פרק ב
פרק ב, א
ונפש כי תקריב מנחה. מי דרכו להתנדב מנחה?
עני, אמר הקב"ה: מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו (מנחות קד): ומטעם זה נאמר בפרשת צו (ו ט): מצות תאכל, והיינו לחם עוני ועני כי כל זה שייך אל העני הנכנע בטבע כעיסת המצה שאינו עולה, ועל דרך זה יתבאר סדר כל הקרבנות הללו, וכל הקודם קודם בפסוק הוא קודם לבא לידי חטא, כמו שכתוב (דברים לב טו): וישמן ישורון ויבעט. וכל מי שהוא גדול מחברו בעושר או בכבוד, יצרו גדול ממנו, וראיה ממה שנאמר (ויקרא ד כב): אשר נשיא יחטא, כי לשון אשר מורה על הודאי, לפי שנשיאתו מביאו לידי חטא, שיצרו גדול מחברו. על כן הזכיר תחילה הבָּקָר, שמסתמא המקריבו עשיר הוא, ואחר כך הזכיר צאן, שדרכו של בינוני להביא צאן ואחר כך הזכיר קרבן עוף, שדרכו של עני להביא עוף, ואחר כך הזכיר המנחה המביא מי שהוא בדלי דלות.
ועל כן נאמר בבָּקָר
וקרבו וכרעיו ירחץ במים. היינו קרבו של קרבן, אבל קרב איש ולב עמוק לא רוחץ ועוד טומאתו בו, כי על הרוב העושר גורם הביעוט, ומצואתו לא רוחץ, אבל הבינוני הוא יותר טהור המחשבות, על כן נאמר בו:
והקרב והכרעים ירחץ במים, לכלול גם קרב איש המקריב, שעל ידי הקרבן ישוב ונחם על הרעה, ותוכו רצוף מי טהרה. אבל העני אשר ה' מחסהו הוא יותר טהור המחשבות מכולם, נאמר בו:
והסיר את מוראתו בנוצתה והשליך אותה, הסרה והשלכה זו יותר טובה מן הרחיצה, רמז שישליך מקרבו כל און, ולב נכון יתחדש בקרבו, וישן מפני חדש יוציא, ובדלי דלות שהוא נכנע ביותר ותמיד עיניו נשואות אל ה', נאמר בו:
ונפש כי תקריב. כי לא זו שמשליך מתוכו כל תוך ומרמה, אלא כל נפשו הוא מקריב כליל לה', וכולו נעשה בריה חדשה, לכך נאמר במנחה זו:
קודש קדשים מאשי ה', רצה לומר יותר מאשי ה' שנזכרו למעלה.
פרק ב, יא
כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו וגו', קרבן ראשית תקריבו אותם לה' ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח.
פירש רש"י:
שתי הלחם של עצרת באים מן השאור וביכורים מן הדבש.
ביאור הדברים, כי כל אדם יש לו תאוה לכל חמדות העולם הזה המכונים בדבש, כי כמו שהדבש מתוק לחיך ורבויו מזיק, כך כל חמדות העולם הזה הם הכרחיים ורבויים מזיק, וזאת העצה היעוצה, שישתמש האדם במוכרחות, והמותר יחרים. והשאור הוא דוגמא אל היצר הרע
כמה שכתוב: ר' אלכסנדרי בתפלתו (ברכות יז):
רצוננו לעשות רצונך אלא ששאור שבעיסה מעכב,
וב' אלו הכרחיים למציאות האדם. כי אם לא ישתמש בצרכיו ההכרחיים המכונים בדבש - ימות ולא יחיה ולא יהיו אבריו חזקים אף בריאים להטריח במצות ה', ואלמלא היצר הרע - לא היה האדם נושא אשה ולא בונה בית, ונמצא העולם חרב. וב' אלו קודמים בזמן אל עסק התורה והמצות, כי אם לא יאכל תחילה קמח - אין תורה, אבל עסק התורה ראשית במחשבה ובמעלה לפי שהשאור והדבש שהזכרנו אין בהם שלימות מצד עצמם לעלות לריח ניחוח לה' אך שהם ראשית והתחלה אל האדם שעל ידם הוא יכול לבא לידי שלימות הנפש.
על כן נאמר כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה', כי מצד עצמם אין בהם שום צד שלימות אשר יעלה לריח ניחוח לה', אך
קרבן ראשית תקריבו אותם, כדי להורות שהם ראשית והתחלה אל האדם, להביאו לידי השלימות האמיתי אשר א"א להשיגו בלעדם, ומזה הטעם אין מקריבין מהם כי אם השאור לקרבן ראשית ביום מתן תורה, כי התורה כמו תבלין אל היצר הרע, והיו ב' הלחם של עצרת מן החמץ, כי התורה שנתנה בו רפאות תהא לשריך, והביכורים באים מן הדבש כי בזמן שיתן אל ה' ראשית פרי אדמתו מכל מאכל אשר יאכל, אז יאכל כל ימיו חולין שנעשו על טהרת הקודש, כי זה הוראה שאכילתו על כוונה זו שהשלימות האמיתי הוא ראשון אצלו במחשבה. וכן טעם הביכורים הוא לשבר תאותו, כמו שיתבאר בע"ה בפרשת כי תבא.
פרק ב, יג
וכל קרבן מנחתך במלח תמלח. כדי להמליך את הקב"ה על כל ההפכים הנראין בעולם, וגרמו לרבים לצאת למינות, לומר: מהתחלה אחת לא יצאו ב' הפכים, והנה מלח יש בטבעו דבר והפכו, כי יש בו כח האש והחמימות, ותולדות המים, עד שאמרו חכמי הקבלה שהוא כנגד מידת הדין ומדת הרחמים, על כן נקרא
ברית אלהיך כי בהקרבה זו כורתים ברית עם ה' להשליטו על כל ההפכים, וכל המנחות חוץ משל כהן היו נאכלים לכהנים, וזה הוא כמו צדקה, שנמשלה למלח המעמיד ומקיים את הבשר, כך מלח ממון חסר (כתובות סו). והצדקה שבקרבן גדולה מן הקרבן עצמו, כמו שכתוב (משלי כא ג): עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח. על זה אמר:
על כל קרבנך תקריב מלח שהמלח הוא העולה על כל הקרבנות ונבחר לה' מזבח, ופשוטו
על כל קרבנך קאי גם על הבשר.