ילקוט שמעוני, תהלים פרק עח


סימן תתיט
משכיל לאסף האזינה עמי תורתי -
אמר רבי שמואל בר נחמני:
לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל התורה שלא תשכח מפיהם, שנאמר: רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים.
וכן הוא אומר: כי לא תשכח מפי זרעו.
וכן הוא אומר: ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל.
אף אסף אמר: האזינה עמי תורתי ולא הדברים בלבד, אלא אף החידות והמשלים, אפתחה במשל פי אביעה חידות.
וכן הוא אומר ליחזקאל: חוד חידה ומשול משל.
וכן שלמה אומר: להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם.

ויקם עדות ביעקב וגו' -
מאי ותורה שם?
התורה סם רפואה לישראל, שנאמר: רפאות תהי לשרך.
וישימו באלהים כסלם -
ר' יהודה ור' נחמיה,
חד אמר:

מחשבתם, כמה דאת אמר: אשר על הכסלים.

וחד אמר:
טפשותן, הכסיל חובק את ידיו.

וחד אמר:
בטחונם, אם שמתי זהב כסלי:

ולא יהיו כאבותם דור סורר ומורה -
ר' יהודה אומר:
כאדם הראשון שעבר על הצווי ונטרד מגילוי עריות, אלו שעברו על כמה מצות אני מאריך רוחי עמהם.

ר' נחמיה אומר:
כאברהם אבינו, על ידי שאמר: במה אדע לא הארכתי רוחי עמו, אלא אמרתי: גר יהיה זרעך.

כאבותם דור סורר ומורה -
שאבותיהם היו דור סורר ומורה, זה שבט אפרים, שנאמר: בני אפרים נושקי רומי קשת.

דבר אחר:
ולא יהיו כאבותם -
אמרתי: וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו וע"י שהכעיסוני, אמרתי: במדבר הזה יתמו, אבל בניהם אמרתי, שאני מכניסן לארץ.

דור לא הכין לבו ולא נאמנה (בבריתו) [את אל רוחו] -
אמר רבי לוי:
לא האמינו ברוח הקדש, שאמר להם: טובה הארץ מאד מאד ואמרו: נשלחה אנשים לפנינו.

בני אפרים -
(כתוב ביחזקאל ברמז שע"ז):

נגד אבותם עשה פלא -
ר' פנחס בשם ר' הושעיא:
נטל הקב"ה רגליו של יעקב אבינו והעמידם על הים, ואמר לו: ראה נסים שאני עושה לבניך, שנאמר: בצאת ישראל ממצרים, ישראל סבא.

ר' הונא בשם ר' אחא אמר:
אף האבות עמדו על הים, שנאמר: נגד אבותם עשה פלא בארץ מצרים שדה צוען:

יבקע צורים במדבר -
אמר ר' יהודה בר ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי:
משה הכה את הסלע להוציא מים וכל הצורים שבמדבר הובקעו והיו מוציאים מים, שנאמר: יבקע צורים.
משל לאגרדמים שיצא לשער את המדות ומצא את החנונים מנועלין.
מה עשה?
נטל את הראשון והכהו ושמעו כלן ופתחו מאליהן.

ויוציא נוזלים מסלע -
יצאו מים מתוקים מתוך מלוחים. (עיין בפסוק ואתה הרם את מטך בשני מקומות שם שמדברים בענין זה, ובתרי עשר ברמז תקס"ה):

הן הכה צור ויזובו מים -
אמרו ישראל למשה: הרי סלע, כשם שאתה רוצה להוציא מסלע זו תוציא מזו, צווח עליהם משה: שמעו נא המורים המן הסלע הזה וגו' וירם משה את ידו ויך את הסלע.

הכה צור ויזובו מים -
הכה פעם אחת התחיל הסלע נוטף מים מועטין, כזב שהוא נוטף טיפין.
אמרו לו :(בזעמים) [בן עמרם], המים הללו למי, ליונקי שדים או לגמולי חלב?
מיד הקפיד כנגדן והכה פעמים ויצאו מים רבים.
בפעם שניה: ודברתם אל הסלע שנה עליו פרק אחד והוא מוציא מים, כשנער קטן, רבו מכה אותו ומלמדו, כיון שהגדיל כגבור הוא מיסרו.
כך מתחלה, והכית בצור, וכאן: ודברתם אל הסלע, וכיון שהכה משה את הסלע, טפטפה הסלע דם, שנאמר: ויזובו,
וכתיב: ואשה כי יזוב.

ונחלי ם ישטופו -
ששטפו מים הרבה, שהיו ליצני הדור אומרים: עכשו (אנו) [הם] מוציאין אותה והיא מתבלעת מיד.

ויצו שחקים ממעל -
אמר רבי לוי:
שבעה רקיעין הן, ואלו הן:
וילון,
שחקים,
רקיע,
בול,
מעון,
מכון,
ערבות.


שחקים - שבו ריחים עומדות וטוחנות מן לצדיקים לעתיד לבא, שנאמר: ויצו שחקים וגו' וכו' (כתוב ביחזקאל ברמז של"ט).

וכבר היו ר' ישמעאל ור' טרפון והזקנים יושבים והיה ר' אלעזר המודעי יושב לפניהם.
א"ל ר' אלעזר המודעי:
ששים אמה היה גבהו של מן, שהיה יורד לישראל.
א"ל: מודעי, עד מתי אתה מתמיה עלינו?!
א"ל: מקרא הוא, וכי אי זה מדה מרובה מדה טובה או מדת פורענות?
הוי אומר: מדה טובה.

במדת פורענות מהו אומר?
ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו.
וכתיב: חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים.
מה נפשך על גבי ההר חמש עשרה אמה בבקעה חמש עשרה אמה כו'.

במדה טובה הוא אומר: ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח מיעוט דלתי שתים, וכמה ארובות בדלת ארבע.
צא וחשוב ששים אמה היה גבהו של מן שהיה יורד לישראל.
מי דמי התם ארבעים יום הכא חדא שעתא, התם לכולי עלמא הכא לישראל [לחוד, א"כ נפיש להו טפי], אלא ר' אלעזר המודעי פתח פתח גמר.

אמר ר' אבא בר כהנא בשם ר' לוי בן זבדי:
מזון אלפים שנה היה המן יורד לישראל בכל יום ויום,
מנין?
אמר ר' יודן בשם ר' שמעון בן יוחאי:
כאן כתיב: ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח.
ולהלן הוא אומר: וארובות השמים נפתחו תרין, כוין אתפתחו לדור המבול.

ושנו רבותינו:
משפט דור המבול שנים עשר חדש, וכאן כתיב: דלתי שמים פתח, ארבע ארובות בדלת ושני דלתים הרי שמונה ארובות, ומדה טובה מרובה על מדת פורענות חמש מאות כפלים, הרי מזון שני אלפים שנה היה המן יורד להם בכל יום ויום.

לחם אבירים אכל איש -
שהיה נימוח באברים.

אכל איש -
אלו ישראל, שנאמר: כל איש ישראל.

אמר ר' לוי:
היו ישראל מתרעמים: ילוד אשה מכניס ואינו מוציא?
ראית מימיך אדם נותן חטים לריחים ואינו מוציא קמח?
והנה על פני המדבר דק מחספ"ס, שנבלע ברמ"ח אברים.
אמר הקב"ה: בטובה שאני עושה להם והשויתי אותם למלאכים היו מתרעמים עלי, ואומרים: ונפשנו קצה בלחם הקלוקל, עד אנה ינאצוני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי בכל האותות אשר עשיתי בקרבו, בקרבים בבני מעים שלהם וכו'.

אמר ר' איבו:
בשש שעות בא יתרו וירד לו מן בשש שעות, כנגד ששים רבוא, הוי: לחם אבירים אכל איש.

דבר אחר
לחם אבירים אכל איש -
לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו, דברי ר' עקיבא.
וכשנאמרו הדברים לפני ר' ישמעאל אמר להם: צאו ואמרו לעקיבא: עקיבא, טעית!
וכי מלאכי השרת אוכלין והלא כבר נאמר: ויהי שם עם ה' ארבעים יום וגו' לחם לא אכל?! אלא אל תקרי לחם אבירים אלא לחם אברים, דבר שנבלע ברמ"ח אברים.
ואלא מה אני מקיים ויתד תהיה לך על אזנך?
בדברים שתגרי אומות העולם מוכרין להם.

ר' אלעזר בן פרטא אומר:
אף דברים שתגרי אומות העולם מוכרין להן מן מפיגן.
ומה אני מקיים ויתד תהיה לך על אזנך?
לאחר שסרחו, אמר הקב"ה לישראל: אמרתי תהיו כמלאכי השרת לפני, אתם לא עשיתם כן, עכשו אני מטריח אתכם שלש פרסאות, דכתיב: ויחנו על הירדן מבית הישימות עד אבל השטים.

ואמר רבה בר בר חנה:
לדידי חזי לי ההוא דוכתא והוה תלתא פרסי.
ותאנא:
כשהן נפנין אין נפנין לא לפניהם ולא לצדיהן, אלא לאחוריהם.

דבר אחר:
לחם אבירים אכל איש -
זה יהושע, שירד לו מן כנגד כל ישראל.
כתיב הכא: איש,
וכתיב התם: קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו.

ויש אומרים:
על אבריו היה יורד ומאבריו היה אוכל.

מכאן היו רבי יוסי ור' שמעון אומרים:
כסוסים נתפטמו ישראל באותה שעה.

דבר אחר
לחם אבירים אכל איש -
לחם שמלאכי השרת טוחנין אותו.

ובחורי ישראל הכריע -
זה משה, שנאמר: לולי משה בחירו, על שאמר: שמעו נא המורים, לא נכנס לארץ:

בכל זאת חטאו [עוד] ולא האמינו בנפלאותיו -
אמר ר' יוסי בן קיסמא,
רבי מאיר היה דורש:

זה יעקב, שאמר לו הקב"ה אף אתה עלה בסולם ולא האמינו ולא עלה, שאילו עלה לא ירד להשתעבד.

ויכל בהבל ימיהם ושנותם בבהלה -
רבי ורבי נתן,
רבי אומר:

מתשעה באב היו מתים.

ר' נתן אומר:
כל השנה היו מתלקטין, שנאמר: ושנותם בבהלה.

אם הרגם ודרשוהו -
אפילו הוא הורג אותנו, לו אנו מקוים, הוי: ושבו ושחרו אל:

ויפתוהו בפיהם -
(כתוב ברמז תק"ח וברמז תקכ"ו):

סימן תתכ

אמר רבי אמי:
אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו, שנאמר: נשא לבבנו אל כפים וגו',

הא אוקי שמואל ודרש:

ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו -
אף על פי כן: והוא רחום יכפר עון?!
לא קשיא, הא ביחיד הא בצבור.
מצינו כשהיו ישראל עומדים על הר סיני, בקשו לגנוב דעת עליון, שנאמר: כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, כביכול, אמר לו: מי יתן והיה לבכם זה להם. שלא תאמר: אין הכל גלוי לפניו, תלמוד לומר: ויפתוהו בפיהם וגו' אעפ"כ: והוא רחום יכפר עון.
ואומר: כסף סיגים מצופה על חרש שפתים דולקים ולב רע.

והוא רחום יכפר עון ולא ישחית וגו' -
זה שאמר הכתוב: יסרני ה' אך במשפט.

אמר ר' יודא ברבי סימון:
אך מיעוט וכאן נמי ולא יעיר כל חמתו, כל חמתו אינו מעיר, אבל מעיר הוא מקצת חמתו.

ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב -
הדא אמרה: דלית מתין חיין, אלא רוח הולך ולא ישוב, זה יצר הרע שאינו עמו לעולם הבא.

כמה ימרוהו במדבר -
לקו במדבר, שנאמר: במדבר הזה יתמו ושם ימותו,
ומתנחמין במדבר, שנאמר: הנה אנכי מפתיה והולכתיה המדבר.
אמרו ישראל לפני הקב"ה: רבש"ע, אל ישלוט בנו אדם, אתה הוי דן אותנו, הוי: וישובו וינסו אל וקדוש ישראל התוו.

אשר שם במצרים אותותיו -
שהיו המכות נרשמין בגופן, הוי: אשר שמתי בם.

ויהפוך לדם יאוריהם -
בתחלה היו ממלאין בחביות והיה חבית של ישראל מתמלאת מים, וחבית של מצרים מתמלאת דם, חוזרין וממלאין בספלים וכך היו נמצאין זה דם וזה מים, היו אומרים לישראל: נשתה אני ואתה מספל אחד, והיה ישראל שותה מים ומצרי דם.

אמר ר' רבין:
כל מים שהיה מצרי שותה, היה לוקח אותו בדמים יקרים, ומשם העשירו ישראל.

רבי יוסי אומר מן הדא:
ושאלה אשה משכנתה וגו':

ישלח בהם ערוב -
ר' יהודה אומר:
(פוריתא) [נפרזא] שלח בם.

ר' נחמיה אומר:
מיני צרעין ויתושין (דובין ואריות ונמרים וזאבים מלמעלן).

ורבנן אמרין:
מלמעלן - ערוב בר גזין דאות עורבים ועופות, מלמטן - דובים ואריות נמרים וזאבים.

רבי חנינא בר פפא ור' סימון תרויהון אמרין:
מין חיה הוא ושמו פנתירין, והביאה הקב"ה עליהם.

ר' יאשיה אומר:
העריב עליהם את המאורות.

וריש לקיש אמר:
אמר הקב"ה: אתה בקשת לערבב זרעו של אברהם, אני מערבבך מן העולם, שנאמר: ישלח בהם ערוב ולא ערבוב בלבד, אלא וצפרדע ותשחיתם.

אמר ר' יודן:
כל מקום שהיו רובצים שם מים, היו נעשו צפרדעים בבתי השיש ובתי הפסיפסים.
מה היו עושין הצפרדעים?
היו בוקעות ועולות לתוכן, ואומרות: אני שלוחי המקום והיו נבקעות מלפניהם.

אמר ר' יהודה ברבי:
זה אחד מן הדברים שהשליט הרך בקשה (בשמואל ברמז ק"כ), ושרשי תאנה שהם רכים ובוקעים בצור ובתוך האבן,

אמר ר' ברכיה אמר ר' חנינא בר איקא בשם רב יהודה:
שרשי חטה בוקעים בארץ חמשים אמה, ושרשי תאנה בוקעים בצור חמשים אמה.

אמר ר' יהודה בר רבי חייא:
אף שיני אריות רכות.
ומה כתיב?
לא מטו לארעית גובא עד די שלייטו בהון אריותא.
והשמיר כמין שעורה היה, והיה נתון לתוך כלי של עופרת מלא מוכין מלא סובין, ואם היה נותנו אפילו על ההר היה בוקעו.
(וכן) [ובו] היה שלמה חולק כל אבני בית המקדש, לפי שכתוב: לא תניף עליהן ברזל.

יהרג בברד גפנם-
ר' הונא בשם ריש לקיש:
כפילקין היה הברד יורד וקוטע כל האילנות.

אמר ר' יוחנן מן הדא דריש לקיש:
את שמע תרתין בחנמל בא חן ומל.

ויסגר לברד בעירם -
כין שהיתה מכת הברד עתידה לבא, אמר משה לפרעה: שלח העז את מקנך.
אמר פרעה: עכשו אנו באין לשמוע שדבריו של בן עמרם?

אמר רבי:

רעייא ברייתי מה דהוה חד שרביט הוה מחי לה ומשתברא ליה, כיון שבא הברד נעשה ככותל הזה בפני צאנו, הוי: ויסגר לברד בעירם, ולא היו יכולות להלוך, והיה המצרי אומר: אוי לו לאותו האיש, מה אני עושה?
נוטלה אני ושוחטה ומאכיל בני הימנה, כיון שהיה שוחטה היה נותן בשרה על כתפו, והיה יורד העוף על כתפו וחוטפה, שנאמר: ומקניהם לרשפים, כענין שנאמר: ובני רשף יגביהו עוף.

ישלח בם חרון אפו -
מניין אתה אומר: שלקו המצרים במצרים עשר מכות ועל הים לקו וכו'.

יפלס נתיב לאפו -
רב הונא בשם ר' אבין אומר:
כל מכה ומכה שהיתה באה על המצריים במדה ובמשקל היתה באה עליהם.

לא חשך ממות נפשם -
דאמר ר' יהושע בן לוי:
כל מכה שהיתה באה עליהם היתה מכת הדבר נשפע עליהם, שנאמר: וחיתם לדבר הסגיר.

ויך כל בכור במצרים -
אמר ר' אבא בר אחא:
בכור לאיש בכור לאשה,
בכור לאדם בכור לבהמה,
בכור לכל דבר,
אם אין בבית בכור, אפוטרופוס שבבית היה מת, שנאמר: כי אין בית אשר אין שם מת.

ויך כל בכור במצרים -
לפי שנאמר: הכיתי כל בכור בארץ מצרים, אפילו במקומות אחרים.

בכורות מצרים שהיו במקומות אחרים מנין?
ת"ל: למכה מצרים בבכוריהם.

בכורי חם כוש ופוט ולוד מנין?
ת"ל: ויך כל בכור במצרים ראשית אונים באהלי חם.

ויסע כצאן עמו -
(כתוב ברמז תתי"ח):

סימן תתכא
רבי יהושע בן לוי אומר:
כאיזה צאן?
כצאנו של יתרו.

כאיזה עדר?
כעדרו של יתרו.
מה צאנו של יתרו מן הישוב למדבר, אף ישראל.

דבר אחר:
מה צאן נמשכת אחר בעלים, כך ישראל נמשכין אחר גדוליהם, אחר משה ואהרן, שנאמר: ויסע משה את ישראל מים סוף.

ויביאם אל גבול קדשו הר זה קנתה ימינו -
זה בית המקדש.

ויפילם בחבל נחלה וישכן באהליהם שבטי ישראל -
באהליהם של שלשים ואחד מלכים.

סימן תתכב
ארבעה נקראו קנין:
ישראל נקראו קנין, שנאמר: עם זו קנית,
א"י נקראת קנין
בית המקדש נקרא קנין - ויביאם אל גבול קדשו הר זה קנתה ימינו,
התורה נקראת קנין, שנאמר: ה' קנני ראשית דרכו, יבואו ישראל שנקראו קנין, לארץ ישראל שנקראת קנין, ויבנו בית המקדש שנקרא קנין, בזכות התורה שנקראת קנין.

כי אתא רב דימי אמר: (בשלשה) [בארבעה] מקומות שרתה להם שכינה, ובכלן לא שרתה אלא בחלקו של בנימן.

מתקיף לה רב יוסף:
והא כתיב: ויטוש משכן שלו אהל שכן באדם וימאס באהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר?!

אמר רב אדא בר אהבה:
ומאי קושיא, דילמא שכינה בחלקו של בנימן וסנהדרין בחלק יוסף, כדרך שמצינו בבית עולמים דשכינה בחלק של בנימן וסנהדרין בחלק יהודה.
בשלמא התם מקרבו נחלות להדדי אלא הכא מי מקרבן?
א"ל: אין, דאמר רבי חמא בר חנינא:
רצועה היתה יוצאה מחלקו של יוסף ונכנסת בחלקו של בנימן ובה מזבח בנוי, והיה בנימן הצדיק מצטער עליה לבלעה, שנאמר: תאנת שילה.

ויתן לשבי עזו -
זה הארון.

בחוריו אכלה אש -
זה נדב ואביהוא.

אבא חנן אומר:
שחצין היו, והיו אומרים: איזו אשה הוגנת לנו, אבינו כ"ג, אח אבינו מלך, אח אמנו נשיא, אנו סגני כהונה, לכך: בחוריו אכלה אש משום שבתולותיו לא הוללו.

אבא חנן אומר:
לא נשרפו אלא על ידי שלא היו להם נשים.

דתנינן תמן:
וכפר בעדו ובעד ביתו - זו אשתו, והרבה נשים היו עגונות והמתינו להם, לכך נאמר: בחוריו אכלה אש.

כהניו בחרב נפלו -
זה חפני ופינחס:

סימן תתכג

ויקץ כישן -
כשישראל עושין רצונו של מקום, אין שינה לפניו, שנאמר: הנה לא ינום ולא יישן (כתוב ברמז תתרי"ג).

ויבחר את שבט יהודה -
רבי הוה יתיב פשט כל החופות בגבולו של בנימן.

אמר רבי שמעון לרבי חייא רבה:
והכתיב: וימאס באהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר?!
אמר ליה והדא מסייעא לאבוך.
מה בחירה שנאמר ביהודה, אינה ביהודה אלא בשבט בנימן, אף מאיסה שנאמר ביוסף, אינה אלא בשבט בנימן.

ויבן כמו רמים מקדשו -
כשהיה דוד רועה הלך ומצא את הראם ישן (כדכתוב בריש רמז תרפ"ח).

ויבחר בדוד עבדו ויקחהו ממכלאות צאן -
רבי יהושע הכהן בשם רבי חנינא בר יצחק:
מהו ממכלאות צאן?
שהיה דוד כולא אלו מפני אלו מוציא הגדיים ומאכילן ראשי עשבים, מוציא את התישים ומאכילן אמצען של עשבים, מוציא את הזקנות ומאכילן עיקרן של עשבים.
אמר הקב"ה: הואיל ויודע לרעות את הצאן, יבא וירעה צאני, אלו ישראל, שנאמר: ואתן צאני צאן מרעיתי.

וירעם בתום לבבו -
רבי אבהו בשם רבי יוחנן אמר:
ישב וחשב שלא יהא משמד נוטל [ושונה עד שיטול] חברו בשדה אחוזה.


הפרק הבא    הפרק הקודם