[פרק יב, ב
אשה כי תזריע וילדה זכר.
אמרו רבותינו ז”ל (נדה לא):

איש מזריע תחילה יולדת נקבה אשה מזרעת תחילה יולדת זכר.

והמפרשים כתבו שזה ענין טבעי, וקשה להבין, מה צורך בהודעת ענין זה בפרשה זו, המדברת מטומאת יולדת שבעה לזכר וי"ד לנקבה?
ועוד, מה ענין מצות המילה לכאן?
אע"פ שנוכל לומר שרצה ליתן טעם למה נתנה המילה בשמיני, והוא כדי שלא יהיו הכל שמחים ואביו ואמו עצבים (שם לא;), שהרי יש לה טומאת ז'. מכל מקום, כדי ליישב כל הקושיות בדרך אחד, אומר אני שכל זה נמשך בדרך טבע מן חטא הקדום, כמו שכתוב: וטהרה ממקור דמיה, כי החטא הקדום של חוה הוא מקור נפתח לדמים טמאים אלו, לחטאת ולנדה, כמו שמצינו (בעירובין ק):

אמר רב יצחק בר אבדימי: הרבה ארבה עצבונך. אלו שני טיפי דמים דם נדה ודם בתולים כו',

וכן משמע בירושלמי פרק במה מדליקין (הל' ו):

שחטא של חוה הוא מקור לדם נדה, לכך נאמר וטהרה ממקור דמיה כי כל הנשים צריכין טהרה על חטא ראשון אשר ממנו נתפשטה הטומאה והזוהמא בעולם וגרם לכל הנולדים טומאת ז'.

כי אילו לא חטא האדם היה כמלאך אלהים למעלה מן מערכת ז' כוכבי לכת, ובחטאו הוסר ממנו הרוחניות ונפל תחת ממשלת המערכה אשר מצדם נמשכה הטומאה לאדם, כי כל דבר גשמי נופל תחת מספר ז' כוכבי לכת, וז' ימי בראשית, וכל שמיני – רוחני, כי הוא למעלה מז', כמבואר למעלה פרשת שמיני (ט א).
וזה טעם טומאת ז' ליולדת, כי כל זה נמשך לה מן החטא הקדום, וממנה נתפשטה הטומאה בזכר הנולד, לפי שאשה מזרעת תחילה יולדת זכר, ואם כן זרע האשה עיקר בזכר הנולד, ואין חוששין בו לזרע האב כי טפל הוא לזרע האשה, ולפי זה הושפע גם על הזכר הנולד מן אמו טומאת ז', והיינו הערלה שיש בה טומאה.
שהרי אמרו רז"ל (פסחים צב):

הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר.

על כן דווקא ביום השמיני ימול הנולד כי כטהרת אמו כך טהרת הנולד ממנה שעל כל פנים אינו יכול להיות בלא טומאת ז' כמו אמו שיש לה טומאת ז' וטהרתם בשמיני שהוא רוחני, אבל הנקבה שזרע האיש עיקר בה, שהרי איש מזריע תחילה יולדת נקבה, כשם שאין לזכר שום טומאת ז', כי דווקא על חוה הטיל הנחש זוהמא ולא על אדם, כך אין לנקבה הנולדת שום טומאה. וזה טוב להשיב למינים האומרים, אם הזכר יתוקן בהסרת הערלה, נקבה במה תטהר.

וטעםֿ לטומאת שבועים לאשה עצמה בלידת נקבה, דין הוא שתהיה לאשה טומאת פי שנים כנגד שתי נקבות, כי כל נקבה בפני עצמה נמשך לה טומאת ז' מן חטא הקדום על כל הנקבות שבעולם, על כן מן הראוי שתטמא י"ד ימים, ז' של עצמה, עוד ז' של בתה, כי הוסיפה בעולם טומאה על טומאתה. ומזה הטעם יצירת הזכר למ' יום ושל נקבה לשמונים יום, כי בידוע שבזמן שהזרע חם ביותר, אז הוא ממהר להתבשל ביותר ולהיות עובר בבטן המלאה, וידוע שזרע האשה חם יותר מן זרע האיש, כי אשה מזרעת אודם שבו, וכל אודם נוטה על החום ביותר, ואביו מזריע לובן שבו, וכל לובן נוטה על הקרירות ביותר, ודם ושלג יוכיח, ואש ומים, לפיכך נאמר (בראשית ג טז): ואל אישך תשוקתך.
ורז"ל אמרו (כתובות פו):

יותר ממה שהאיש רוצה לישא האשה רוצה להנשא לפי שיש באשה יותר חום טבעי הנוטה על התשוקה.

לפיכך הזכר, הנולד מזרע האשה שהוא חם ביותר נגמרה יצירתו מהרה תוך מ' יום, אבל הנקבה נולדת מזרע האיש שהוא קר ואינו מתבשל מהרה, על כן לא נגמרה יצירת הנקבה כ"א לפ' יום, וזהו טעם טומאת מ' לזכר ושמונים לנקבה. אמנם לדעת רז"ל שבין זכר בין נקבה יצירת כולם למ' יום, והטעם הוא למ' ופ' לפי שכל נקבה קרה ולחה, על כן צריכה אמה זמן רב לנקות את עצמה מן רוב הליחות המוטבעות בה מן הנקבה, מה שאין כן בזכר.

פרק יב, ח
וכפר עליה הכהן וטהרה. כפרה זו היא על עון הקדום של חוה שגרם לה צער הלידה, ומתוך צערה אולי הטיחה דברים כלפי מעלה לאמר, אם כן למה זה אנכי הרה עמל ויסורין, וראיה ממה שנאמר: וטהרה ממקור דמיה מן אותו מקור נפתח לחטאת ולנדה, כי הוא גרם לה כל זה, והיינו עון חוה כאמור, גם לשון דמיה כולל העון, מלשון דמיהם בם (ויקרא כ כז).

ויש אומרים:
שכפרה זו על השבועה, שנשבעת שלא להזדקק לבעלה משעה שכורעת לילד (נדה לא). לפיכך היולדת זכר מתחרטת מהרה מרוב שמחה, על כן כפרתה ממהרת לבא, אבל היולדת נקבה מצטערת ואינה מתחרטת מהרה, על כן כפרתה מתאחרת. ואע"פ שאין השבועה חלה כלל, דאם לא כן - איך מותרת לבעלה אחר ז' לזכר וי"ד לנקבה בלא כפרה?
שהרי הבאת הכפרה אחר מ' לזכר ופ' לנקבה, כי באמת אין כאן שבועה, כי אין הדבר בידה, שהרי היא משועבדת לבעלה, ודומה למי שנשבע שאינו רוצה לפרוע חובו, מכל מקום צריכה כפרה על שהוציאה מפיה השבועה והרהרה בלבה לקרא תגר על ה' מתוך צערה. על כן קרבנה חטאת לכפר על חטא המעשה, כי עקימת שפתיה חשוב כמעשה, ועולה על הרהור הלב, ויש כדמות רמז לזה ממה שנאמר: וטהרה ממקור דמיה, שאם נשבעה בכעסה - ודאי רתיחת הדמים היה סבה לזה, כי המה סבה לכל כעס, וכל כעס מקורו מן הדמים ורתיחתן, על כן אמר: וטהרה ממקור דמיה.