחות האלו יותר ממעמד הראשון.
והטעם בכל זה, כי בראשונות היה המעמד בעבור כל ישראל, וזה למשה בלבד בזכותו ובתפלתו, וגדול יהיה הכבוד הנגלה על ההר האחרון מן הראשון:

(ה): ויתייצב עמו שם -
ה' נתייצב, כעניין ויבא ה' ויתיצב (ש"א ג י). עמו - עם משה שבא בענן כאשר בראשונה (לעיל כד יח):

(ו - ז): וטעם ויעבר ה' על פניו -
שקיים אני אעביר כל טובי על פניך.

ויקרא ה' ה' אל -
שלש תיבות הללו הן שמות הקדש, וחכמים יקראו אותן מדות (ר"ה יז ב), כי הם מדת בעל התשובה, ומדת רחמיו, ומדת טובו, והשם המיוחד לא יתרבה בהן. והנה המידות שהם מקרים באדם הן עשר מדות רחום וחנון וכו', והנה כולן מדות מצד אחד, ומצד אחר השלש הן שמות עצם, והעשר מדות. והמידות נאמרו על השמות, כי רחום וחנון וארך אפים באל עליון, על כן לא אמר מרחם וחונן ומאריך אפים, כי השם פעול למדות האלו. ורב חסד ואמת נוצר חסד לאלפים - במידת רחמים, שהוא מרבה החסד על גבורתו ועוזו והאמת ברחמיו, ונוצר חסד לאלפים, כי זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל (תהלים צח ג). או נוצר, מצמיח, מן ונצר משרשיו יפרה (ישעיה יא א).
ובטובו הוא:
נושא עון ופשע וחטאה -
מלשון אני עשיתי ואני אשא וגו' (שם מו ד).

ונקה לא ינקה ופוקד עון אבות על בנים -
פירוש לנשיאות, ויקרא מידה, כי ינקה אותו בפקידה ההיא, ומפני כי הנשיאות איננו שווה בעוון ופשע ובחטאה, אבל בכל אחד עניין מיוחד לו, יקרא בכל אחד מידה אחת:

(ח - י): והנה -
משה השתחווה לשם שעבר על פניו ובקש שילך תמיד בקרבם, ויסלח לעוונם ולחטאתם בכל מה שיעשו, וינחילם את הארץ. ולא אמר ולפשעינו, כי לא יתכן לסלוח הפשעים שהם המרדים, רק שישא אותם ולא יכלם בהם. ולא יתעלם ממך למה נכתבו שני השמות הללו באל"ף דל"ת.

ומפני זה אמר הנה אנכי כורת ברית -
עד את מעשה ה' כי נורא הוא:

וטעם כי עם קשה עורף הוא -
כפשוטו, שילך בקרבם בעבור שהם עם קשה עורף, כי אחר שנתרצה להם הקב"ה יהיה ה' טוב לקשי ערפם יותר ממלאך, ומבקש להגדיל טובם יותר, כי הם עמו ונחלתו. וכאשר בשעת הכעס היה נוח להם שישלח לפניהם מלאך בעבור שהם עם קשה ערף, כמו שאמר (לעיל לג ג): פן אכלך, כן בעת הרצון טוב להם בשכינה בעבור שהם עם קשי עורף, שיותר יחונן וירחם על עבדיו. והשם ענהו שיעשה כן שיכרות הברית ויעשה בו נפלאות כאשר בקש ונפלינו אני ועמך (לעיל לג טז):

ואמר נגד כל עמך, וראה כל העם אשר אתה בקרבו -
כי הגדולות והנוראות האלה עם משה יעשה אותם ובעבורו, והעם יהיו בברית.
ולא יתכן לפרש שיבטיח לעשות עם ישראל עתה נפלאות אשר לא נבראו מקודם בכל הארץ ובכל הגויים, כי לא נעשו להם נפלאות גדולות אחרי זה יותר ממה שנעשה עימהם מתחלה במצרים ועל הים, אבל נבראו ונעשו עימהם מתחלה יותר גדולות.

אלא שהעניין ירמוז אל שכון השכינה בהם, ועל היותו עם משה לכבוד ולתפארת בנעלם ובמופלא, כאשר אמר (שם): ונפלינו, וכמו שפירשתי. והקב"ה יראנו נפלאות מתורתו:

(יא): שמר לך את אשר אנכי מצווך היום -
לא אמר בכל המצות שעברו אנכי מצווך, ועל כן נפרש שיאמר, שמור המצות שאנכי מצווך היום, ולא תעשה בהן כאשר עשית במה שציוויתיך תחלה שעברת על הכל לעבוד ע"ז. והבטיח לגרש העמים והזהיר על ע"ז שלהם ועל בריתם, כאשר עשה בפרשה הנה אנכי שולח מלאך לפניך (לעיל כג כ - לג), שיחזרו אל התנאים הראשונים. והוסיף בכאן (פסוק יז): אלוהי מסכה לא תעשה לך, שלא יעשו כאשר עשו בעגל אפילו במחשבת השמים לעשות אותו תייר לפניהם. והחזיר עניין שלש הרגלים לראות בהן את פני האדון ה' אלוהי ישראל (פסוק כג), כאשר עשה שם.
והטעם ידוע, כי בא אחר אזהרת עבודה זרה, וכבר פירשתיו בסוף וישמע יתרו (לעיל כ כב):

(טו): ואכלת מזבחו -

כסבור אתה שאין עונש באכילתו, ואני מעלה עליך כמודה בעבודתה. לשון רש"י.

ואני אומר על דעת רבותינו (ב"ק עא ב, חולין מ ב): שזו אזהרה באוכל תקרובת ע"ז, שהם אמרו שאסור הוא מן התורה, ולא מצינו בו אלא זה. וכן משמעו, פן תכרות ברית ליושב הארץ וזנו אחרי אלוהיהם כי יזבחו להם תמיד, ופן יקרא לך ואכלת מזבחו אשר יזבח לאלוהיו בזנותו אחריו, ופן תיקח מבנותיו לבניך. והנה כלן אזהרות נמשכות בלאו הראשון שאמר פן תכרות ברית:

(כא): בחריש ובקציר תשבות -
על דרך הפשט הזכיר חריש וקציר, שבהם עיקר חיי האדם. והזכיר השבת באמצע הרגלים, כי סמך אותו לחג המצות ולקדוש הבכורות, בעבור שכולם זכר למעשה בראשית, כי ביציאת מצרים אות ומופת בו, כאשר פירשתי בעשרת הדברות (לעיל כ ב).
ועוד, כי הכתוב אמר שיש גם בשבת זכר ליציאת מצרים, כמו שאמר בעשרת הדברות האחרונות (דברים ה טו): וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלוהיך משם על כן ציוך ה' אלוהיך לעשות את יום השבת. ושם אפרש בעזרת הש"י ויתרומם:

(כה): ולא ילין לבקר זבח חג הפסח -
כפי פשוטו יזהיר בכל החג, שלא ילין עד הבקר מן הבשר, כי הנותר ממנו עד הבקר באש יישרף (לעיל יב י), ומן החלב, שלא יקריב אותו אלא עד הבקר.

ואונקלוס תרגם על החלב העולה לגבוה, כי הוא החג כאשר אמר שם (לעיל כג יח): ולא ילין חלב חגי עד בקר, כי כל המצות האלה שניות.

וכתב רש"י:

ולא ילין, כתרגומו, אין לינה מועלת בראשו של מזבח, ואין לינה אלא בעמוד השחר.

זבח חג הפסח, אמוריו, ומכאן אתה למד לכל הקטר חלבים ואיברים. ובפרשת צו (ויקרא ו ב): אבאר זה בע"ה. ולינה בראשו של מזבח מחלוקת הוא בגמרא (זבחים פז א), ולדעת רבא יש לינה בראשו של מזבח, ואם לנו שם האיברים וירדו לא יעלו, שאם לא ירדו, אפילו לנו בקרקע ימים רבים ועלו לא ירדו, כדאיתא בפרק המזבח (שם):

(כו): ראשית בכורי אדמתך -
בעבור כי הזכיר שיביאו בכורי כל אשר בארצם לבית ה', יסמוך לזה לא תבשל גדי בחלב אמו, כי בעת בכורי האדמה יביאו גם כל בכור בהמה הגדיים וטלאים, ובעת ההיא יגדלו הגדיים ויהיה החלב, ופעמים רבים יעלו האם עם הבכור בהיותו יונק בעבור שלא ימות, והנה הבאים לחוג יתענגו לאכול הבכורות בכל המטעמים עם הכוהנים, ולכך הזכיר איסורם עם הבכורים. אבל במשנה תורה (דברים יד כא): הזכיר המצווה הזו עם אסור המאכלים אחר שהזכיר בהמה טמאה ודגים ועופות טמאים ונבלה, כי שם יאות להזכיר זה, כי הוא איסור מאכל, לא איסור הבישול בלבד כאשר יחשבו קטני אמנה מחוסרי הדעת:

(כז): כתב לך את הדברים האלה -
ציוה שיכתוב ספר ברית ויקרא אותו באזני העם, ויקבלוהו עליהם בנעשה ונשמע כאשר עשו בראשונה, כי כל המעשה אשר היה בלוחות הראשונות ירצה לשנותו עימהם בלוחות השניות. ואין ספק שעשה כן, אבל לא חשש הכתוב להאריך לאמר ויעש כן משה, כאשר הראיתיך במקומות רבים (לעיל י ב, ועוד).

והנכון בעיני, כי בעבור שישראל הם החוטאים והעוברים על הברית, הוצרך הקב"ה לחדש להם ברית חדשה שלא יפר הוא להם בריתו, ואמר למשה שיכתוב התנאין, וזה טעם כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל.

וטעם אתך, כי בעבורך עשיתי עימהם, ולא הוצרכו הם להביא עצמם במסורת הברית הזאת, אבל הוא יתברך הצריך לכרות להם ברית במחילה שמחל להם, וכתב המחילה והתנאין:

(כח): ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה ויכתוב על הלוחות -
יאמר שהיה משה שם בראש ההר ארבעים יום וארבעים לילה ויכתוב שם על הלוחות.

ועל דעת רבותינו (במדרש תנחומא תשא לא):
עניין הכתוב שהיה שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה בעת שכתב על הלוחות את דברי הברית הזאת השנית, אבל ארבעים יום אחרים עמד שם קודם לזה להתפלל כל עניין הבקשה, שאמר (לעיל לג יב): ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה. ובהם נאמר במשנה תורה (דברים ט כה): ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי כי אמר ה' להשמיד אתכם. וכאן לא פירש כמה ימי התחנה והתפלה הזאת, כי הוא ידוע מעת עלותו אל ההר עד רדתו לפסול הלוחות האחרונות, אבל סיפר כי היה עניין הלוחות השניות ככל עניין הראשונות במכתב אלוהים ובימים שעמד שם לפני השם, שלא יחשוב שכבר למד התורה בפעם הראשון, ולא יצטרך עתה לעמוד שם הרבה:

וטעם ויכתוב על הלוחות -
פירוש ה', ולא יחזור למשה, כי כן אמר (לעיל פסוק א): וכתבתי על הלוחות, וכן במשנה תורה (דברים י ג ד): ואפסול שני לוחות אבנים כראשונים ואעל ההרה ושני הלוחות בידי, ויכתוב על הלוחות כמכתב הראשון. ומפני שאמר כמכתב הראשון, ידענו כי הם כתובים באצבע אלוהים, ויהיה פירוש וכתבתי (לעיל פסוק א), באצבעי, וידעת פירוש אצבע מן היד (עי' לעיל יד לא):

(לא): וידבר משה אליהם -

לשון הווה הוא כל העניין הזה. ואחרי כן ניגשו, אחר שלמד לזקנים חוזר ומלמד הפרשה או ההלכה לישראל. לשון רש"י.

ואינו כן, אבל יאמר הכתוב כי בצאת כל ישראל לקראתו ראו קרני ההוד פחדו מגשת אליו וחזרו אחורנית, אולי חשבו שהיה שם כבוד השם, או מלאכי עליון עמו, ופחדו פן יפרוץ בהם ה', וקרא להם משה, ושבו אליו אהרן וכל הנשיאים ההולכים לפניהם, ודבר משה אליהם דברי שלום ובשרם בסליחת עוונם ובלוחות שהוריד. ואחרי כן ראו כל בני ישראל כי הוא מדבר עם הנשיאים וניגשו לפניו כולם, ואז ציוה להם כל אשר דבר ה' אתו בהר סיני, והוא עשרת הדברות השניות שנתן לו, וכל הנאמר לו מתחלה שמר לך את אשר אנכי מצווך היום (פסוק יא): עד סוף הפרשה (פסוק כו), כי הגיד להם שציוהו לכרות עימהם ברית חדשה על פי הדברים האלה. והכתוב קצר בזה וספר העניין בכלל. ואחרי כן אמר (בפסוק לג): כי כלה לדבר אתם כל העניין הנזכר, ונתן על פניו מסווה, כי התבונן בשובם אחור כי קרן עור פניו, או הגידו לו, ואחר שספר מעשה היום ההוא אמר ובבא משה (פסוק לד), וזהו העניין ההווה, לומר שנהג כן כל ימיו עימהם.