פרק יט, ב
דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו. פרט כל עדת כי אין עדה פחות מי', ואין דבר שבקדושה פחות מי', על כן אמר כאן: דבר אל כל עדת בני ישראל, אל כל עדה ועדה שיהיו קדושים, על ידי שהם מותרים לכל דבר שבקדושה אשר בו מקדשים שמו יתברך, זה שאמר: כי קדוש אני.

והקדים לפרשה זו ענין קדושת ישראל, כי כמו שכתוב קודם מתן תורה: ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. כך בפרשת זו נרמז כל י' הדברות כדאמר ר' לוי (עיין בויקרא רבה כד ה): על כן הקדים הקדושה לחבב עליהם המצות, לומר שעל ידיהם יזכו למעלת הקדושה, ואל תאמר שהקדושה מילתא זוטרתא היא, כי קדוש אני, הקטון בעיניכם לדמות הצורה ליוצרה כביכול?

ורז"ל אמרו (ויקרא רבה כד ו):

כל מקום שתמצא גדר ערוה שם תמצא קדושה.

וכבר ידעת שלשון גדר מורה על הדבר המותר מצד הדין, ועושין סייג וגדר להתרחק מן האיסור, על כן אמרו שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה שם תמצא קדושה, כי כל קדושה היינו אף בדבר המותר, כמו שאמרו רז”ל (ספרי ראה קב):

קדש עצמך במותר לך.

וקדושת הנזיר יוכיח. על כן אמרו במקום שנזכר גדר ערוה אתה מוצא קדושה, וכן במתן תורה: אל תגשו אל אשה, דהיינו במותר להם, על כן קראם גוי קדוש. וכן כאן נאמר לא תקרבו לגלות ערוה קריבה המביאה לידי גילוי עריות, והוא גדר וסייג לערוה, וכן אשה זונה וחללה מדברים המותרים לישראל, והכהן צריך גדר וסייג לאסור לו אף המותר לישראל, כדי לקדשו בקדושה יתירה.
ומה שאמר: קדושים תהיו, יש במשמעותו לשון ציווי, ולשון הודעת הענין, כמו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. שהוא הודעת הענין, כך הודיע להם הקב"ה מתן שכרן של הגדורין מעריות, שעל ידי זה יהיו קדושים לאלהיהם.

פרק יט, ג
איש אמו ואביו תראו ואת שבתותי תשמורו. פירש רש"י שאם יאמר לך אביך חלל את השבת אל תשמע לו. ובפרשת ויקהל (שמות לה ב) פירש רש"י מדהקדים שמירת שבת לבנין המשכן, לומר לך שאין בנין המשכן דוחה שבת, שמע מינה שהמוקדמת דחי למאוחרת, שאני הכא שהתחיל בלשון יחיד: איש אמו ואביו וסיים בלשון רבים תיראו, תשמורו, בשלמא תיראו קאי על איש ואשה כפירוש רש"י; אבל אצל השבת למה אמר תשמורו לשון רבים מה לי איש מה לי אשה?
אלא ודאי תשמורו קאי על הבן והאב לומר לך שאתה ואביך חייבים בכבודי.
ומה שפירט השבת יותר מכל מצוה שבתורה, לפי שטעם של מצות כיבוד אב ואם הוא שראוי לחלוק כבוד למי שהוציאו ביותר לאור ההויה הלא הוא אביך קנך והוא עשך ואיך לא תחלוק כבוד למי שהמציאך כי זולתו לא היה לך מציאות כלל, והשבת מורה על כיבוד של ה' יתברך כי הוא מורה על חידוש העולם, ושהמציא הקדוש ברוך הוא לאור ההויה אותך ואת אביך, ואם יאמר לך אביך חלל השבת, כדי לטעת בלבך שהעולם קדמון ובלתי מחודש, כדי שתאמין שאין לך שום אב אחר זולתו, ויאמר כל זה לפתותך שתבטל רצון אביך שבשמים מפני רצונו, לא תאבה ולא תשמע לו, כי באמת הוא יתברך אב לכולנו, וחייב אתה לבטל רצון אביך מפני רצונו יתברך, כי אתה ואביך חייבים בכבודו. אבל אם יאמר לך אביך לעבור עבירה אחרת פשיטא שלא תשמע לו כל זמן שראש נזרך קיים ואתה משמר השבת כהלכתו ומאמין בחידוש העולם, כי אב אחד לכולנו, ועל זה אינו צריך לצוותך, זולת אם יבוא לחלוק על השורש מראש אמנה, על זה אתה צריך זירוז ביותר ועל כן מצינו בכל מקום סמיכת השבת למצות כיבוד אב ואם, כי גם השבת מורה על כיבוד האב ראשון לכל נוצר. ויכלול הסמיכות עוד, שלושה שותפין אשר באדם אב ואם והקב"ה.

ומה שמקדים במורא אמו לאביו, ובכיבוד הקדים אב לאם, לפי שגם האיש חייב בכבוד אשתו, כמו שאמרו חז"ל (יבמות סב ב)

לעולם יכבד אדם אשתו יותר מגופו,

סלקא דעתך אמינא שאין כל כך קפידא אם תקל בכבודו, שהרי גם האב חייב בכבוד אמך, על כן הקדים האב, לומר לך שכבודו יהיה גדול עליך ככבוד האם, אף על פי ששניכם חייבים בכבוד האם. ובמורא צריך שיהיה אימת בעלה עליה, סלקא דעתך אמינא שמוראה אין בו כל כך קפידא, על כן הקדים האם, לומר שעל כל פנים מוראה עליך.

פרק יט, ד
אל תפנו אל האלילים. אחר שהזהיר על מורא ג' מולידיו, בא למעט האלילים, כמו שכתוב (ירמיה ב כז): אומרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילדתני. לומר לך שאין שותפין ביצירתך כי אם ג' אלו ולא יותר. וסמך לזה וכי תזבחו זבח שלמים, לפי שאמר אל תפנו וסתם פנייה היא בלב כמו שכתוב: ואם יפנה לבבך (דברים ל יז), אשר לבבו פונה (שם כט יז): כי בעבודה זרה הקב"ה מצרף מחשבה למעשה שנאמר (יחזקאל יד ה): למען תפוש את בית ישראל בלבם, וטעמו של דבר כי עיקר העבודה זרה תלויה בלב המאמין. ולא מצינו בכל התורה שהמחשבה פוסלת כמו המעשה כי אם בע"ז, ובקרבן, שאם חישב בשעת שחיטה לאוכלו חוץ לזמנו או חוץ למקומו פגול הוא לא ירצה, על כן סמך מצות אל תפנו אל האלילים המדברת בפנייה שבלב אל מצות וכי תזבחו זבח שלמים לה' לרצונכם תזבחוהו.
פירש רש"י:

שלא תחשבו עליו מחשבת פסול כי בכל התורה דברים שבלב אינן דברים חוץ מב' אלו.

ומה שפירש רש"י ורבותינו דרשו (זבחים מז): מכאן למתעסק בקדשים שפסול, שצריך שיתכוין לשחוט, בזה נוכל ליישב הסמיכות של ובקצרכם קציר ארצכם וגו' לומר לך שיש מצוה שאינה צריכה כוונה והיא הצדקה, כמו שפירש רש"י פרשת כי תצא (כד יט): בפסוק ושכחת עומר בשדה וגו' למען יברכך ה',
פירש רש"י:

ואע"פ שבאת לידו שלא במתכוין,

אמור מעתה נפלה סלע מידו ומצאה עני ומתפרנס בה הרי הוא מתברך עליה. ומטעם זה נאמר (משלי כא ג): עשוה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח. כי הזבח צריך כוונה והצדקה אפילו שלא במתכוין.
ומה שאמר: ובקצרכם לשון רבים, ואחר כך אמר: לא תכלה פאת שדך - לשון יחיד, לומר לך, שאפילו בזמן קצירה שרבים קוצרים, אל תדמה בנפשך לאמר: יכול העני להתפרנס משדות של אחרים אף אם לא אניח להם לקט שכחה ופאה?
תלמוד לומר: לא תכלה ולא תלקט, החוב מוטל על כל יחיד ואינו יכול לפטור את עצמו בשל אחרים. ורמז עוד בלשון יחיד זה, שהצדקה צריכה להיות בסתר, שלא יודע לשום אדם כי אם לנותן ומקבל.

ויש אומרים:
לפי שהקוצרים רבים, על כן אמר ובקצרכם; אבל מכל מקום אין החוב כי אם על בעל השדה, לכך נאמר: לא תכלה כך נראה בעיני קישור פסוקים אלו.
ונוכל לומר עוד, בענין סמיכות לרצונכם תזבחוהו לפסוק אל תפנו אל האלילים. שלא ינהגו בזביחתם אל ה' כמנהג ע"א שאינן זובחים כי אם בזמן שהם מקבלים הטובה, ותולין בהם כמו שכתוב (חבקוק א טז): על כן יזבח לחרמו ויקטר למכמרתו כי בהמה שמן חלקו ומאכלו בריאה. ואין זה זביחה לרצון כי אם מהכרח קבלת הטובות. אמנם לא תעשון כן לה', כי אם לרצונכם תזבחוהו, כאלו אין לכם שום סבה המכרחת אתכם על הזביחה, ולא יהיה לכם שום כוונה זרה, כי אם תתכונו כדי לעשות נחת רוח לפניו יתברך, וכל מחשבה זרה נקראת חוץ לזמנו וחוץ למקומו, כי אין זה מקומו וזמנו, ונקרא מתעסק בקדשים, שאינו מתכוין בעצם וראשונה על הזביחה. ודבר זה ברור למבינים וקרוב לשמוע.

פרק יט, יא
לא תגנובו וגו'. בגונב ממון הכתוב מדבר שהרי נאמר ולא תשבעו בשמי לשקר, לומר שאם גנבת סופך לכחש, ואם כחשת סופך לשבע לשקר, והרי אין נשבעין על כפירת קרקעות ועבדים אלא ודאי בגונב ממון הוא מדבר, ולכך הזכיר לשון רבים, להזהיר גם את החולק עם הגנב, כי גם הוא שונא נפשו, כי סתם ממון יש בו כדי חלוקה, אבל גונב נפש מסתמא אין בו כדי חלוקה, אע"פ שעומד למכור, שמא לא ימצא קונים, על כן על הרוב שאין שנים משתתפים בגניבת נפש ממש, על כן נאמר בו (שמות כ יג): לא תגנוב, אבל לא תעשוק מדבר בהשוכר את הפועל ואין ב' שוכרים פועל אחד בשותפות, לכך נאמר לא תעשוק לשון יחיד. ומה שאמר לא תעשוק את רעך ולא תגזל ואצל הגנב לא הזכיר רעך, לפי שכל גנב גונב גם דעת עליונה, ועושה עין של מעלה כאלו אינו רואה כביכול, ואם כן לא מן רעהו לבד הוא גונב, אבל הגזלן אינו עושק כי אם לרעהו.

פרק יט, יד
לא תקלל חרש.
פירש רש"י:

הוא הדין לכל אדם, ונקט חרש לומר לך, מה חרש מיוחד שהוא בחיים כו',

ויש ליתן טעם למה נקט חרש דווקא?
לפי שאמרו רז"ל (ב"ק פה):

סימא עינו נותן לו דמי עינו חרשו נותן לו דמי כולו.

ולהנחה זו יש מקום לטעות ולומר שחרש חשוב כמת, ואינו חייב על קללתו, ומכלל זה אתה למד שעל קללת המת הוא פטור, והחרש כחי לענין המקללו, ואין לומר שמא כוונת הכתוב לחייב המקלל המת, דוגמת החרש החשוב כמת, דאם כן הוא - לשתוק הכתוב ולא יאמר לא תקלל חרש, ואני שומע מן בעמך לא תאור (שמות כב כז), שהכל בכלל, בין חי בין מת כי מהיכא תיתי לחלק?
אלא ודאי שמדין תורה המקלל את המת פטור וסלקא דעתך אמינא שגם החרש בכלל מת, שהרי חרשו נותן לו דמי כולו כי דומה כאילו היה כל מציאתו לאפס ואין, תלמוד לומר: לא תקלל חרש וכל דכוותיה שהוא בחיים, אע"פ שחשוב כמת כאותן ד' החשובים כמתים שמנו רז"ל (נדרים סד;): על כולם הוא חייב.
ולפני עור לא תתן מכשול.
פירש רש"י:

לא תתן עצה כו', כי אין לפרש עור ממש ומכשול ממש שהרי נאמר ויראת מאלהיך וזה מדבר בדבר המסור ללב דווקא.

פרק יט, טו
לא תעשו עול במשפט. לשון זה נאמר גם בסוף הפרשה: לא תעשו עול במשפט במדה ובמשקל ובמשורה. ונראה שביאור שניהם אחד הוא וזה שלא יעשה עול שהוא באמת ובמשפט, רצה לומר, המעשה ההוא בצדק ובמשפט הוא והדין נותן שכך ראוי להיות, ומכל מקום הענין עול. והא כיצד?
זהו שביאר הענין ואמר לא תשא פני דל,
פירש רש"י:

שלא תאמר עני הוא והעשיר חייב לפרנסו אזכנו בדין ונמצא מתפרנס בנקיות.

וענין זה באמת הוא ראוי ומחוייב שהרי ודאי העשיר חייב לפרנסו והרי הענין במשפט הוא, אבל מכל מקום הוא עול במשפט כי במלת במשפט מיעט המקום, שאינו מקום המשפט, ורצה לומר במקום אחר אין זה עול, כי ודאי חייב זה לפרנסו, ויש להוציא מיד העשיר כדי פרנסתו של העני, אבל במקום המשפט הוא עול, כי אין לשנות בעבור זה שורת המשפט, אלא המשפט יעשה דרכו, ובזמן אחר יחייב את העשיר לפרנסו. וכן בסמוך בענין המדה ומשקל, יש לך אדם שעושה במשפט ומכל מקום הענין עול. הא כיצד?
כי יש לך אדם שמקטין מדתו ונותן אותה בזול יותר מאחרים, כדי שיהיה לו קופצים, כי יחשבו שהוא מוכר בזול, ואינן יודעין שהקטין מדתו. וכפי האמת הוא עושה במשפט כן, שהרי אינו גוזל הבריות כלום, ומכל מקום הוא עול, אחר שעושה כן דרך רמאות ומסבב שאחרים אין להם קונים. וכל דוגמתו שיש בו צד משפט וצד עול, הכל בכלל.
ומדקאמר כאן לא תעשו, נראה לי שאין זה מדבר בהטיית משפט, שהרי הוא לאו שאין בו מעשה, אלא שיש בו אזהרה שלא יתיר לעצמו מה שאוסר לאחרים, כי כל דיינא דמפקין מיניה ממונא בדינא לאו דיינא הוא (ב"ב נח), אע"פ שפשוטו הוא אפילו שורף גדישו כו' (עיין ספרי דברים א יז), מכל מקום יש בו רמז גם על הדין, שיהיה מנוקה מכל מום ועול ואחר כך יקשט אחרים, כמעשה של ההוא שקצץ אילנו הנוטה לראש השנה בלילה תחילה (ירושלמי ב"ב פ"ב הל יא). לכך נאמר אל הדיינים: לא תעשו אתם הדבר שאתם פוסקים במשפט כי הוא עול. ואולי שלזה כיון רש"י שפירש שהדיין המקלקל את הדין קרוי עול שנוי כו', לשון קלקול מורה שאינו מדבר במטה דין, כי אם במקלקל הדין הישר, כי בזמן שהוא אינו מקיים מה שפוסק לאחרים הרי הוא מקלקל הדין, שרבים קוראים תגר על הדין ואינן רוצין לקיימו מצד שתולין עצמם בדיין, ועל כן מביא רש"י לראיה מן פסוק כי תועבת ה' וגו' כל עושה עול הנאמר בפרשת משקלות (דברים כה טז), ושם נאמר: לא יהיה בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה. (שם כה יג), והוא ששוקל לאחרים בקטנה ולעצמו בגדולה וזה דוגמת הדיין המתיר לעצמו מה שאוסר לאחרים, ואחר כך מביא פסוק ולא תביא תועבה אל ביתך. (שם ז כו): כי הדיין דמפקין מיניה ממונא בדין, הוא המביא תועבה אל ביתו, מה שהוא פוסק לאחרים תועבה, הוא מביא אל ביתו. וזה רמז נכון וברור וענין יקר.

בצדק תשפוט עמיתך, וכי דווקא לעמיתו ישפוט בצדק, ולא את מי שאינו עמיתו?
ואולי מהכרח קושיא זו למדו מכאן: הוי דן את כל אדם לכף זכות (שבועות ל), אבל הרשע אין לדונו לכף זכות ואוקי גברא אחזקתיה. ואם במשפט ממש הוא מדבר, נראה לי שנותן עצה לדיין הרוצה לעשות כמו שעשה דוד המלך משפט לזה וצדקה לזה (סנהדרין ו), לא יעשה כן כי אם לעמיתו בתורה ומצוה, ולא למי שאינו כרוך אצלו, כי שמא יעשו קנוניא ביניהם.

ויש אומרים:
שעל זה התפלל דוד ואמר: עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעושקי (תהלים קיט קכא), הם עושי הקנוניא שקרא עושקי. וכן לא תלך רכיל בעמך היינו דווקא בעושה מעשה עמך, אבל מותר לומר לשון הרע על בעלי המחלוקת, (ירושלמי פאה פ"א הוה אמינא), ויש אומרים מצוה, כדי שידע זה להשמר ממנו ואם לא עשה כן הרי הוא עובר בלא תעמוד על דם רעך שפירש רש"י לראות במיתתו ואתה יכול להצילו כו' כי כן הדבר הזה, לכך נסמכו פסוקים הללו.

פרק יט, יז
הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. דווקא עמיתך במצות תוכיח, לאפוקי ג' כיתות שאינן מקבלין תוכחה והם:
רשעים,
כסילים,
לצים,
וסימנך רכ"ל כמו שכתוב (משלי ט ח): אל תוכח לץ, וכתיב (שם כג ט): באזני כסיל אל תדבר, וכתיב (שם ט ז): ומוכיח לרשע מומו. כי כל הולך רכיל שמח לאיד, וכשהוא רואה דבר ערוה בחברו לעולם אינו מוכיחו להשיבו מדרכו, אלא הולך ומרגל בו כדי לבשר ברבים לפרסם קלונו, כדרך כל הולך רכיל, וג' כיתות אלו מואסים התוכחה על כן אין חיוב להוכיחם.

ולפי שנאמר ולא תשא עליו חטא מכלל שאם לא תוכיחו אז יהיה חטאו נשוא עליך, וזה לפי שכל ישראל ערבים זה בעד זה, והמלוה לחברו ונותן לו ערב, בזמן שהערב רואה שהלוה מפזר ממונו, הוא מוכיחו מיראת הערבות פן יצטרך לשלם בעבורו, כך הערבות של כל ישראל גורם התוכחה, ואם אינו מקבלה אזי נקי הוא ממנו, כי אין שורת הדין נותן שיסבול אחד בעד חברו שאינו ברשותו. אך בדבר זה לבד נעשו ישראל ערבים, שבזמן שיש בידו למחות ואינו מוחה, אז דין הוא שיתפס בעבורו וישא עליו חטאו אם לא יוכיחו. משל משלו בזה, במי שקודח בספינה תחתיו, צעקו עליו כל אנשי הספינה מה זו אתה עושה?
השיב להם הלא תחתי אני קודח.
אמרו לו: אם יכנסו המים תחתיך, אז תטבע הספינה מכל וכל.
כך אמר איוב לחביריו ואף אם אמנם שגיתי אתי תלין משוגתי, (איוב יט ד), ומה השיבו לו חביריו?
אם יוסיף על חטאתו פשע בינינו יספוק. (שם לד לז): לכך נאמר: ולא תשא עליו חטא.
וסמך למצות התוכחה פסוק לא תשנא אחיך בלבבך. כי בזמן שהאהבה מצויה בישראל כל אחד בטובתו של חברו חפץ, ועל כן הוא מוכיחו שלא יכשל בעבירה, אבל בזמן ששונאים זה לזה, לעולם אינו מוכיחו, ואדרבה הוא מחניפו לאמר: כשורה עשית ולא פעלת און, וכל כוונתו להדיח עליו הרעה לפי שהוא שמח במפלתו, ומדה זו הלא היא ברכת בני עמינו מיום שגברה אגרופה של שנאת חנם, מן חורבן בית שני והלאה, ועד היום לא סרה, והנגע הולך ופושה, עד אשר ישקיף ה' וירא, ויסיר לב האבן מקרבנו.

פרק יט, יח
לא תקום ולא תטור את בני עמך. לא אמר עמיתך לפי שהנקימה והנטירה תכונה רעה בגוף האדם, ואין מן הראוי לבקש נקמה על שום אדם שהוא מבני עמך, אם טוב ואם רע, לפי שמסתמא הנקמה היא על מה שעשה לך בגופך או בממונך, והדברים ההם אינן ספונין וחשובים כל כך שיהיו ראויין לנקם עליהם. אמנם מותר לעשות נקמה בגוים, כי המה מסתמא רוצים להעבירך מעל מצות ה' ולהדיחך מעל ה' אלהיך וזה דבר חשוב וספון וראוי לבקש נקמה ע"ז, כי היא נקראת נקמת ה', לכך נאמר כאן את בני עמך, למעט הגוים שאינן מבני עמך, שנאמר (תהלים קמט ז): לעשות נקמה בגוים, כי נקמת ה' היא.

ועל זה אמרו רבותינו ז”ל (ברכות לג):

גדולה נקמה שנתנה בין ב' שמות שנאמר אל נקמות ה' (שם צד א).

הורו באצבע שתחילת הנקמה וסופה לא תהיה כי אם לשם ה', דהיינו בזמן שיבקש איזו אדם להדיחך מעל מצות ה', כי גדול המחטיא את האדם יותר מן ההורגו, כמו שפירש רש"י על פסוק לא תתעב מצרי (דברים כג ח).

ורז"ל אמרו:

שכל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם (יומא כב): וזה לכבוד תורת ה' אשר בקרבו.

אבל על כל המאורעות שבגופות, לא רצה ה' שיבקש האדם נקמה עליהם. משל למה הדבר דומה?
לתינוק המשחק ועושה מעשה נערות באיזו בנין או איזו דבר אחר, ובא איזו אדם וקלקל כל מעשיו אשר בנה ואשר נטע הילד, והילד צועק לפני אביו צעקה גדולה ומרה על זה. ואילו היה אביו משגיח בו ועושה רצונו, היה הורג לזה האדם, אמנם אביו אינו משגיח בקולו כלל, כי אף אם הקטן כפי מיעוט שכלו הוא חושב שזה הגדיל לעשות לו רעה גדולה, מכל מקום האב רואה בשכלו שאין הדבר כן, ושכל מעשה הבן היו הבלים מעשה תעתועים, ואינן כדאי שבעבורם יהיה לזה כאויב ומתנקם, כי כפי האמת לא עשה לו זה כלום. כך הוא הענין בין אבינו שבשמים לברואיו, אשר לפי מיעוט השגתם במושכלות הם חושבים כי כל עניני העולם הזה יש בהם צד מעלה ושלימות, והנוגע בכבודם או בגופם או בממונם נראה להם כי הגדיל לעשות עמהם רעה, וצועקים לאביהם שבשמים שינקם נקמתם, אבל לפעמים אין הקב"ה משגיח בקול זעקתם כשאין ברעה זו תערובות דבר הנוגע בנשמתו של אדם, כי בעיני ה’ יתברך כל הענינים אשר בני אדם מסגלים בהם בעולם הזה דומין ממש לצחוק ושחוק אשר עשה לו הילד שהזכרנו, על כן אין הקב"ה משגיח בהם, זולת בזמן שעל ידי מאורעות שבגופות יגיע לו ביטול תורה ומצוה, אז הנקמה נקמת ה'.

ועל דבר זה מיוסד המזמור, המתחיל אל נקמות ה' וגו' (תהלים צד א), המקדים לומר שאין לבקש נקמה כי אם בדבר שהוא נקמת ה' כאמור, אחר כך אמר עד מתי רשעים ה' וגו' עד ה' יודע מחשבות אדם כי המה הבל. וביאור הדבר הוא, שבא להשקיט תלונות האומרים עזב ה' את הארץ, וגוזרים אומר שודאי לא יראה יה ולא יבין בכל מעשה השפלים, כי איככה יוכל וראה באבדן מולדתו עניים ומדוכים אלמנה גר ויתום ולא יקח נקמה מן עושי הרעה, אין זה כי אם מצד שאין השגחתו יתברך בשפלים. על זה אמר כמתרץ, לומר שאין הדבר כן, אלא לפי שה' יודע מחשבות האדם כי המה הבל, כמשל התינוק המשחק, על כן אין הקב"ה מקפיד עליהם בכל זמן. ועל זה מיוסד כל המזמור האומר עד מתי רשעים ה' וגו', אחר שאמר אל נקמות ה', קרא תגר על האומרים לא יראה יה וגו' זה הוא שאמר: עמך ה' ידכאו ונחלתך יענו ויאמרו לא יראה יה וגו' דאם לא כן למה לא ינקום ממנו?
על זה השיב ואמר בינו בוערים בעם וגו' היוצר עין הלא יביט וגו'.
ואם תאמר אחר ששומע ומביט למה לא ינקום ממנו שהרי אל נקמות ה'?
על זה אמר כמתרץ: ה' יודע מחשבות אדם כי המה הבל, כי אם המאורעות שבגופות בעינינו דבר גדול, הנה בעיני ה' מוסר הבלים המה (ירמיה י ח). כמשל התינוק המשחק, ואם תאמר עכ"פ למה יראה ה' עמל וכעס שרשע מכתיר את הצדיק?
על זה אמר: אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו, כי את אשר חפץ ה' בו - אותו יוכיח ביסורין אך שלא יהיה בהם ביטול תורה, כמו שלמדו רז"ל מן פסוק ומתורתך תלמדנו (ברכות ה), לפי שאם היה בהם ביטול תורה היה הקב"ה מתנקם מן המסבבים בטולה. לכך נאמר: לא תקום וגו' כי כל עניני העולם הזה אינן חשובים לפני ה’ יתברך ודומה כאילו לא עשה לו כלום, על כן אין נכון לבקש נקמה משום אדם שהוא מעמיו.

ואהבת לרעך כמוך. אמרו רבותינו ז”ל זה כלל גדול בתורה. ובמס' (שבת לא): מעשה בההוא גר שאמר למדני כל התורה כשאני עומד על רגל אחד ולמדו הלל פסוק ואהבת לרעך כמוך, כל דעלך סני לחברך לא תעביד, ואידך פירושא זיל גמור. וכפי הנראה שהגר היה גר צדק ולא היה מהתל התולים לומר בדרך שחוק שילמדו כל התורה בעוד שהוא עומד על רגל אחד ממש, אלא ודאי בקש ממש שיעמיד לו כל מצות התורה על יסוד אחד, דהיינו רגל אחד אשר עליו יעמיד לו כל המצות, כדי שלא יבא לידי שכחה המצויה בגר אשר לא למד מנעוריו כלום ממצות התורה, על כן בקש ממנו שימסור לו כלל אחד הכולל כל התורה, ועל דרך המליצה אמר כשאני עומד על רגל אחד, וכוונתו למסור לו דבר הנאמר מהרה בלשון קצר, והיינו ג"כ יסוד ורגל אחד, וע"י שיזכור כלל זה יזכור את כל מצות ה'.
ולמדו פסוק ואהבת לרעך כמוך אני ה', כי כבר אמרו רבותינו ז”ל (מכות כד): בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר: וצדיק באמונתו יחיה (חבקוק ב ד), וזה אינו סותר דברי הלל, כי כל מצות התורה הם על שני סוגים:
האחד הוא, המצות שבין אדם למקום ב"ה ויסוד לכולם האמונה בה'.
השני הוא, המצות שבין אדם לחברו ויסוד לכלם פסוק ואהבת לרעך כמוך. ו
מטעם זה היו הכרובים פורשים כנפים למעלה, מחוי כלפי מעלה כנגד המצות שבין אדם למקום, ופניהם איש אל אחיו כנגד המצות שבין איש לחברו. וכשאמר כאן על רגל אחד, היינו יסוד אחד לכל סוג, ועל כן אמר לו פסוק ואהבת לרעך כמוך ועל רגל זה העמיד לו כל המצות שבין אדם לחברו, ואמר לו גם סוף הפסוק אני ה' דהיינו היסוד שעליו העמיד חבקוק כל מצות התורה והיינו האמונה בה', ומאמר אני ה' דוגמת דבור אנכי הכולל כל דברות ראשונות שבין אדם למקום ב"ה וחותם לכולם כבוד אב ואם כי מסוף דברו ניכר שראש דברו אמת, יען כי יוקח קל וחומר מן כיבוד אב ואם אל כיבוד השותף הג' יתברך שמו, הלא הוא אביך קנך. ודבור לא תחמוד כולל כל חמשה דברות אחרונות, והוא כנגד ואהבת לרעך כמוך כי שניהם כוללים כל המצות שבין אדם לחברו, וכן א"ר לוי (ויקרא רבה כד ה): עשרה דברות כתובים בפרשה זו, ומסיק שדבור לא תחמוד כנגד ואהבת לרעך כמוך ע"ש.

פרק יט, כג
שלש שנים יהיה לכם ערלים. הרבה מפרשים אמרו בטעם מצוה זו, לפי שהיה חק לאמוריים לעשות תחבולות למהר פרי האילן קודם זמנו, וכן כתב הרמב"ם בספר מורה נבוכים. ואשר נראה קרוב למושכל לומר, שמצוה זו היא כדי לעשות זכרון למעשה בראשית, כי כולם נבראו ביום ראשון, וכל אחד הוציא ביומו וכן כל צמח האדמה היו מכוסים עד יום ג', ואע"פ שצמחו בג' מכל מקום לא נראו עד יום ד' שבו נתלו המאורות המבשלים כל הפירות, כי כולם תלוין בשמש וירח, כמו שכתוב (דברים לג יד): ממגד תבואת שמש וממגד גרש ירחים. נמצא שהיו מכוסים ובלתי נראין לאכילה עד יום ד', על כן צוה לעשות זכרון למעשה בראשית שיהיו מכוסים ואטומים שלש שנים, כי הערלה ענינה כסוי ואטימה. וביום הרביעי, אע"פ שנגמר בשולם, מכל מקום לא היה עדיין בעולם שום בעל חי, ולא היה כאן שום פה לאכלם, כאילו לא היה מציאתם ביום רביעי כי אם להודות ולהלל בוראו אשר בראם, על כן נאמר כאן לזכרון מעשה בראשית: ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הלולים לה'. וביום החמישי נבראו קצת מן הבעלי חיים אשר היו צריכין אל מאכל הצמחים, על כן נאמר: ובשנה החמישית תאכלו את פריו. ולא נאמר כל פריו כדרך שנאמר: ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש. להורות שלא יאכל כל פריו, אלא יתן מכולם גם לעני ולגר, לפי שהזכיר לקט שכחה ופאה בתבואה ולא באילנות.

ואמרו רבותינו ז”ל (ירושלמי פאה פ"א ה"ד):

אילנות מנין?
תלמוד לומר: שדך, על כן לא נאמר כל.

ועל מדת הצדקה אמר להוסיף לכם תבואתו, כי יש מפזר ונוסף עוד (משלי יא כד): ולפי שיש מבקשים על זה ערב ובטחון, על כן אמר: אני ה' אלהיכם נאמן ליפרע.

פרק יט, לב
מפני שיבה תקום והדרת פני זקן. נראה שהידור יותר מקימה, כי בכלל ההידור גם הקימה, והזקנה יותר חשובה מן השיבה כי יש להתבונן מה ראו רז"ל לדרוש זקן - זה שקנה חכמה (קדושין לב): במקום שיש לפרשו כפשוטו, אלא שקשה לרז"ל הרי ההידור יותר חשוב מן הקימה והשיבה מן הראוי לכבדה יותר מן הזקנה, שהרי בן ס' לזקנה בן ע' לשיבה, אלא ודאי שטעם כיבוד השיבה הוא בעבור החכמה המצויה בהם יותר מבזולתם, כמו שכתוב (איוב יב יב): בישישים חכמה ואורך ימים תבונה. על כן אמר איסי בן יהודא שכל שיבה במשמע, ואפילו ע"ה (קידושין לב): אחר שהחכמה מצויה בו יותר מבזולתו ראוי לכבדו בעבור חכמתו, אבל מכל מקום זקן זה שקנה חכמה והשתדל בה כי הדבר הקנוי מורה על השתדלות הקונה שטרח בה לקנותה, והוא השכל הנקנה לאדם, ודאי הוא ראוי יותר לכבדו מן השיבה שבאה לו החכמה מעצמה, כי רוב ימים ידברו בחכמה.
ולפי שמצינו בכיבוד אב ואם ורבו, שהשוה הקב"ה כבודם לכבודו, ומוראם למוראו, (קידושין ל): שמא תאמר שכשם שכיבוד של שיבה וזקן עליך, כך מוראם מוטל עליך?
תלמוד לומר: ויראת מאלהיך, דווקא מורא רבך כמורא שמים, כי הוא נקרא אלהיך כמה דאת אמר (שמות ז א): ראה נתתיך אלהים לפרעה, וכמו שאמרו רבותינו ז”ל (פסחים כב): את ה' אלהיך תירא - לרבות תלמיד חכם. וזה מדבר במורא רבך דווקא. ומה שקראוהו זקן במלה מורכבת להודיע שאחר שקנה שלימתו בימים מועטים, הרי הוא כבן שבעים שנה.