(ב): וידבר אלוהים אל משה -
לשון רש"י:

דבר אתו משפט על שהקשה לומר ולדבר למה הרעותה לעם הזה. ויאמר אליו אני ה', נאמן לשלם שכר למתהלכים לפני בתמים.
ובלשון הזה מצינו שהוא נדרש בכמה מקומות וכו'. וארא אל אברהם וגו' באל שדי, הבטחתיו הרבה הבטחות, ובכולן אמרתי להם אני אל שדי. ושמי ה' לא נודעתי להם, לא הודעתי אין כתיב כאן אלא לא נודעתי להם, שלא נודעתי להם במידה אמיתית שלי שעליה נקרא שמי ה', נאמן לאמת הדברים, שהרי הבטחתים ולא קיימתים. כל אלו דברי הרב.

וירצה לפרש שעדיין לא נודע קיום ההבטחה. ואף על פי שעדיין לא הגיע הזמן, מכל מקום לא נודע להם בקיום הבטחתו. ועם כל זה לא תקן הלשון, שהיה ראוי לומר לא הודעתי, או שיאמר ושמי ה' לא נודע להם. ואולי לדעתו יאמר ושמי ה' ולא נודעתי להם, כלומר שלא נודעתי להם בו:

והחכם רבי אברהם פירש:

כי בי"ת באל שדי מושכת, ושיעורו וארא אל אברהם וגו' באל שדי ובשמי ה' לא נודעתי להם. ועניין הכתוב, כי נראה לאבות בשם הזה שהוא מנצח מערכות שמים ולעשות עמם נסים גדולים שלא נתבטל מהם מנהג העולם, ברעב פדה אותם ממות ובמלחמה מידי חרב, ולתת להם עושר וכבוד וכל טובה, והם ככל היעודים שבתורה בברכות ובקללות, כי לא תבוא על אדם טובה בשכר מצווה או רעה בעונש עבירה רק במעשה הנס, ואם יונח האדם לטבעו או למזלו לא יוסיפו בו מעשיו דבר ולא יגרעו ממנו. אבל שכר כל התורה ועונשה בעולם הזה הכל נסים והם נסתרים, יחשב בהם לרואים שהוא מנהגו של עולם, והם באדם עונש ושכר באמת. ומפני זה תאריך התורה ביעודים שבעולם הזה, ולא תבאר ייעודי הנפש בעולם הנשמות, כי אלה מופתים שכנגד התולדה, וקיום הנפש ודבקה באלוהים הוא דבר ראוי בתולדתה שהיא תשוב אל האלוהים אשר נתנה.

ועוד אפרש ז

ה (ויקרא כו יא ד"ה ונתתי): אם גומר ה' עלי:
והנה אמר האלוהים למשה נראיתי לאבות בכח ידי אשר אני שודד בו המזלות ועוזר לבחירי, אבל בשמי של יו"ד ה"א אשר בו נהיה כל הווה לא נודעתי להם לברוא להם חדשות בשנוי התולדות, ולכן אמור לבני ישראל אני ה', ותודיע להם פעם אחרת השם הגדול כי בו אני עושה עמהם להפליא, וידעו כי אני ה' עושה כל.

וצדקו כל דברי ר"א בענין הזה, אלא שהוא כמתנבא ואינו יודע. והנה גם לדבריו היה ראוי שיאמר הכתוב ואודע אל אברהם וגו' באל שדי ובשמי ה' לא נודעתי להם, או שיאמר ובשמי ה' לא נראיתי להם. אבל הוא יתקן בזה, כי מפני היות נבואת האבות במראות הלילה אמר בהם וארא, ובעבור היות של משה פנים אל פנים אמר לא נודעתי להם, כאשר נודעתי לך:

ועל דרך האמת בא הכתוב כפשוטו ומשמעו, יאמר אני ה' נראיתי להם באספקלריא של אל שדי, כטעם במראה אליו אתוודע (במדבר יב ו), ואותי אני ה' לא נודעתי להם, שלא נסתכלו באספקלריא המאירה שידעו אותי, כטעם אשר ידעו ה' פנים אל פנים (דברים לד י), כי האבות ידעו ה' המיוחד אבל לא נודע להם בנבואה, ולכן כשידבר אברהם עם השם יזכיר השם המיוחד עם אלף דלת, או אלף דלת לבדו. והנה העניין, שהאבות היה גלוי השכינה להם והדבור עימהם במידת הדין רפה ונהג עימהם בה, ועם משה יתנהג ויודע במידת הרחמים שהוא בשמו הגדול, כטעם מוליך לימין משה זרוע תפארתו (ישעיה סג יב), וכתיב (שם שם יד): כן נהגת עמך לעשות לך שם תפארת. ולכן לא יזכיר משה מעתה שם אל שדי, כי התורה בשמו הגדול נתנה, שנאמר (להלן כ ב): אנכי ה' אלוהיך, והוא שנאמר (דברים ד לו): מן השמים השמיעך את קולו לייסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה. וכבר רמזתי פירוש "השמים". והקב"ה יגלה עינינו ויראינו נפלאות מתורתו. וטעם וגם הקימותי את בריתי אתם, וגם אני שמעתי, כלומר נראיתי להם באל שדי וגם הקימותי להם הברית ההוא לפני, וגם בשמי הגדול שמעתי עתה אני נאקת בני ישראל ואזכור את בריתי אשר הקימותי להם עמדי, והמשכיל יבין:

ומה שדרשו רבותינו בעניין הזה (שמו"ר ו ד):

חבל על דאבדין ולא משתכחין, הרבה פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב באל שדי, ולא הודעתי להם ששמי ה' כשם שאמרתי לך, ולא הרהרו אחר מידותיי וכו', ועוד שלא שאלוני מה שמי כשם ששאלת אתה, ואתה תחילת שליחותי אמרת לי מה שמך, ולבסוף אמרת ומאז באתי אל פרעה וגו' (לעיל ה כג), ועל זה נאמר וגם הקימותי את בריתי אתם וגו':

גם המדרש הזה ענינו מתיישב אחר המקרא, כי הוקשה להם ז"ל, למה יזכיר נבואת האבות לפחות מעלתם בנבואה ולאמר שלא נראה אליהם רק באל שדי, מה צורך היה לו זה, היה ראוי לומר אני ה', ולכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם וידעתם כי אני ה' המוציא. ולכן ידרשו כי היה הדבר תוכחה למשה לאמר לו הנה האבות שלא הגיעה להם מעלתם בנבואה אליך ולא ראו רק באל שדי, הם האמינו בי, וגם הקימותי את בריתי אתם ושמעתי נאקת בניהם בעבורם, אף כי אתה שידעתני בשם הגדול והבטחתיך בו, שיש לך לבטוח ברחמים ולהבטיח ישראל בשמי שאעשה עימהם אותות ומופתים. וגם זה נכון והגון:

(ו): והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים -
יבטיחם שיוציא אותם מארצם ולא יסבלו עוד כובד משאם:

והצלתי אתכם מעבודתם -
שלא ימשלו בהם כלל להיות להם במקומם למס עובד:

וגאלתי אתכם -
כי יעשה בהם שפטים עד שיאמרו המצרים הנה לך ישראל בפדיון נפשנו, כי טעם גאולה כענין מכר:
וטעם בזרוע נטויה -
שתהיה ידו נטויה עליהם עד שיוציאם:

ולקחתי אתכם לי לעם -
בבואכם אל הר סיני ותקבלו התורה, כי שם נאמר (להלן יט ה): והייתם לי סגולה:

(ז): וטעם וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים -
אמר ר"א:

כי היה במערכת המחברת הגדולה למשרתים העליונים שיעמדו עוד בגלות.

ואין זו מדרך הפרשה, רק שיאמר כאשר אגאל אתכם בזרוע נטויה שיראו אותה כל העמים תדעו כי אני ה' העושה אותות ומופתים מחודשים בעולם, ואני אלהיכם ובעבורכם עשיתי כי אתם חלק השם:

(ח): אשר נשאתי את ידי -

הרימותיה לישבע בכסאי. לשון רש"י.

ור"א אמר:

דרך משל, כאדם שישא ידו אל השמים וישבע, כמו כי אשא אל שמים ידי (דברים לב מ), וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע (דניאל יב ז).

ועל דרך האמת, נשאתי את ידי שהרימותי זרוע עזי אלי שאתן להם הארץ, וכן כי אשא אל שמים ידי (שם), שאשא היד הגדולה אל השמים להיות בה לעולם החיים. ואין וירם ימינו ושמאלו אל השמים מן הענין הזה, כי הוא נאמר במלאך לבוש הבדים שנשבע בחי העולם:

(ט): מקוצר רוח ומעבודה קשה -
לא בעבור שלא יאמינו בה' ובנביאו, רק שלא הטו אוזן לדבריו מקוצר רוח, כאדם שתקצר נפשו בעמלו, ולא ירצה לחיות רגע בצערו, מדעתו שירווח לו אחרי כן. וקוצר הרוח הוא פחדם שלא יהרגם פרעה בחרב כאשר אמרו שוטריהם אל משה, ועבודה קשה, הוא הדוחק שהיו הנוגשים אצים בהם ולא יתנום לשמוע דבר ולחשוב בו:

(י): וידבר ה' אל משה לאמר -
אמרו המפרשים (רד"ק ספר השרשים שרש אמר):

כי מלת "לאמר" בכל התורה לאמר לישראל, והטעם שיאמר השם למשה אמור לישראל דברי אלה, ובכאן לאמר אל פרעה.

והכתוב שאמר אמש אמר אלי לאמר (בראשית לא כט), איננו בא על נכון בפירוש הזה.
וכן במקומות רבות שיכפול, וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם (ויקרא יח א ב),
וכן ויאמר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם (במדבר טו לז לח),
ויאמרו אל כל עדת בני ישראל לאמר (שם יד ז),
ויאמרו בני ישראל אל משה לאמר הן גוענו (שם יז כז),
ואומר אליכם בעת ההיא לאמר (דברים א ט), וכיוצא באלו רבים.
וכן בסדר הזה (להלן ז ח ט): ויאמר ה' אל משה ואל אהרן לאמר כי ידבר אליכם פרעה לאמר, איננו לאמר לאחרים על נכון:

והנכון בעיני, כי מלת "לאמר" להורות על בירור העניין בכל מקום. וידבר ה' אל משה באמירה גמורה, לא אמירה מסופקת, ולא ברמז דבר. ולכך יתמיד זה בכל התורה, כי נבואת משה פה אל פה ידבר בו ולא בחידות (במדבר יב ח).
ולבן אמר כן ליעקב אמש אמר השם אלי לאמר (בראשית לא כט): באמירה ברורה שלא אזיק לכם, כי לולי כן הייתי עושה עמכם רע.
וכן ויאמרו בני ישראל אל משה (ואל אהרן): לאמר (במדבר יז כז), שהיו אומרים להם כן בפירוש וצועקים להם בגלוי פנים, כי המקור לבירור העניין פעם מוקדם פעם מאוחר, כמו אומרים אמור למנאצי (ירמיה כג יז):

(יב): הן בני ישראל לא שמעו אלי -
כי לא עשית דברי נשמעים להם, ואיך ישמעני פרעה.
ועוד, כי אני ערל שפתים ואיני הגון שאדבר לפני מלך גדול.

ויתכן לפרש שחשב משה אולי כי מפחיתותו לא שמעו אליו כי הוא ערל שפתים ולא יכין לדבר על לבם דברים טובים דברים ניחומים אף כי ידבר לפרעה. וטעם הכתוב הזה, כי מתחלה לא ציווה אותו שידבר הוא אל פרעה, רק אמר ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים ואמרתם אליו (לעיל ג יח), והיה אפשר שידברו הזקנים והוא יחריש. והיה בוש מלדבר גם אל העם ואמר לא איש דברים אנכי (שם ד י). והקב"ה השיבו ודבר הוא לך אל העם (שם שם טז), וכן עשה בבואם מתחלה, כמו שאמר (שם שם ל): וידבר אהרן את כל הדברים (האלה): אשר דבר ה' אל משה ויעש האותות לעיני העם. ועתה כאשר נצטווה משה לכן אמור לבני ישראל אני ה', דבר הוא להם בעצמו כאשר ציווהו ולא שמעו אליו, וכאשר חזר וציווה אותו לדבר אל פרעה אמר איך אדבר אליו ואני ערל שפתים, והקב"ה צירף אהרן עמו וציווה שניהם אל בני ישראל שידברו להם כל אשר יצוום ואל פרעה להוציאם מארצו.

ורש"י פירש:

על דבר בני ישראל ועל שליחותו של פרעה.

ואין צורך:

(יג): ויצום אל בני ישראל -
פירש רש"י:

ודבר הציווי מהו, מפורש בפרשה שניה לאחר סדר היחס, אלא מתוך שהזכיר משה ואהרן הפסיק העניין ללמדנו היאך נולדו ובמי נתייחסו.
וידבר ה' אל משה לאמר אני ה' דבר אל פרעה מלך מצרים את כל אשר אני דובר אליך. הוא הדבור עצמו האמור כאן בא דבר אל פרעה מלך מצרים, אלא מתוך שהפסיק העניין בשביל ליחסם חזר עליו להתחיל בו. ויאמר משה לפני ה'. היא אמירה האמורה כאן הן בני ישראל לא שמעו אלי וגו', ושנאה הכתוב בשביל שהפסיק העניין. וכך היא השטה, כאדם שאומר נחזור על הראשונות. וכן דעת רבי אברהם (בפסוק כט):

ואין כן דעתי.

אבל כאשר ציווה השם את משה לדבר אל בני ישראל לכן אמור לבני ישראל (פסוק ו), ועשה כן, ולא שמעו אליו, וחזר וציווה אותו שיבוא אל פרעה ויצווה אותו לשלחם, ואז ענהו הן בני ישראל לא שמעו אלי, והקב"ה ציווה את שניהם לדבר אל העם ואל פרעה, וחשב משה כי שניהם יתנבאו בכל האותות ושניהם יבאו אל בני ישראל ואל פרעה, ודי שידבר האחד, כי כן דרך כל שנים שלוחים שהאחד ידבר והשני יחריש, ונתפייס בזה. וחזר השם ואמר אליו אני ה' (פסוק כט), הנגלה לך לבדך לדבר בשמי הגדול, דבר אל פרעה מלך מצרים את כל אשר אני דובר אליך, כי לך יהיו הדברות כלם, לא לאהרן עמך, ואותך עשיתי שליח אל פרעה. אז ענה משה פעם אחרת הן אני ערל שפתים, והשם אמר אליו ראה נתתיך אלוהים לפרעה (להלן ז א), כי אתה תבוא לפניו עם אהרן, ושם תצווה את אהרן ולא ישמע פרעה דבריך, ואהרן בשליחותך ישמיענו דבריך, כאשר האלוהים מצווה לנביא, והנביא משמיע דבריו ומוכיח בהם:

והנה זו מעלה גדולה למשה, זכה בה בענוותנותו שהיה בוש לדבר בערלת שפתיו, וכן אמר (להלן יא ג): גם האיש משה גדול מאד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם, מידה כנגד מידה, שהיה ירא שלא יהיה נבזה בעיניהם. ורש"י כתב (להלן ז ב): אתה תדבר פעם אחת כל שליחות ושליחות כפי ששמעתו מפי, ואהרן אחיך ימליצנו ויטעימנו באזני פרעה. ואין זה נכון כלל:

(יד): אלה ראשי בית אבותם -
לא רצה הכתוב להתחיל אלה שמות בני לוי לתולדותם, שלא יראה שיהיה לוי בכור היחס מכאן ואילך לכבוד משה, אבל הזכיר אחיו הגדולים ממנו וכי הוא נמנה שלישי. והזכיר בבני לוי "לתולדותם", כי בראובן ושמעון לא הזכיר רק יורדי מצרים עימהם, ובלוי יזכיר תולדותיו ושנותיו ותולדות אבות הנביאים ושנותם לכבודם. ועוד כי הם בעצמם חסידי עליון ראויין לספר בהן כאבות העולם:

(כג): ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון -
כאשר הזכיר אם הנביאים לכבודם, ולומר שהיא בת לוי איש צדיק, ונרמז שנעשה בה נס, כן הזכיר אם הכהונה שהיא מיוחסת מזרע המלוכה, אחות הנשיא הגדול. והזכיר אמו של פנחס שהוא ג"כ כהן שזכה בה מעצמו. ואם היה זה שם פוטיאל שם איננו נדרש, מה טעם להזכיר שם אדם לא ידענו מי הוא, ולכן אמרו רבותינו (ב"ב קי א; סוטה מג א): שהוא מזרע יוסף שפטפט ביצרו ומזרע יתרו שפטם עגלים לעבודת גלולים, והוזכר לשבח שזכו בצדקתם לכהונת עולם.
ועל דרך הפשט נאמר שהכתובים מזכירים במלכים שמות אמותם, ושם אמו מעכה בת אבישלום (מ"א טו ב - י), ושם אמו עזובה בת שלחי (דהי"ב כ לא), וכן כולם. או שהיה פוטיאל נכבד וידוע בדורו והזכירו לשבח. ואמר הכתוב מבנות פוטיאל, ולא אמר "בת פוטיאל", כי היו לו בנות רבות והוא בחר מהן האחת. או שלא הייתה בתו אבל בת בתו, מתייחסת אליו למעלתו, ועל כן לא הזכיר שמה:

(כח): ויהי ביום דבר ה' אל משה בארץ מצרים -
יתכן לפרש שהכתוב מוסב למעלה, אמר ויהי זה שהיו הם המדברים אל פרעה מלך מצרים, בעת אשר דבר ה' אל משה בארץ מצרים, כי בעבור שאמר הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים היה נראה שהדבור לשניהם בשווה, ועתה פירש שהיה הדבור למשה והמצווה לשניהם שיוציאום. וזה טעם הפסק הפרשה.