פרק א, א
ויקרא אל משה וגו'. אלף של ויקרא קטנה כאילו נאמר ויקר, וטעמו של דבר, להשוות נבואת משה אל נבואת בלעם, שנאמר בו לשון ויקר, וכמו שכתוב (ספרי ברכה לט): ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, אבל באומות קם ומנו?
בלעם, ואין הפירוש שיהיה בלעם שוה למשה בנבואה חלילה, אלא כך פירושו: שמשה השיג יותר ממה שהיה ראוי להשיג על פי הכנתו כמו שכתוב (דברים לד י): אשר ידעו ה', אשר ידע את ה', לא נאמר, אלא לומר לך שהוא מצד הכנתו לא ידע את ה' על זה האופן, כי אם ה' ידעו ונתן לו תוספות שפע בישראל - רצה לומר בזכות ישראל, וכל שאר נביאי ישראל כל אחד לא השיג יותר מכדי הכנתו, אבל באומות העולם קם אחר לכבודן של ישראל - שהשיג יותר ממה שהיה ראוי להשיג על פי הכנתו, והנה מהידוע שכל מה שהנביא משיג את הראוי לו על פי הכנתו, אותה נבואה דבוקה בו בעצם, והעצמות קנין דבוק לא יפרד ממנו, אבל כל מה שמשיג יותר מכדי הכנתו זהו אצלו במקרה ולא בעצם, ורק מתת אלהים הוא, על כן נאמר לשון ויקר במשה ובבלעם להורות שהיו שוים בזה במה שהיתה בשניהם השגת מקרית נוסף על הראוי להם מצד עצמותם.

ובזה מיושב מה שפירש רש"י, ויקר לשון ארעי ולשון טומאה, והיה די באחד מהם ליתן הבדל בין ויקר לויקרא אלא לפי שרש"י סובר ג"כ שנבואת משה היתה במקרה ולא בעצם מצד הכנתו, ולפי זה קשה לו, למה לא נכתב ויקר בלא אלף כלל, על כן בא כמתרץ ולומר, לפי שלשון ויקר משמע לשון ארעי, דהיינו המקרה, ומשמע גם לשון טומאה, וזה אינו שייך כלל כלפי משה חלילה, לכך נכתבה האל"ף אצל משה להוציאו מן לשון מקרה של טומאה. ומכל מקום נכתבה האל"ף זעירא לקרות ויקר להורות שגם נבואת משה היתה ארעי ובמקרה מצד היותה נוסף על הכנתו כאמור, ואיפכא ליכא למימר כלל. ויכול להיות שזהו דעת המדרש, כדמסיק בילקוט (תלא): בפסוק זה, וזו לשומו:

יכול לצורך עצמו דבר ה' עם משה?
תלמוד לומר: לאמר לצורך ישראל דבר עמו ולא לצורך עצמו.

ומדרש זה מחוסר ביאור, כי איך יעלה על הדעת לומר שדבור של כל המצות יהיה לצורך משה בלבד, וכי הוא בלבד שמע אנכי ולא יהיה לך?
אלא ודאי שבמעלות הנבואה הוא מדבר שזכה משה לויקר והיינו לנבואה מקרית, שנתוספה לו יתר מכדי הכנתו, שדבר ה' אתו פנים אל פנים בזכות ישראל, ולא בעבור עצמותו, וזה הוא שאמר לצורך ישראל דבר עמו, לצרכם זכה להוספה זו ולא לצורך עצמותו, כמו שכתוב ולא קם נביא בישראל, בי"ת משמשת לשון בעבור, ולפיכך כשחטאו ישראל נאמר למשה: לך רד מגדולתך, והיינו מתוספת שפע זה שניתן לו בעבור ישראל. ואחר המחילה הוצרך לפרש שחזר משה לקדמותו, שנאמר (שמות לג יא): ודבר ה' אל משה פנים אל פנים ופירוש זה דבר יקר.

ובילקוט מסיק:

למה מתחילין התינוקות ללמוד מן פרשת קרבנות?
מה הקרבנות טהורים אף התינוקות כן,

וזה מבואר על דרך שמסיק בילקוט פרשת פנחס (כח ג): כבשים בני שנה שמכבסים עונות האדם ועושין אותו כתינוק בן שנה בעבור זה האל"ף קטנה, רמז שהקטנים יתחילו כאן, ולימוד זה הוא בראש כאל"ף ראש לאותיות.

דבר אחר:
אלף - לשון לימוד, כמו ואאלפך חכמה (איוב לג לג): רמז שאין הלימוד מתקיים כי אם במי שמקטין את עצמו. וכן רמז שמשה זכה לקריאה זו, לפי שהקטין את עצמו וברח מן השררה, ואמר לא איש דברים אנכי (שמות ד י): כדמסיק בילקוט (תכז):.

פרק א, ב
אדם כי יקריב מכם קרבן לה'. התחיל בלשון יחיד, וסיים בלשון רבים תקריבו קרבנכם, ומה שפירש רש"י, מלמד שב' מתנדבים עולה בשותפות, אינו מספיק לישב המקרא לחברו מראשו לסופו, כי לא ידענו היכן הפסיק הענין. ונראה לי שרצה להזהיר כל מקריבי קרבן לה', שלא יכשלו בב' דברים אשר בהם נכשלו קין והבל שהיו ראשונים בהקרבת קרבן, כי קין נכשל במה שהביא מן הפחות והגרוע, והוא זרע פשתן, והחטאים בנפשותם צריכין להביא נפש הבהמה, תמורת נפשם, ובדוחק התיר הקב"ה לעני להביא מנחה שאין בה נפש, ומעלה עליו כאילו הקריב נפשו, כמו שפירש רש"י על פסוק ונפש כי תקריב מנחה (ב א): והבל, אע"פ שהביא מבכורות צאנו, מכל מקום לא טוב עשה שלא נתעורר אל הקרבן מעצמו, ולא נזדרז למצוה זו מעצמו, רק אחר שראה שהקריב קין קרבן אז נתקנא בו, והבל הביא גם הוא להשוות עצמו אליו, כמבואר למעלה פרשת בראשית.

על כן אמר אדם כי יקריב מכם לשון יחיד, לומר לך שהמקריב יהיה כאדם הראשון בקרבנו, שהיה יחידי בעולם, וכשם שמזה הצד היה ניצול מן הגזל, שהיה יחידי והיה הכל שלו, כך מזה הצד היה ניצול מן הדבר שנכשל בו הבל, כי מצד שהיה יחידי בעולם ודאי נתעורר אל הקרבן מעצמו, ולא מצד שראה אחרים עושין, ועל זה אמר: אדם, כשיהיה כאדם הראשון כי יקריב מכם, שתהיה ההקרבה מכם ולא מזולתכם, כי מכם ובכם יבא ההתעוררות אל המקריב, זהו קרבן לה', כי ודאי אין כוונתו כי אם לשם ה' לאפוקי מי שאינו נתעורר מעצמו, זהו אינו מכם ואינו קרבן לה'. אינו מכם, שהרי ההתעוררות בא לו מאחרים ולא מכם, ממקריב הקרבן עצמו, ואינו קרבן לה', כי כל מה שהוא קנאת איש מרעהו - אינו עושה כי אם להתהדר עצמו בפני הבריות, ונמצא שאינו קרבן לשם ה', כי אם לשם הבריות. וזה הוא שאמר (שבת כח):: שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היה לו במצחו, לכך נזדמן לו שור בעל קרן אחת, כי היה דומה אל האדם שהיה קרן אחת, רצה לומר שהיה יחידי בעולם ולא גזל משום אדם, ולא נתעורר משום אדם, כי אם מעצמו, דהיינו מכם על כן עלה קרבנו לרצון, נמצא שקרבן לה' הפסיק הענין. ואחר כך אמר מן הבהמה וגו' להוציא זרע פשתן, אלא יעשה כהבל שהביא מבכורות צאנו. ומה שאמר תקריבו קרבנכם, היינו מחלביהן החלק המובחר שאדם בוחר לעצמו - הנקרא קרבנכם - אותו תקריב לגבוה. ונקט קרבנכם לשון רבים, כפירוש רש"י לומר שב' מקריבין בהמה.

ויש אומרים:
אדם כי יקריב מכם מגופו ממש, ע"י צומות ורוח נשברה, זהו קרבן לה' וחלק גבוה לבד, אמנם מה שאתם מקריבים מן הבהמה מן הבקר זהו קרבנכם כי אתם האוכלים מזבחי שלמיכם הכהנים והבעלים, לכך נקט קרבנכם לשון רבים, כי אינו חלק אלוה לבד.

אדם כי יקריב.
פירש רש"י:

בקרבנות נדבה דבר הענין, אדם למה נאמר?
מה אדם לא הקריב מן הגזל כו'.

עשה רש"י תחילה פירוש על כי יקריב ואחר כך על מלת אדם, לפי שמתחילה לא קשה אדם למה נאמר, שהרי יש לומר שבא למעט האומות שאינן קרוין אדם, שאין מקבלין מהם קרבן חובה. אבל עכשיו שנאמר כי יקריב. המורה על שבקרבן נדבה הוא מדבר.

ואמרו רבותינו ז”ל (נזיר סב):

איש איש לרבות הגוים שנודרים נדרים ונדבות כישראל.
אם כן אדם למה נאמר?
אלא מה אדם לא הקריב מן הגזל.

ולשון מן הגזל צריך פירוש, כי היה לו לומר לא הקריב דבר גזול, ונראה שדעת רש"י הוא לפי שאין דרך העולם שילך ויגזול בהמה ויקריב אותה לגבוה, כי אטו בשופטני עסקינן?
ומי פתי יסיר לעשות עבירה כדי שיעשה בה מצוה כשאין לו הנאה מן העבירה?
אמנם זהו בנמצא שיגזול האדם ממון הרבה או יעשה עול בהרבה ממון, וילך ויתן קצת מן אותו ממון הגזול לצדקה או לקרבן, במזימות זו אשר חשב, שבזה יהיה לו כופר על המותר שבידו, וזהו לשון מן הגזל ולא כולו, כדרך שדרשו מן הבהמה (תמורה כח): ולא כולה.

ומצינו שפרשה זו תחילתה, ואמצעיתה, וסופה, אזהרה על הגזל.
תחילתה, אדם כי יקריב.
אמצעיתה, והסיר את מראתו בנוצתה, לפי שהעוף ניזון מן הגזל.
וסופה, שנאמר: והשיב את הגזילה.
לפי שהקרבן והגזל הם ב' הפכים, כי הקרבן מקרב השכינה, והגזל מרחיקה, שנאמר (תהלים יב ו):: משוד עניים וגו' עתה אקים יאמר ה' וגו'. ועוד שהמקריב בהמתו - כאילו הקריב נפשו, כי ממונו של אדם כנפשו דמי, כי בנפשו יביא לחמו, וכמו שכתוב (דברים כד ו):: כי נפש הוא חובל. וכתיב (משלי כב כג):: וקבע את קובעיהם נפש. ומקצת נפש ככולו אבל המקריב בהמה גזולה שלא עמל בה ולא חלה ידו בה, איך תהיה תמורה לנפשו?

מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן. הנה מקום אתי למצוא דברי חפץ וטעם על כל חלוקי הקרבנות הבאים לכפרה.
כי כהן משוח וסנהדרין קרבנם פר,
וקרבן יחיד כשב, או עז,
ובעולה ויורד הדל מביא ב' תורים,
ובדלי דלות עשירית האיפה סולת,
לפי שכל חוטא ורב מרי דומה כאילו היה לו קרנים לנגח בהם או כלפי מעלה, או לצדדין, כי כל העבירות הם או בין אדם למקום ב"ה, או בין אדם לחברו. וע"י העבירות שבין אדם לחברו נמשל האדם לאיל בעל קרנים מנגח צפונה ונגבה להזיק לחברו, או באורך ימים שבימין, או בעושר וכבוד שבשמאל, על כן הוא מביא איל תמורתו, או כשב או עז, כמו שכתוב (בראשית כב יג): והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו. רצה לומר, איל זה אחר מן הראשון, כי זה האדם קרני ראם קרניו, בהם ינגח עמים. ומן הדין היה החוטא ראוי לידון בהפשט ונתוח וכליל לאישים, ובחמלת ה' עליו הוציאו מתוך ההפכה ולוקח איל אחר תמורתו, ומטעם זה נאחז האיל בסבך בקרניו דווקא, כי כך האדם ראוי להיות נאחז למיתה בשביל קרניו, ונפדה משחת על ידי איל זה ברחמי ה’ יתברך, ויהיה התמורה איל תחת איל.
אמנם החוטא לשמים, דומה כאילו היה לו קרן חזות בין עיניו העולה בשווי כלפי מעלה, כאילו הוא רוצה לנגח כלפי מעלה כביכול, ועל דרך שפירש רש"י פרשת לך לך (יד ב): על שמאבר ולכך אמרו רז"ל (שבת כח)::

שור שהקריב אדם הראשון קרן אחד היה לו במצחו.

מנא להם לרז"ל לומר כן?
אם מפני שנאמר (תהלים סט לב): מקרן חסר, שמא הקרן היה באחד מן הצדדים.
ובמצחו מנא לן?
אלא ודאי שאדם הראשון היה יחידי בעולם ולא חטא לשום בריה בלתי לה' לבדו, על כן היה אדם דומה לצורת פר שיש לו קרן אחת במצחו, כי משם הוא העולה כלפי מעלה, כי כך עשה הוא מעשה בהמה, וחשב להיות כאלהים יודעי טוב ורע, והיינו נגיחה כלפי מעלה, על כן הוצרך להביא תמורתו פר בעל קרן אחת, ונזדמן לו כך לפי שעה, כדי שתהיה התמורה דומה מכל צד אל צורת החוטא ורב מרי.

ואולי שמטעם זה נזדמן לו פר שקרנותיו קודמים לפרסותיו (חולין ס): כי הפרסות סמוכות לארץ ודרך הבהמה להזיק גם ברגל ולקלקל האדמה, כך אדם גרם בחטאו קלקול האדמה, שנאמר (בראשית ג יז): ארורה האדמה בעבורך. אמנם קלקול האדמה נמשך מן חטא הקרן שקדם לו, על כן נזדמן לו פר שקרנו קדם לפרסותיו, ולהורות נתן בלבו, שכל הדינין הללו היו ראוין אל החוטא, ועל ידי זה יבא האדם לידי רוח נשברה, כי זהו התכלית הנרצה מן זבחי אלהים, וכמו שכתוב (שמואל א' טו כב): הנה שמוע מזבח טוב. שפירשו המפרשים שעיקר הטוב הנמשך מן הזבח הוא שמוע בקול ה', כי לא צוה ה' על דברי עולה וזבח בעצם וראשונה, כי אם בעבור הנמשך מהם, והוא לשמוע בקול ה'. ועל זה נאמר (תהלים עה ה,ו): אמרתי להוללים אל תהולו ולרשעים אל תרימו קרן, אל תרימו למרום קרנכם.
מתחלה קרן ואחר כך קרנכם שנים במשמע לפי שמתחלה מזהירם על החטא החמור ביותר, המרים קרן אחד כלפי מעלה למרוד בהקב"ה, ואחר כך מזהירם שלא יחטאו איש לחברו בב' קרנים הפונין לימין ולשמאל, לכך אמר תרימו למרום, כפל ושניהם לשון הרמה, כי כך דרך הבהמה להרים קצת קרניה בשעת נגיחה. ואע"פ שלדורות בא הציווי שאפילו על החטא שבין אדם למקום להביא בהמה בעלת ב' קרנים, היינו אחר מתן תורה, שנעשו כל ישראל ערבים זה בעד זה והחוטא לשמים גורם השחתת זולתו, כמו עכן שחטא לבדו וגרם נפילה לכל ישראל, ויותר שייכה נגיחה בבריות ועושה בהם רושם ממה שיעשה כלפי מעלה, כי אם רבו פשעיו מה יעשה לו יתברך, אבל אדם הראשון שהיה יחידי, ואדם אחר אין לקבל ממנו נזק, על כן הוצרך להביא בעלת קרן אחת, אע"פ שאין נגיחה שייכה כלפי מעלה.
ולפי שכל הגדול מחברו, ביותר נגיחתו עושה רושם, וקשה למצוא תרופה למכתו כי רבה היא, על כן באו חילוקים אלו במקריבי קרבן, כי הכהן המשוח והסנהדרין נגיחתם עושה רושם גדול, הן באמונות אלהיות הן בזולתם, על כן קרבנם פר, שנגיחתן גדולה ומסוכנת יותר מן נגיחת כשב או עז. אבל שאר יחיד אין נגיחתו כל כך גדולה, על כן קרבנו כבש או עז או איל, ודווקא בעשיר, אשר יענה עזות, וסומך על כי כביר מצאה ידו וכי רב חילו, מנגח צפונה ונגבה, לא ישוב מפני כל, אבל העני כי אזלת יד כחו, על כן אין נגיחתו כל כך גדולה, ודומה לעוף המכה בכנפיו לימין ולשמאל, על דרך שמאבר - שם אבר לעוף ולקפוץ ולמרוד בהקב"ה, על כן קרבנו תורים ובני יונה, כי הוא בעצמו מן הנרדפים כמו התורים, ואע"פ כן הוא מכה בזולתו, כמו שכתוב (ויקרא כו לו): ורדף אתכם קול עלה נדף. כי העלה עצמו נדף מן הרוח המכה בו, ואעפ"כ הוא רודף ומכה בזולתו, כמו שיתבאר במקומו. ולפי שהכנפים מקום החטא, על כן נאמר ושסע אותו בכנפיו. ובדלי דלות החשוב כמת, כאילו אין בו נפש החיוני, על כן קרבנו עשירית האיפה סלת, מן הצמחים שאין בהם רוח חיוני כלל.

פרק א, ג
אם עולה קרבנו מן הבקר זכר תמים יקריבנו. טעם לדבר שהעולה באה זכר, והחטאת נקבה, ושלמים בין זכר בין נקבה, לפי שהעולה - על רוחכם היא באה, דהיינו על חטא ההרהור, כמו שנאמר (איוב א ה): והעלה עולות מספר כולם כי אמר אולי חטאו בני וברכו את האלהים בלבבם.
והחטאת בא על החטא המעשה, נמצא שהמהרהר בעבירה ולא יצתה מחשבתו אל הפועל, ודאי גבור בארץ יהיה, כי כאיש גבורתו לכבוש את יצרו, כי לא יצאה המחשבה אל החוץ לעשות זר מעשהו, על כן קרבנו זכר.
אבל החוטא גם במעשה תשש כחו כנקבה, כי לא היה יכול לעמוד כנגד יצרו, על כן קרבנו נקבה בכיוצא בו, ולפי שבין כך העולה והחטאת באים על החטא אשר מקורו מן הלב, כי לב הותל הטהו (ישעיה מד כ), והרשעים ברשות לבם אשר מקומו בצד שמאל, על כן שחיטתן בצפון, אבל השלמים אשר בלי עון ירוצון, שחיטתן בכל מקום בעזרה, ואין חילוק אצלם בין זכר לנקבה.
ועוד שהעולה באה על חטא ההרהור, הנתלה בכח השכל שבאדם, הנמשל לזכר, כי השכל עיקר הבית וגבירו, על כן קרבנו זכר. ועולה כולה לגבוה, כנגד רוח בני האדם העולה היא למעלה, כך היא העולה על מוקדה, כי טבע האש גם כן לעלות למעלה.

אבל החטאת באה על חטא המעשה, הנעשה ע"י כלי המעשה התלוים בחומר המתפעל כנקבה, על כן קרבנו נקבה, ועיקר החטא תלוי באברים מיוחדים, ובראשם החלב והדם, ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע, כי על ידי רתיחת הדמים כל היום יתאוה תאוה לדברים האסורים, כמו שכתוב (דברים יב כ): כי תאוה נפשך, וכתיב (שם יב כג): כי הדם הוא הנפש. וכן כשישמן ישורון ויצא מחלב עינימו (תהלים עג ז), וחלבמו סגרו פימו (שם יז י), אז הוא מעותד ביותר אל החטא על כן מקריבין מן החטאת החלב והדם והבשר יאכל לכהנים דרך צדקה להאכיל לעניים משרתי אלהינו, כי בחסד ואמת יכופר עון.

והשלמים עושים שלום בעולם, כי מקצתן למזבח, ומקצתו לכהנים, ומקצתו לבעלים, וכולם אוכלים על שלחן אחד, וזה מורה על השלום שבין כולם, כי אין בו צד חטא הגורם ריב לה' עם עמו.
ויש חילוק בין חטאת לעולה כי החטאת אינו בא כי אם על השוגג דהיינו מה שהאדם עושה בלא רצון והעולה מכפר על ההרהור המזידי דהיינו ברצון, דרך משל המהרהר באשה, ויודע שאסור להרהר בה, אך שלבו אנסיה, על כן נאמר יקריב אותו לרצונו לפני ה', שמכפר אפילו על הרצון כאמור. ומן יתור אותו יש מפרשים שמעלה עליו הכתוב כאילו הקריב את עצמו לפני ה'.

פרק א, ד
וסמך ידו על ראש העולה. ידו - אחת במשמע, ובשעיר המשתלח כתיב: וסמך אהרן את שתי ידיו.
והרמב"ן פירש:

שגם סמיכות העולה היתה בב' ידיו,

ומה אעשה כי ידו אחת במשמע?
והקרוב אלי לומר בזה, לפי שכל חטא הרהור - הוא בלא מעשה, אבל כל חטא המעשה - אינו בלא הרהור הקדום למעשה, כי זולת זה אינו מתכוין לעבירה כלל, ואונס הוא ולא שוגג, על כן בעולה הבאה על ההרהור לבד, די בסמיכת יד אחת ליתן שמץ ודופי של חטא ההרהור שלו על הבהמה, אבל שעיר המשתלח אשר נשא עליו עונות בני ישראל, חטא ההרהור והמעשה, סמך אהרן ב' ידיו עליו, ליתן עליו שמץ ודופי של ב' מיני עון אלו.

וכן מצינו בפרשת פנחס (כז יח): ביהושע, שהקב"ה אמר למשה: קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו. אחת במשמע, ובמעשה נאמר (שם כז כג): ויסמוך את ידיו עליו שתים במשמע, וכן כאן נאמר בצווי וסמך ידו ובמעשה כתיב וסמך אהרן את שתי ידיו. וכן בפרשת פנחס נסמכה פרשת עולת תמיד אל סמיכות יהושע, אלא לומר לך, כמו שהקרבנות תמידין נושאים עליהם אשמת העם, כי תמיד של שחרית מכפר על עבירות של הלילה, ותמיד של בין הערבים מכפר על עבירות של כל היום, וזהו טעם הסמיכה, ליתן שמץ ודופי של כל ישראל על הקרבן, כך ראשי ישראל הם קרבן אשם על העם, כמו שלמדו רז"ל (ספרי דברים א יג): מן פסוק ואשמם בראשיכם, שאשמת העם תלוי בראשיהם, וזהו טעם סמיכות יד על יהושע, לומר: הרי אשמת העם תלוי בכם, בין חטא המעשה, בין חטא ההרהור, וזה דווקא לאיש אשר רוח בו, כיהושע שיודע להלוך נגד רוח של כל אחד ואחד, כי בידו לראות ברוהכי קאמר שעליו את כל העולה על רוחו של כל אחד ואחד, ובזמן שרואה בו שנמשך בקרבו רוח עועים, לא ברוח ה' (מלכים א' יט יא), אז עליו מוטל להשיבו מדרכו ולהוכיחו וליסרו, ואם אינו מוכיחו אז העון תלוי בו. אבל איש אשר אין רוח בו, ואינו יכול להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד, אינו נתפס על חטא ההרהור של חברו, כי הנסתרות לה' אלהינו, ואין אתנו יודע עד מה יגיע רוחו ומחשבתו של חברו.
לכך נאמר: קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו. שיוכל להלוך ברוהכי קאמר שעליו כנגד רוחו של כל אחד, ויודע גם מטמוניות שלהם, לפיכך דין הוא שישא עליו עון העם, גם העולה על רוחם. ועל זה קאי מה שאמר: וסמכת את ידך עליו, דאם לא כן, מה ענין אשר רוח בו אל וסמכת ידך, אלא ודאי שהא בהא תליא. ולא הוצרך הקב"ה לצות לו שיסמוך עליו גם יד שניה כדי ליתן עליו גם שמץ ודופי חטא המעשה של העם, כי פשוט הוא, שאם בידו להשיב רבים מעון חטא המעשה ואינו עושה, פשיטא שהוא חטא רבים ישא, ומזה למד משה שבשעת סמיכה סמך ב' ידיו עליו להסמיך עליו אשמת העם, בין שיחטאו בהרהור בין שיחטאו במעשה. והרי הוא ממש דוגמת הקרבן הנסמך, הנושא עליו אשמת העם וכל ישראל נקיים וזה פירוש יקר.

ומה שכתוב ונרצה לו לכפר עליו. פשוטו שסמיכה זו עיקר הכפרה, ע"י שנותן אשמתו על הבהמה.
ועל צד הרמז נוכל לומר, וסמך ידו על ראש העולה כולל את כל העולה. הן הבהמה, היא העולה על מוקדה, הן האדם הנסמך העולה לאיזו מעלה, מן הטעם שנתבאר, אך לפי גודל העונש שמטילין על הנסמך, מי פתי יסור הנה לקבל הסמיכה, כי אינה שוה בנזק. על כן אמר: ונרצה לו, שמסתמא יהיה מרוצה לקבלה כדי לכפר עליו.
כדמסיק בסנהדרין (יד):

רב זירא הוי מיטמר למסמכיה דאמר רבי אלעזר: לעולם הוי קבל וקיים. כי שמע להא דאמר רבי אלעזר אין האדם עולה לגדולה אלא אם כן מוחלין לו כל עונותיו אמצי ליה נפשיה.

וזה דרש יקר.

לפני ה' וסמך.
פירש רש"י:

אין סמיכה בבמה,

כי במה לשון גבוה ורז"ל אמרו (סוטה ד):

כל מי שיש בו גסות הרוח כאילו בנה במה, שנאמר (ישעיה ב כב): חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא, אל תקרי בַּמֶה אלא בָּמָה.

כי כל הבונה במה לעצמו רוחו גבוהה וגסה עליו, כי כן מצינו בלשון רז"ל (חגיגה כב): שלא יהא כל אחד הולך ובונה במה לעצמו. על כן אינו לפני ה' משני צדדים:
הן מצד שאין השכינה שרויה כי אם במקום שהענוה מצויה, כמה שנאמר (ישעיה נז טו): אשכון את דכא. כמו שנתבאר למעלה סוף פרשת יתרו (כ יט): ובפרשת מקץ (מט א): ששם הגדול מורה על עצם הענוה ויתבאר בע"ה ענין הבמה לקמן פרשת מטות על אמרו רבותינו ז”ל (נדרים כב): כל הנודר כאילו בנה במה,

הן מצד שאין השכינה שרויה כי אם במקום שכל ישראל באגודה אחת וכלם מתקבצים אל מקדש אחד, ולא בזמן שכל אחד הולך ובונה במה לעצמו, כמשל של שני הספינות שסמכו אל פסוק (עמוס ט ו): הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה (יל"ש עמוס תקמח): ולפיכך אין הקרבן של הבמה מסיר העון מכל וכל, ועל כן אין בו סמיכה.

פרק א, ז
ונתנו בני אהרן הכהנים אש. אע"פ שהאש יורד מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט, כדי לערב אש שלמעלה ושל מטה, ולידון את החוטא בב' בתי דינין כדי לכפר על ההרהור במין העון אשר היה ראוי להיות נידון בבית דין שלמעלה, ועל ההרהור במין החטא אשר היה ראוי להיות לדין בבית דין שלמטה, וזהו טעם סמכוני באשישות (שיר ב ה): ב' מיני אשות כי חולת אהבה אני הם העונות, חלי הנפש הנוגע באהבת השם יתברך ונרפא לו ע"י ב' אשות אלו.