פרק כג, ב
מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש. וסמיך ליה מצות השבת, ופירש רש"י: מה ענין שבת למועדים כו'. ואני אומר שכך פירושו, כי כבר בארנו למעלה פרשת ויקהל (לה ב) - על מה שפירש רש"י הקדים שבת למלאכת משכן, לומר לך שאין משכן דוחה שבת - כי בכל מקום המצוה המוקדמת דוחה את המאוחרת ופסוק זה אשר תקראו אותם מקראי קודש, מדבר בקביעות השנה והחדש וענין העיבור.
ומסיק בילקוט פרשה זו:

מנין שמחללין את השבת להעיד עליהם?
תלמוד לומר אשר תקראו אותם במועדם.
יכול כשם שמחללין את השבת להעיד עליהם, כך יחללו את השבת להודיע עליהם שנתקיימו?
תלמוד לומר: אשר תקראו כו'.
ועל כן הקדים למצות שבת מצות העיבור, להודיע שהעיבור דוחה שבת ואחר השבת חזר ופרט מצות העיבור בפסוק אלה מועדי ה' כדי להקדים מצות השבת לעיבור, לומר לך שאין העיבור דוחה שבת, והא להעיד עליהם, והא להודיע עליהם שנתקיימו.

ודין זה יש גם במסכת ראש השנה פרק א'.

דבר אחר:
אשר תקראו אותם במועדם, קריאה זו היא בדברי תורה שיתעסקו בהלכות פסח בפסח כו' לכך נאמר במועדם, ועל קריאה זו אמר אלה הם מועדי אמנם כשאין עסוקים בהם, כי אם במאכל ומשתה אינן מועדי ה' כלל, ועליהם נאמר (ישעיה א יד): חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי. ומה שכתוב אלה תעשו לה' במועדיכם. (במדבר כט לט): לפי שצריך ליתן חציו לה' וחציו לכם.

פרק כג, טז
והקרבתם מנחה חדשה לה'. סימן ליום מתן תורה, כי התורה צריכה להיות חדשה אצל האדם בכל יום כאלו היום קבלה מהר סיני.
ומה שלא נזכר בתורה בפירוש כי יום זה מתן תורה, וכן לא נזכר בתורה בפירוש כי ראש השנה הוא יום דין, וטעם שניהם אחד הוא, כמו שכתבתי בחיבורי עוללות אפרים, שעל מתן תורה לא רצה ה' להגביל יום ידוע, לפי שצריך האדם שיהיה דומה לו בכל יום ויום מכל ימות השנה כאלו באותו יום קבלה מהר סיני, כי באמת אמרו רבותינו ז”ל (עירובין נד):

שהתורה נמשלה לדד, מה דד זה שכל זמן שהתינוק ממשמש בה הוא מוצא בה טעם חדש כך התורה כל ההוגה בה מוצא בכל יום טעם חדש, על כן דין הוא שיהיה דומה אליו בכל יום כאלו היום קבלה מהר סיני ואם כן כל יום הוא מתן תורה אצל ההוגים בה, על כן אין ראוי להגביל יום ידוע לנתינתה,

ועל כן אמרו רבותינו ז”ל (ספרי ואתחנן ו ו):

שיהיו דברי תורה חדשים עליך ולא כדבר הישן שלבו של אדם קץ בו,

שהרי באמת אתה מוצא בה דבר חידוש בכל יום ויום, ועל כן אין יום נתינתה מבואר בתורה יותר ממה שנרמז בהבאת מנחה חדשה להורות שהתורה מנחה חדשה בכל יום ויום.
והיו בב' הלחם החמץ אשר היצר הרע נמשל בו, כי בלשון רז"ל (ברכות יז): הוא נקרא שאור שבעיסה, לפי שבמקום שהתורה מצויה, שם אין היצר הרע יכול להזיק, כמו שאמרו רבותינו ז”ל (קידושין ל): אמר הקב"ה בראתי היצר הרע בראתי לו תבלין, דהיינו התורה, ואלמלא היצר הרע לא היה הקב"ה מוריד התורה מן העליונים אל התחתונים, כי בטענה זו נצח משה רבינו את המלאכים, כשאמרו לפני הקב"ה חמדה גנוזה יש לך כו' ואתה רוצה ליתנה לבשר ודם, והשיב להם משה כלום יש יצר הרע ביניכם כו' (שבת פח,פט). ורצה לומר שהיה צורך ליתן התורה אל התחתונים כדי ליתן להם תבלין על היצר הרע הכרוך בהם למלא חסרונם, לכך נאמר: חמץ תאפינה.

וזה הטעם ג"כ העלם יום דין של ר"ה, כדי שלא ילך אדם בשרירות לבו ויסגל עונות כל ימות השנה ויחשוב לתקן מעשיו בהיותו קרוב ליום ה' אשר בו ישב על כסא דין אלא ידמה בנפשו כאלו בכל יום ויום ה' יושב על כסאו למשפט ומתבקר פנקסו, ועל ידי זה יהיה כל יום ויום בתשובה, וכן איכא למאן דאמר אדם נידון בכל יום (ראש השנה טז), שנאמר (איוב ז יח): ותפקדנו לבקרים ולרגעים תבחננו. ובחיבורי הנזכר הארכתי בב' טעמים אלו כי נכונים למוצאי דעת.

פרק כג, כב
ובקצרכם את קציר ארצכם וגו'. סמיכות פסוק זה לפרשת העומר נראה על דרך המדרש (במ"ר יז ה): האומר שסבב הקב"ה את ישראל במצות בכל מעשה:
יצא לחרוש, לא תחרוש בשור וחמור,
יצא לזרוע, לא תזרע כלאים,
יצא לקצור, לא תכלה פאת שדך כו'.
וסלקא דעתך אמינא ששדה זו, שכיון שקוצרין ממנו העומר וכבר נעשה בה מצוה אחת, שוב אינו חייב למיעבד בה מצוה אחריתי?
תלמוד לומר: לא תכלה פאת שדך. לומר לך שמכל מקום מצוה זו אינה פוטרת אותך מן לקט שכחה ופאה, ובזה מיושב מה שלא הזכיר פרט כרמך, לפי שאין קציר העומר שייך בכרם, ומהיכא תיתי לפוטרו. וראיה גדולה לדברינו מה שמסיק בילקוט (אמור כג י): בשם תו"כ אף משהביאה שליש מתחיל וקוצר ופטור מלקט שכחה ופאה כו' וסלקא דעתך אמינא שכל השדה פטורה קא משמע לן.

דבר אחר:
כדמסיק בגמרא (ראש השנה טז):

אמר רבי עקיבא: מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדה, ועל ידי שתי הלחם יתברכו פירות האילן, ועל ידי ניסוך המים בחג יתברכו גשמי השנה, וכדי שלא יהיה עם לבבו דבר בליעל לאמר מאחר שבזכות העומר ושתי הלחם וניסוך המים יתברכו תבואות השנה אם כן למה זה אתן מתנות עניים למען יברכני ה'? תלמוד לומר: ובקצרכם וגו'. כי טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח ידך כי הא והא גרמא.

אבל לפירוש רש"י קשה, מה ענין קרבנות למתנות עניים וכפי הנראה יש קצת דמיון ביניהם, כי גם הקרבנות רובן נאכלין לכהנים דרך צדקה,והרמב"ן פירש רמז לקציר העומר שאינו דוחה לקט ופאה.

פרק כג, כד
שבתון זכרון תרועה.
רז"ל אמרו (ראש השנה כט):

כתיב (במדבר כט א): יום תרועה יהיה לכם וכתיב זכרון תרועה. הא בחול הא בשבת, לכך נאמר שבתון זכרון תרועה. ודווקא בגבולין יש חילוק בין שבת לחול אבל לא במקדש וראיה לדבר מדכתיב פרשת פנחס יום תרועה יהיה לכם. ועשיתם עולה וגו'. שמע מינה שמדבר במקום שהקרבנות קרבין והיינו במקדש ששבת דחויה אצל הקרבנות ואז תדחה גם מפני השופר.

אבל כאן נאמר זכרון תרועה מקרא קודש כל מלאכת עבודה לא תעשו והקרבתם וגו' מדהרחיק מאמר והקרבתם וסמיך לזכרון תרועה ציווי איסור מלאכה שמע מינה שבגבולין הוא מדבר, ששם נוהג איסור מלאכה לבד ואין שם קרבן. ונוכל לומר עוד שיש חילוק בין ועשיתם לוהקרבתם כי עשיה היינו בפועל ממש והיינו במקדש, אבל הקרבה נופל גם על זכרון הקרבנות בתפלה כי על ידיהם ישראל קרובים אל ה' והיינו בגבולין.

פרק כג, כז
אך בעשור לחודש וגו' יום הכפורים הוא. כל אכין ורקין מיעוטין המה לפי שנאמר למטה: ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב.
ואמרו רז"ל (ברכות ח):

וכי בתשיעי מתענין והלא בעשירי מתענין?
אלא לומר לך שכל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי ועשירי.

וכדי שלא תטעה לומר, מאחר שגם יום תשיעי חשוב כאלו התענה בו שמא גם הוא מכפר כמו יום העשירי?
תלמוד לומר: אך בעשור לחודש וגו' לומר לך שעשירי לבד מכפר ולא תשיעי, וזה יותר מחוור מן מה שפירש רש"י שפירש מכפר הוא לשבים ואינו מכפר לשאינן שבים, (עיין שבועות יג): ומי יתן ידעתי ואמצאהו לפרש מאי משמע שלשון אך למעט הבלתי שבים שהרי לשון אך קאי על יום העשור, ומשמעותו למעט הימים הקודמים. וליישב פירוש רש"י אומר אני שמדקאמר אך בעשור, ובא למעט הימים הקודמים, שמע מינה שגם הימים שלפני יום כיפור נקראו ימי תשובה, דאם לא כן מהיכי תיתי שיכפרו הימים הקודמים עד שהוצרך למעטם, אלא ודאי שגם עשרת הימים הקודמים הם עשרת ימי התשובה וסלקא דעתך אמינא שימי התשובה מכפרין מיד על כל עבירות, קא משמע לן שיש לך עבירות שתשובה תולה ויום כיפור מכפר, כמו שנאמר (ויקרא טז ל): כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם. אף על פי שאמרו במדרש (ויקרא רבה ל ז):

בערב ראש השנה הקב"ה מוותר שליש, ובעשרת ימי התשובה גם כן שליש, אבל ביום כפור מוותר הכל לכך נאמר מכל חטאתיכם.

ומכלל זה אתה למד שאין יום כיפור מכפר כי אם לשבים, דאם לא כן - מהיכא תיתי שיכפרו עד שהוצרך למעטם, ואף על פי שלא נזכר בתורה מפורש שהימים הקודמים הם ימי תשובה, מכל מקום שופר של ראש השנה הוא כמו התראה שישובו בימים שבינתים, כמו שכתוב (עמוס ג ו): אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו.

פרק כג, לט
אך בחמשה עשר יום וגו'.
פירש רש"י:

יכול תדחה החגיגה את השבת?
תלמוד לומר: אך.

וקשה, שבת מאן דכר שמיה. ונראה שכך פירושו אך בחמשה עשר יום לחדש באספכם את תבואת הארץ. היינו ביום שמותר לאסוף התבואה מן השדה לכל הפחות לצורך אוכל נפש, דהיינו ביו"ט שאינו חל בשבת, באותו יום תחוגו החגיגה אבל לא ביום שאין בו שום אסיפה מן השדה בשום צד אף אם אין לו מה לאכול, והיינו בשבת, ואילו לא נאמר אך, הייתי אומר באספכם היינו בזמן אסיפה קאמר, ולא ביום שיש בו אסיפה.

פרק כג, מ
ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר. אמרו רבותינו ז”ל (ויקרא רבה ל ז): שנקרא ראשון לחשבון עונות, משל למדינה שחייבת מס למלך כו', כך בערב ראש השנה יצאו הגדולים לקראתו כו', ובעשרת ימי תשובה הבינונים, וביום כיפור הכל יוצאין כו'. ויש להתבונן למה קראו יום ראשון לחשבון עונות כשצוה על ארבע מינים אלו ולמה לא קראו ראשון לחשבון עונות כשצוה על הסוכה והחג, ומה ראה בעל מדרש זה על ככה לעשות ג' חלוקות כנגד ג' כיתות, ומה היה חסר אם היה אומר שלכך נקרא יום ראשון, לפי שביום כיפור נמחל הכל ובין יום כיפור לסוכות אין עושין עונות על כן נקרא יום ראשון לחשבון עונות.
ונראה שבעל מדרש זה רצה לתרץ ב' קושיות, הן קושית וכי ראשון הוא, הן קושית לכם. ולא רצה לפרש לכם משלכם להוציא הגזול, כי הוא סובר שאין זה משמעות לכם, כי מכם ובכם הם שני הפכים, כך משלכם הוא מכם, ולכם היינו בכם. אלא ודאי שד' מינים אלו הם כנגד ד' כיתות מישראל:
פרי עץ הדר, שיש בו טעם וריח כנגד בעלי תורה ומצוה, והם הצדיקים גמורים.
וערבי נחל, שאין בהם לא טעם ולא ריח כנגד הכיתות שאין בהם לא תורה ולא מצוה והם הרשעים גמורים.
וכפות תמרים. שיש בו אוכל בלא ריח,
וענף עץ אבות, שיש בו ריח בלא אוכל,
שניהם כנגד הבינונים שיש בהם או תורה בלא מצוה או מצוה בלא תורה, ועל כן נאמר: ולקחתם לכם. היינו לכם ממש, כמו שמצינו בכם ג' כיתות אלו, כך תקחו ארבע מינים המתיחסים לג' כיתות אלו, ואצל חלוקה זו הודיע לנו הכתוב שיום זה ראשון לחשבון עונות, ואם כן קשה לו, מה ענין זה לזה?
אלא ודאי שהא בהא תליא, לפי שיש בכם ג' כיתות אלו, והם מתכפרים אחת אחת, על ידי זה נעשה יום זה ראשון לחשבון, ואם היה דעת המקרא לתלות כל הכפרה ביום כיפור לבד, למאי נפקא מינה הודיע לנו בפעם זה שישראל חלוקים לג' כיתות?
אלא ודאי כוונתו לומר שאין יום כיפור מכפר לכולם בבת אחת, כי אם מעט מעט הקב"ה מעביר ראשון ראשון כסדר שנזכרו אצל ארבע מינים אלו, כי מתחילה הוא מוותר עון הכיתות שנמשלו לפרי עץ הדר. והם הגדולים שיצאו מתחילה לקראתו יתברך בערב ר"ה, ואחר כך מוותר השליש בעבור הבינונים שיצאו לקראתו בי' ימי תשובה שנמשלו לכפות תמרים, וענף עץ עבות, ואחר כך ביום כיפור מוותר לכולם אפילו לרשעים שנמשלו לערבי נחל, כי אז כולם יצאו לקראתו ומתענין. ועל כן לא היה הכהן גדול רשאי לבא ביום כיפור אל הקודש כי אם בענן הקטורת, כי בו מעורב החלבנה עם סממני הקטורת, לצרף כל פושעי ישראל ולעשותם אגודה אחת עם הטובים, כדי שיכפרו אלו על אלו, כדרך שאמרו במדרש בארבע מינים אלו, לאבדם אי אפשר, אלא יעשו אגודה אחת והם מכפרים אלו על אלו, ואם חסר אחת מן הכיתות הללו אין לכהן גדול מבוא לבוא אל הקודש, וזה פירוש יקר מאד.

ויכלול עוד באגודה זו ענין התשובה, כי ידוע שבכל ימות השנה אין הקב"ה מקבל כי אם תשובת הרבים, אבל תשובת היחיד אין הקב"ה מקבל כי אם בעשרת ימי תשובה, כמו שלמדו (ראש השנה יח): מן פסוק דרשו ה' בהמצאו. (ישעיה נה ו), ועל כן רצה הכתוב ליתן טוב טעם ודעת, למה צריכין להיות אגודה אחת ביום זה יותר מבימים הקודמים, על כן בא כמתרץ ואמר, לפי שהוא ראשון לחשבון עונות, לומר לך כי בודאי היה מן הראוי לעשותם אגודה אחת בהתחלת השנה, כדי שיהיו כך בכל ימות השנה, לעשות להם הכנה אל התשובה של כל ימות השנה באם יחטאו, ואז יהיו השבים רבים ותהיה תשובתם מרוצה בכל ימות השנה. אך מן ראש השנה עד יום כיפור אין צורך כל כך לעשותם אגודה אחת, שהרי באותן הימים אפילו תשובת היחיד מקובלת, ומן יום כיפור ועד סוכות עוסקין במצות סוכה ולולב ואין עושין עונות, כי מצוה בעידנא דעסיק בה מגינא ומצלא מכל חטא, וגם בזמן זה אין צורך כל כך לתשובת הרבים, אך ביום ראשון של חג שהוא ראשון לחשבון עונות, על כן צריכין לעשות בעצם היום הזה הכנה אל תשובת הרבים, והוא כשיהיו כל ארבע כיתות הללו באגודה אחת, ויכפרו אלו על אלו, ואז תשובתם רצויה בכל ימות השנה. ובזה הותרו גם כן כל הספיקות בדרך נכון וברור.

ושמחתם לפני ה' אלהיכם. אין שמחתם לפני ה' כי אם בזמן שהם באגודה אחת, ובפרט שהשמחה דווקא בחג זה, לפי שהוא זמן אסיפה אשר מדרך העולם לשמוח בה ביותר, על כן הזהירם שתהיה השמחה לפני ה' דווקא, לא כשמחת הרקים אשר כל מזימותם הרוג בקר ושחוט צאן. (ישעיה כב יג), השותים במזרקי יין, ומרבים מחלוקת בישראל ובשמחה זו החריבו ב' בתי מקדשים וגלו בראש גולים, כמו שכתוב (ישעיה נה יב): כי בשמחה תצאו. כמו שאמרו רבותינו ז”ל (קידושין פא): סקבא דשתא ריגלא, כי בעבור שהיו שמחים שלא לשם שמים סבבו כל חלי וכל מכה, כמעשה האתרוג שזרקו בינאי המלך (עיין סוכה מח). ועל שמחה זו אמר: מה זו עשה, הלא על ידה תצאו בראש גולים. אמנם בשלום, כשיהיו באגודה אחת ושלום ביניהם, תובלון אל הארץ, ההרים והגבעות, המה ראשי המעלה אשר גובה להם ויראה להם (יחזקאל א יח): יפצחו לפניכם רנה. כי יהיו קודמים לכל דבר שבקדושה כדינם, ולא יהיו הנערים דוחפין את הזקנים כמעשה המרגלים. וכל עצי השדה ימחאו כף. המה כל ארבע כיתות הרמוזים בארבע מינים אלו הבאים מעצי השדה, ימחאו כף לשמוח לפני ה'. וכן במקום אחר (ויקרא רבה ל ד): דרשו פסוק זה אז ירננו כל עצי יער. (תהלים צו יב): על ד' מינים אלו ורמז במלת אז א' ז' שהלולב ניטל במקדש כל ז' ובגבולין יום א'.

פרק כג, מב
כל האזרח בישראל ישבו בסכות. נקט דווקא אזרח שהוא לשון תושב, לפי שבזמן אסיפת התבואה מן השדה כל אחד רוצה לילך מן השדה לתוך ביתו לישב בו ישיבה של קבע, וחששה התורה אולי על ידי ישיבת קבע ירום לבבו כי מצאה ידו כביר וישמן ויבעט, על כן נאמר כל האזרח, הרוצה להיות כתושב בעולם הזה ולא כגר, אליו צוה ה' לצאת מדירת קבע לדירת ארעי, כדי שיכיר בפחיתות ערכו שאינו בעולם הזה, כי אם גר ולא תושב כמדייר בי דיירי, ועל ידי זה לא יבטח בצל קורתו כי אם בצל שדי יתלונן, כמו שעשו ישראל בצאתם ממצרים, שלא ישבו בבתים ספונין וחשובים, כי אם בהיקף ז' עננים אשר כבוד ה' היה בתוכם, וזהו בצל שדי, ולא בצל קורות בתיהם ארזים. וזה שאמר: כי בסכות הושבתי את בני ישראל וגו'. כי אין לומר שמדבר בסתם סכות של הולכי דרכים, דאם כן הוה ליה לומר כי בסכות ישבו בני ישראל מהו הושבתי?
משמע שהקב"ה בעצמו ובכבודו הושיבם בסוכות, ואין זה כי אם היקף ז' עננים אשר פרש ה' ענן למסך עליהם, כי על כן באו בצל שדי יתברך.