פרק יג, ב
אדם כי יהיה בעור בשרו וגו'. סמך פרשת נגעים לפרשה הקודמת המדברת במילה לומר לך שהמילה דוחה את הנגעים, כי בכל מקום המצוה המוקדמת דוחה את המאוחרת, כמבואר למעלה פרשת ויקהל, על אמרם ז"ל:

הקדים שבת למשכן לומר לך שהשבת דוחה מלאכת המשכן.

ועל צד הרמז נראה לי אמרו רבותינו ז”ל (נדרים לא):

גדולה מילה שדוחה את הנגעים, לפי שסתם מילה סבה למילת כל ד' ערלות ומכללם ערלת הפה וכשהוא נימול מערלת הפה לא יספר לשון הרע ואז לא יבא לידי נגעים הבאים על לשון הרע (ערכין טו).

ועל זה קרא משה תגר באמרו (שמות ה כג): ומאז באתי לדבר בשמך וגו' כדעת המדרש (ילק"ש שמות קעד): האומר כל פרקמטיא של משה היתה באז כו' רמז למילה, וכן מסיק בהדיא בילקוט פרשת בשלח (רמא טו): בפסוק אז ישיר משה. שנקרע הים בזכות המילה שניתנה ביום ח' כמספר אז, וכן כל אותן אז שמזכיר במדרש דברים רבה בפסוק אז יבדיל משה (ד מא), כי גם בו רמז למילה המצלת מן שפיכות דמים, כמבואר למעלה פרשת בא בפסוק ראו כי רעה נגד פניכם (י י.). וכן הצלת נפשו לא היתה אלא באז, שנאמר (שמות ד כו.): אז אמרה חתן דמים למולות. וכן קנתירו לא היה אלא באז, שנאמר (שם ו כג): ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך. אמר משה יודע אני שערל שפתים אנכי, ולא באתי לדבר בשמך כי אם מאז, שסמכתי על המילה הרמוזה באז, שתהיה סבה גם לתיקון ערלת הפה, ורואה אני שלא הועילה כלום.

שאת או ספחת או בהרת וגו'. בענין הצרעת יש דעות חלוקות כי יש אומרים שהם חולי טבעי נסתר בתוך הגוף ומבצבץ לחוץ.

ויש אומרים:
שהכל בא על צד העונש לגלות על רעתו הנסתרת בקרבו.
ובין כך ובין כך נראה לי לפרש לשון מצורע, שהיא מלה מורכבת מוציא רע שמגלה ומוציא לחוץ כל רעתו שבקרבו, הן העיפוש הפנימי, הן אם הוא מכה רעהו בסתר בשוט לשונו ואין הבריות יודעין להשמר ממנו, על כן הקב"ה הוא מפרסם על החנפים ומוציא כל רעתו לחוץ, כדי שתגלה רעתו בקהל. ובזה מיושב הכפל בפסוק שאמר אדם כי יהיה בעור בשרו שאת וגו' והיה בעור בשרו לנגע צרעת. תרתי בעור בשרו למה לי?
אלא לומר לך, שזהו השאת והשבר, אילו היו באיש טהור המחשבות, לא היו מזיקים, כי בנקל לרפאותם, אך מצד היותם בעור בשרו של זה החוטא, על כן נעשו לנגע צרעת, ומזה מצאו להם חכמי תורתינו סמך, ורובם יצאו ללקוט מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים על איזו עון פרטי באין הנגעים, כי במס' ערכין (טז), אמרו רז"ל על ז' דברים נגעים באים כו' ויש לכולם סמך מן הפסוקים, ובמדרש (ויקרא רבה יז ג), מביא על עשרה דברים כו' ואנו אין לנו עסק בנסתרות מן פרשה זו כי אם בנגלות בה. ומצינו מכולם רמז מפרשיות אלו על ג' דברים:
האחד הוא, על לשון הרע שכן פירש רש"י למה קרבנו צפרים לפי שעושין מעשה פטיט כו'.
השני הוא, על גסות הרוח, שנאמר ולקח למטהר עץ ארז ואזוב פירש רש"י שאם הגביה עצמו כארז ישפיל עצמו כאזוב.
השלישי הוא, על צרות העין, שנאמר (ויקרא יד לה): ובא אשר לו הבית.
ותנא דבי רבי ישמעאל זה שייחד ביתו לו כו' (ערכין טז). ודבר זה כולל כמה דברים, הן חמדת הממון שלמדין מן גחזי, הן הגזל שמנו רז"ל שם וראייתם מפסוק וצוה הכהן ופנו את הבית. ותנא: הוא כנס ממון שאינו שלו יבא הכהן ויפזר ממונו, וג' אלו מקורם אחד, כי חמדת הממון מסבב גם הגזל וצרות העין.
וכל שאר הדברים המנויין בגמרא ובמדרשות, אין להם סמך מן פרשה זו, על כן ראתה עיני להעמיד כל פרטי המעשים הנעשים במצורע על יסוד ג' אלה. והם:
לשון הרע,
וגסות רוח,
וחמדת הממון,
וכללם הפסוק האומר: מלשני בסתר רעהו אותו אצמית, גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל (תהלים קא ה): ורחב לבב היינו החומד ממון, שכן אמרו (אבות ה כג): אצל בלעם שהיה לו נפש רחבה, ואותו אצמית דרשו רז"ל (ערכין טו): על מצורע מוחלט, ועשה בפסוק ב' חלוקות לצרף גבה עינים אל רחב לבב, כי שניהם ממקור אחד, שהרי שוריינא דעינא באובנתא דליבא תלי (עבודה זרה כח): וכל גבה עינים הוא רחב לבב, כי כל גאה רוח מתאוה לרוב עושר, כי בו יוכל להראות יקר תפארת גדולתו, ולאידך גיסא כל עושר גורם רום לב, כמו שכתוב (דברים ח יג,יד): וכסף וזהב ירבה לך וגו' ורם לבבך וגו', וראיה ממה שכתוב אלישע לגחזי וצרעת נעמן תדבק בך (מלכים ב' ה כז), למה לו להזכיר צרעת נעמן? אלא לפי שגחזי היה חומד ממון (שם ה כ כד): ונעמן היה גבה עינים, ולמדו זה המפרשים ממה שכתוב (שם ה א): ונעמן שר צבא מלך ארם היה איש גדול לפני אדוניו. רצה לומר שאפילו בפני אדוניו היה מתנהג בגודל וגאוה, וכבר אמרנו שהגסות והחמדה מקורם ממקום אחד, על כן אמר וצרעת נעמן תדבק בך, וכן דוד סמכה באמרו גבה עינים ורחב לבב וגו'.
לכך נאמר אדם כי יהיה בעור בשרו שאת. אין שאת אלא גבוהה, ומין צרעת זה בא על גסות הרוח המתנשא לכל לראש, או ספחת אין ספחת אלא טפילה כו' והוא בא על החומד קנין הממון, שהוא טפל אל האדם מבחוץ, ואינו מתעצם באדם כלל כשאר המעלות.
וכן כתב הרמב"ם בח' פרקיו:

כי כל הקנינים כחכמה וגבורה ומעלת המדות כולם מתעצמים עם האדם ודבוקים בו חוץ מן העושר כי הוא נטפל אל האדם מבחוץ ואינו דבק עמו כלל.

או בהרת היינו לַבְנוּת, מין זה בא על המספר לשון הרע, ומלבין פני חברו ועושה בו חברבורות לבנות, כי אזיל סומקא ואתי חיורא (ב"מ נח): כמו שכתוב (ישעיה כט כב): לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחוורו, ובדרך זה הכרת פניו ענתה בו כי תוכו רצוף אהבת הממון, או הגסות, או לספר בגנות חברו, ונגע זה מוציא רעתו לחוץ לגלות רעתו בקהל, ועל שם זה נקרא מצורע מוציא רע, כדרך שנאמר (שמות לב כה): וירא משה את העם כי פרוע הוא, ואמרו רז"ל שלקו בצרעת (ילקו"ש מצורע יד תקסג): כמה דאת אמר וראשו יהיה פרוע (ויקרא יג מה): והוא לשון גילוי שתגלה ותראה רעתו לעין כל, והיינו ענין הצרעת.

והובא אל הכהן. אין טהרתו כי אם ע"י כהן, יען כי כל מי אשר הוא מזרע אהרן נמצאו בו ג' מדות טובות הפכיים לאלו, כי חטא הלשון גורם כל ריב וכל נגע ובין אחים יפריד, על כן יבא אהרן שאחז במדת השלום וירפא לזה, כי הוא היה אוהב שלום ורודף שלום, וכן חטא גסות הרוח, ראוי שיתוקן על ידו, כי הוא היה עניו ביותר.
כמו שאמרו רבותינו ז”ל (חולין פט):

גדול מה שנאמר במשה ואהרן ממה שכתוב באברהם דאילו באברהם כתיב (בראשית יח כז): ואנכי עפר ואפר ובמשה ואהרן כתיב (שמות טז ח): ונחנו מה.

וכן חטא חמדת הממון לא היה ג"כ באהרן, יען כי הכהנים לא היה להם חלק ונחלה בארץ, ולא היה להם יותר ממה שזכו משלחן גבוה, על כן היו שלמים במדת ההסתפקות ולא היו בכלל צרי העין אשר כל מגמת פניהם לאסוף ולכנוס, על כן מן הראוי שכל ג' מיני צרעת אלו לא יטהרו כי אם על ידי כהן.

פרק יג, ג
ושער בנגע הפך לבן.
כל שער לבן הוא סימן חולשה בגוף, והלבנת שער האדם לעת זקנתו יוכיח, וכן כל הסוסים הלבנים תשושי כח, וכן כל כבש לבן אינו טוב כמו צבע של שאר מיני שער, כי כל מראה לבן מקורו מן הליחה הלבנה הגורמת העצלות, כי פעולת כל עצל לא בחיל ולא בכח.

פרק יג, ז
ואם פשה תפשה וגו'. זה סימן שאין כח ביד הטבע לדחות מעליו כל הפסולת כי רב הוא, וזה ג"כ מופת שלא נטהר מחטאו עוד טומאתו בו, ואם לא פשתה הנגע, כבר דחה מעליו הטבע כל עיפוש ופסולת, זה מופת כי כבר גמר בלבו לשוב בתשובה שלימה, ואם כסתה הצרעת את כל עור הנגע מראשו ועד רגליו, כבר דחה הטבע כל החולי לחוץ, ואז בלי ספק יתרפא, לפיכך טהור הוא, וכן מצד העונש, בלי ספק אם יראה שהצרעת נתפשטה בכל גופו, אז ביותר יגמור בלבו לשוב בתשובה, זולת באם יהיה בו בשר חי, כי זה מופת שבכל אלה לא יוסר. ורז"ל המשילו הדבר למים שכל מים רחבים אינן עמוקים, והעמוקים אינן רחבים, כך אם הנגע אינו רחב אז הוא נכנס בעומק תוך הגוף, ויש לחוש להתגברות החולי, אבל אם הוא רחב ומתפשט בכל העור אינו עמוק בגוף וירפא מהרה.

ורז"ל (סנהדרין צז): למדו מזה דרך דרש:

אין משיח בא עד שתתהפך כל המלכות למינות, שנאמר: כולו הפך לבן טהור הוא.

רמז לדבר הפך לבן כשהמלה הפוכה יהיה נבל, ורצה לומר כשכולם ינבלו צור ישועתם, אז יטהר ה' בהכרח כל הארץ מגילוליה. וראייתם מנגע זה הבא על צד העונש, וכשכולו הפך לבן ודאי החוטא יתן אל לבו לשוב, כך ישראל, כשיראו שכל המלכות יהפך למינות ויראו כי אפס עצור ועזוב, ודאי יתנו אז אל לבם לשוב בתשובה שלימה אל ה' ואז טהור הוא.
וענין מִחְיַת בשר חי בַּשְּׂאֵת, שלמעלה נראה הבשר בריאה ותחתיה תעמוד הבהרת. אולי על צד העונש בא נגע זה על כת החנפים הצבועים, המראים את עצמם כשרים מבחוץ ותוכם מלא מרמות ותוך, על כן בא עליהם מין זה, מדה כנגד מדה.

פרק יג, מה
והצרוע אשר בו הנגע וגו'. מה תלמוד לומר אשר בו הנגע, פשיטא כי אם אין בו הנגע אינו צרוע, ומכאן ראיה שצרעת שם המכה, כמבואר למעלה, וכן יתבאר בסמוך פרשת מצורע; ונגע - כנוי על העון, כי החוטא נוגע בכבוד שמים או בכבוד הבריות. וזה דעת המדרש האומר: כנגע נראה לי בבית, זה עבודה זרה כו' (ילקו"ש מצורע יד תקסג): על כן אמר כאן על הצרוע, שנלקה בצרעת על שספר לשון הרע לפגום הבריות, וקבלת רז"ל שכל הפוסל במומו פוסל (קידושין ע): לכך נאמר: אשר בו הנגע, כי בו נמצא בעצם וראשונה כל נגע וקלון שרצה לפגום בו את חברו. ראשו יהיה פרוע, לכפר על גסות רוחו, שרצה להיות לראש על כל אדם. ובגדיו יהיו פרומים, לכפר על צרות העין, כי כל צר עין מסתמא גם בגדיו קרועים ומטולאים. ועל שפם יעטה, לכפר על חטא הלשון שבשפתיו. וטמא טמא יקרא, כי המטמא בניב שפתיו אחרים אז טמא יקרא גם הוא, כי ודאי במומו פוסל. וכל ימי אשר הנגע בו, דהיינו העון אז יטמא לפי שטמא הוא מצד מעשיו.

פרק יג, מז
והבגד כי יהיה בו נגע צרעת. נגעי בגדים והבתים בלי ספק שאינן באין מצד הטבע, כי אין בהם דם וליחות המסבבים העיפוש או כל חלי וכל מכה, ועל כרחך אתה צריך לומר שבאים בדרך נס על צד העונש, וזה בנין אב גם על נגעי הגוף שהם חוץ לטבע על צד העונש.
והנה בנגעי בתים אמרו רבותינו ז”ל (ערכין טז): שבאים על צרות העין כו' אבל בנגעי בגדים לא אמרו כלום. והקרוב אלי לומר כי הם באים על גסות הרוח כי דרך העולם להתכבד ביותר במלבושי כבוד, כי הא דרבי יוחנן קרי למאניה מכבדותיה (שבת קיג): וכמו שאמרו רבותינו ז”ל (שם קיט): לקדוש ה' מכובד כבדהו בכסות נקיה, ועל כן דין הבגד הנגוע בשריפה, כי כל מתגאה נידון באש, כמבואר למעלה פרשת צו בפסוק הוא העולה על מוקדה, כי כך טבע האש לעלות למעלה כמו זה העולה במעלה, ודין שריפת החמץ יוכיח. וטהרתו בכיבוס מים המורה על גדר הענוה, שיורדין ממקום גבוה למקום נמוך, ולפיכך לא הזכיר בפסוק כ"א בגד צמר ופשתים וכלי עור, ולא הזכיר בגדי משי העשויין מן תולעת שני, וזה לפי שהתולעת מרמז על גדר הענוה, וטהרת המצורע באזוב ושני תולעת יוכיח, על כן אין הנגע מצוי בבגדי שני תולעת, לכך נאמר כאן: והנה לא הפך הנגע את עינו והנגע לא פשה טמא הוא. ובכל מיני נגעים אין טומאה כי אם בפשיון, רמז להרחקת הגסות מכל וכל, שלא לעמוד אפילו בדרך ממוצע ולא מינה ולא מקצתה (סוטה ה), אלא צריך להפוך עינו עינים רמות שלו מכל וכל.

ותדע ותשכיל כי ג' מיני צרעת באים על ג' דברים, שהם כסוי לאדם זה לפנים מזה. מכסה ראשון הוא, עורו לבשרו.
למעלה מעורו, בגדיו שהם כסוי לעורו.
למעלה מהם, ביתו כי הוא מכסה לו להצילו ממטר ומזרם.
ומי שהוסר מעליו כל מכסה נקרא פרוע ומגולה, לכך נאמר (שמות לב כה): וירא משה את העם כי פרוע הוא, ודרשו רז"ל (ילקו"ש מצורע יד תקסג): שנלקו בצרעת שנאמר בו וראשו יהיה פרוע, (ויקרא יג מה), על כן הזכיר תחילה נגעי עורו, ואחר כך נגעי בגדיו, ואחר כך נגעי בתים, להסיר מכסהו אחת אחת, עד שיהיה פרוע ומגולה מכל וכל. וכן דעת המדרש שמביא הילקו"ש בפסוק ראשו יהיה פרוע. על דרך ויגל את מסך יהודה (ישעיה כב ח), על חורבן בית המקדש כי בחורבן הבית נעשו מגולין מכל וכל.
אמנם לדעת רז"ל (ויקרא רבה יז ד)

הסדר הפוך כי אמרו אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחילה כו' לכך מביא תחילה נגע על ביתו לא חזר בו מביא גם על בגדיו לא חזר בו מביא גם על גופו כו'.

ומה שהזכיר תחילה נגעי הגוף, לפי שהקב"ה מתרה במכה אחרונה הגדולה תחילה, כמו שאמר לפרעה (שמות ד כג): הנה אנכי הורג בנך בכורך וכמו שפירש רש"י שם, כך הזכיר כאן נגעי הגוף בראשונה, לאיים על האדם ממה שהוא מתירא ביותר אבל לעולם אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחילה כי אל רחום וחנון הוא.