פרק יא, א
וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר אליהם. מלת אליהם צריך ביאור, כי מה שפירש רש"י שחוזר לאלעזר ואיתמר, שיהיו גם המה שלוחים במצוה זו, לפי שכולם הושוו בדמימה, אינו מחוור, כי לא נזכרו אלעזר ואיתמר קודם זה, גם הפסוק אומר וידום אהרן אבל לא אלעזר ואיתמר. והקרוב אלי לומר, שנרמז במלת אליהם ענין יקר מאד, ובא למעט כל האומות, והוא כדרך שכתבו רבים מן המפרשים ענין איסורי המאכלות, שיש שחשבו שהמה בריאות הגופות ורפואתו, כי המאכלים ההם מולידי ליחות רעות, ולדעה זו נטה הרמב"ן, ואינו כן, שהרי כל האומות אוכלי בשר השקץ והעכבר וכל הטמאים, וכולם חזקים אף בריאים אין כושל בהם, ואוכליהם לא חלי ולא מרגיש.
אלא ודאי, שכל אלו אין הכוונה בהם כי אם אל רפואות הנשמה. כי הם משקצים הנפש הטהורה, ומגרשים רוח טהרה וקדושה מן האדם, ומולידין אטימת השכל ותכונת האכזריות, כן כתב בעקידה ובמהר"י אבראבנאל. והראיה על זה שפרה שנולדה מחמור אסורה, כי היוצא מן הטמא טמא, שמע מינה שהמוליד נותן תכונה רעה שבו בנולד ממנו, ועל זה הדרך נאמר: אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה. ומ"ם של וממפריסי – מיותרת, כי היה לו לומר: ממעלי הגרה ומפריסי פרסה, אלא שמילי מילי קתני, והכי קאמר: אך את זה לא תאכלו, אפילו אם יש לו כל סימני טהרה, והיינו אם הוא נולד ובא ממעלה הגרה לבד, כגון פרה מגמל, או ממפריסי פרסה לבד, דהיינו פרה מחזיר, כך פירשו הקדמונים. וכן נתנו טעמים בכל הסימני טומאה, שכולם מורים על קושי הבשר ומזג רע שבו, המוליד תכונות רעות בגוף האוכל, ואין להאריך בזה. ועל זה נאמר (איוב יד ד): מי יתן טהור מטמא?
וכי אפשרי שמן דבר טמא יצא טהור?
וכי לא אחד הוא המוליד והנולד?
כי העובר ירך אביו הוא.

וזהו שמסיק בויקרא רבה (יג ב):

משל לרופא שנכנס לבקר שני חולים כו' כך העכו"ם שאינן לחיי עולם הבא כירק עשב התיר להם את הכל, אבל ישראל שהם לחיי העולם הבא צוה להם: זאת החיה אשר תאכלו.

ואולי מטעם זה אמר זאת החיה, אע"פ שמסיים בבהמה מכל מקום התחיל בחיה, לומר שכל הרחקות אלו הם לצורך הנפש שנקראת חיה, הנה מדרש זה מסכים מכל צד לדברינו, דאם לא כן, מה ראה על ככה ליתן טעם על מצוה זו - למה לא נתנה לעכו"ם - יותר מעל כל מצוה שבתורה, אלא ודאי שרצה לתרץ יתור לשון של אליהם שבא למעט העכו"ם, ולומר לך שמסתמא אין שום עכו"ם רוצה לקיים שום מצוה, אם לא שיודע שיש בה תועלת גם בעולם הזה, שהרי על כל פנים אין להם חלק בעולם הבא, כמו שכתוב: (דברים ז י): ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, וכדי שלא יטעו העכו"ם לחשוב שטעם איסורי מאכלות לשם בריאות הגופות, וירצו גם המה להתנהג על פי הרפואה, על כן אמר לשון אליהם, לומר לך דווקא לישראל שהם לחיי העולם הבא יש תועלת במצוה זו, אבל לעכו"ם אין תועלת בשמירת מצוה זו, כי בלאו הכי אינן לחיי העולם הבא.

פרק יא, ד
את הגמל כי מעלה גרה הוא. הוה ליה למימר כי פרסה איננו מפריס, שזה עיקר טעם אל הטומאה, וכן בשפן וארנבת קשה זה, ובחזיר אמר: כי מפריס פרסה, הוא היה לו לומר כי אינו מעלה גרה, ולמה התחיל בכולם בסימן טהרה שלהם?
וביאור ענין זה, שסימן טהרה שבכולם מוסיף טומאה על טומאתן, כדרך שאמרו בעשו (בראשית רבה סה א): שנמשל לחזיר, שפושט את טלפיו להראות כאילו כשר, ותוכו מלא תוך ומרמה, וזה מורה על כל מי שאין תוכו כברו, כמדת הצבועים המראים את עצמם כשרים, והמה בלי ספק גרועים מן הרשע הגמור שתוכו וברו שוין לרעה, כמו שפירש רש"י על פסוק ולא יכלו דברו לשלום (בראשית לז ד): ועל כן הפרסת פרסה בחזיר הוא סימן טומאה לפי שבפרסה זו הוא יכול להטעות הבריות ולהראות כאילו הוא כשר, וכן בהפך זה בגמל ושפן וארנבת, ואע"פ שכל מדות אלו אינן שייכין בבהמות, מכל מקום הם מולידים תכונה רעה זו בגוף האוכלם, כי כל אוכלם יאשמו (ע"פ ירמיה ב ג): להיות מן כתות הצבועים המראים את עצמם כשרים, כמו עשו וחבריו.

ובזה מיושב מה שדרשו (ויקרא רבה יג ה):

את הגמל זו בבל, שנאמר (תהלים קלז ה): בת בבל השדודה אשר שישלם לך גמולך שגמלת לנו.
ואת השפן זו מדי, כי מעלה גרה היא שמגדלת צדיקים, שנאמר (אסתר ב כא): ומרדכי יושב בשער המלך.
ארנבת זו יון, כי מעלת גרה היא. אלכסנדרוס כד חזי לשמעון הצדיק קאים על רגלוהי ומברכו כו' (עיין יומא סט):
החזיר זו אדום, כי מפריס פרסה מראה עצמו כשר וגרה לא יגר שאינו מגדל צדיקים אלא הורגן כו'.

ויש להתפלא על מדרש זה, מה ראה על ככה להוציא כל המקראות האלו מפשוטם, אלא ודאי שכוונתו לתרץ ד' לשונות כי, שהזכיר, שעשה מן הסימן טהרה טעם אל הטומאה, ובלי ספק שכוונת הפסוק לרמוז על מדת הצבועים, שסימן טהרה שלהם מוסיף להם טומאה, וזה לא יצדק בבהמות כלל כי אם באדם, על כן רצה לומר שכל האוכל מהם מקבל טבעם, כי הדבר הנאכל ישוב לטבע האוכל. והביא ראיה מן המפורסמים, שכל ד' מלכיות אלו האוכלים מן ד' מינים אלו, כולם קבלו טבעם, שהם מראים את עצמם ככשרים כאילו כוונתם להטיב לישראל, ותוכם רע ומר, כי כל מחשבותם רק רע כל היום, וישראל לא נזהרו מהם בראותם כי הם מגדלים קצת צדיקים, ובאמת שלצורך הנאתם עשו כן, ותוכם היו שונאי ישראל.
ומה שאמר את הגמל זו בבל, אין כוונתו לפרש המקרא ולהוציאו מפשוטו, אלא לומר לך שתואר הגמל מצוי במלכות בבל, כי כשם שהגמל מעלה גרה הוא ומצד זה הוא נראה כשר, כך מלכות בבל הראו את עצמם כגומלי חסדים עם ישראל, והכתוב אומר (תהלים קלז ה): אשרי שישלם לך גמולך שגמלת לנו וגו' לומר לך שהגמול ההוא היה על צד הזיוף, וכן מדי ויון שהיו מקרבים הצדיקים כמרדכי ושמעון הצדיק, והכל על צד הזיוף, וכן אדום עושים כמעשה החזיר, שמראין טלפיהם ככשרים, לומר שאין פושטין ידיהם בגזל ליקח ממון ישראל בזרוע, והם הורגים אותם, ואין להאריך מזה יותר, ועל צד המליצה עשה סמך מן גמל לבבל ושפן למדי כו' ומכל מקום לעולם אין כוונתו לפרש המקראות חוץ מפשוטם.

פרק יא, יג
ואת אלה תשקצו מן העוף. מן משמע מקצת ממנו, דהיינו המיעוט, לפי שבעופות אמרו חז"ל (חולין סג): שהטהורים מרובים מן הטמאים, על כן מנה הטמאים, ובבהמות טמאים מרובים על כן מנה הטהורים בפרשת ראה (יד ד,ה). וטעמו של דבר, לפי שיסוד העפר יותר עב וגס ומוליד עכירת השכל יותר מן האויר, והבהמות יש בהם חלק גדול מן יסוד העפר יותר מן יסוד האויר, ומטעם זה אינן יכולין לעוף באויר, על כן הטמאים מרובים לרוב עפרורית שבהם, ועל צד הזרות נמצא בהם גם טהורים זעיר שם. ובהפך זה העופות, יש בהם חלק גדול מיסוד האויר הזך והדק יותר מיסוד העפר, על כן רובם טהורים, ועל צד הזרות נמצאו בהם קצת טמאים, והמה מעטים, כי הארץ מגדלת גשמיות, והאויר מגדל טהרה ורוחניות, לכך נאמר (ויקרא כ כה): והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור, הקדים בבהמות הטהורים ובעופות הטמאים, לפי שכל בורר דבר מתוך חברו - בורר המועט מתוך המרובה, וכאלו אמר שיבדיל בבהמות הטהורים מתוך הטמאים, ובהפך זה בעופות.

פרק יא, מד
והתקדשתם והייתם קדושים וגו'. לפי שאמרו רבותינו ז”ל (שבת קד):

הבא לטהר מסייעין לו הבא לטמא פותחין לו,

אבל מכל מקום אין מסייעין לו, לכך נאמר אצל הבא לטהר: והתקדשתם והייתם קדושים דרך הודעה, לומר שאם תתחילו להתקדש מלמטה, אז ודאי והייתם קדושים, כי אני מקדש אתכם מלמעלה ומסייע לכם כדי שתהיו קדושים כמוני, כי קדוש אני. אבל אצל הבא לטמא אמר: ולא תטמאו בהם ונטמתם בם, ולא אמר והייתם טמאים, לפי שאינו מילתא דפסיקא, כי אע"פ שהאדם מתחיל בקלקלה, מכל מקום שמא לא אהנו מעשיו, אחר שאין מסייעין לו מן השמים, אלא פותחין לו, כי הפתח פתוח לו ואין סוגר בעדו. ועל צד הרמז אמר ונטמתם חסר אל"ף, לומר לך שיחידו של עולם ברוך הוא סר ממנו ואין לו חלק בטומאתו, ומעשיו ירחקוהו.

פרק יא, מה
כי אני ה' המעלה אתכם וגו'. על פירש רש"י קשה למה פרט זה במצוה זו יותר מבשאר מצות, ועוד יש כמה שינויים בין השרץ השורץ, ובין השרץ הרומש על הארץ הדבוק ביותר בקרקע שאין הלוכו ניכר, כי בו נאמר על הארץ ולא בשורץ, וברומש הזכיר טומאה אצל הנפש, שנאמר: ולא תטמאו את נפשותיכם ובשורץ אמר: ולא תשקצו את נפשותיכם.
על כן אומר אני, שכל הקרב הקרב ביותר אל הארץ ורחוק הוא מן האויר יש בו חלק גדול מן העפרוריות, מן אותן הגבוהים קצת מן הארץ, כי הוא פונה ומביט אל מקור חוצבו, וזה טעם שאין האדם הולך על ארבע, כי חציו גשמי וחציו רוחני, ופנה למעלה. ולשון טומאה גרוע מן לשון שיקוץ, המורה על דבר נתעב אל האדם אע"פ שאין טומאה בעצמותו, לפיכך הרומש על הארץ ונגרר עליה, שאין הלוכו ניכר, יש בו חלק גדול מן העפרוריות, לפיכך הוא מטמא הנפש ביותר. ולפי שהגוף עלול ביותר לקבל טומאה מן הנפש, על כן אמר בשרץ השורץ שהוא רחוק קצת מן הארץ: אל תשקצו את נפשותיכם, שאינן גורמין לנפש כי אם שיקוץ ולא טומאה, ולא תטמאו בהם, היינו הגוף העלול ביותר ומקבל גם הטומאה, אבל השרץ הרומש על הארץ שהוא גרוע ממנו, נאמר בו ולא תטמאו את נפשותיכם וקל וחומר לגוף וקל וחומר לשיקוץ. ונתן טעם לדבר כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים, מקום נמוך, אל א"י שהוא גבוה מכל הארצות (זבחים נד;), כדי להרחיק אתכם מן העפרוריות השולט ביותר במקום נמוך, שאין האויר שולט שם כבמקום גבוה, על כן תהיו זהירים ביותר מן השרץ הרומש על הארץ, וזה טעם נכון וברור.
וטעם השחיטה יוכיח, כי השחיטה באה להסיר טומאת העפרוריות שבבהמה שנוצרה מן הארץ, אבל הדגים שנוצרו מן המים שמקורם טהרה, אינן צריכין שחיטה כלל, אלא באסיפה לבד סגי, והעופות שנוצרו מן הרקק, עירוב עפר ומים, די להם בסימן א' למיעוט העפרוריות שבהם. ומה שהמים מביאים טומאה על האוכל, תמצא מבואר לקמן פרשת חקת, בסוד הפרה שמטמאה הטהורים ומטהרת הטמאים.