פרק כד, י
ויצא בן אשה ישראלית וגו'. לא פרט הכתוב שם של אחד מהם, להורות שהיו שניהם פגומים, כי כל היוצא לריב מהר ודאי הוא פגום ואינו מן האנשים הנודעים בשמם לשם ולתהלה, אלא מן הפחותים אנשי בליעל גם בני בלי שם, ולא היה בהם כי אם שם היחוס של אבותם, שזה היה בן ישראלית וזה איש ישראלי, ועל כן נאמר וינצו במחנה, כי שניהם היו בעלי מצה ומריבה, ונתגלגל חובה על ידי חייב, כי ע"י שזה הישראלי נכנס עמו במריבה, גרם לו לגדף השם הנכבד.

וקצת ראיה לזה ממה שנאמר: ואל בני ישראל תדבר לאמר איש איש יקלל אלהיו וגו'. ואיך הכניס בדבור זה מאמר ואיש כי יכה כל נפש אדם. וכן פסוק ואיש כי יתן מום בעמיתו וגו'?
ועוד שפסוק זה כולו מיותר שהרי נאמר אחר כך בפירוש שבר תחת שבר וגו'?
אלא שכל זה מדבר בגנות המצה והמריבה, שאין שלום יוצא מתוך מריבה, ועל ידי המריבה יבא שיכה נפש אדם או בהמה ויזיקו או בגופו או בממונו, ולפי שאמרו רבותינו ז”ל (קידושין ע): כל הפוסל במומו פוסל, לכך נאמר: ואיש כי יתן מום בעמיתו. להטיל מום בקדושים, כאשר עשה בעקימת שפתיו דהוי מעשה, כן יעשה לו כי יאמרו לו שפוסלו במומו, ולמטה מדבר במום ממש, על כן אמר כן ינתן בו. וכן זה בן ישראלית, וזה איש הישראלי, כי כל אחד פוסל חברו במום כי שניהם לא היו אנשי שם ולא נודעו כי אם מצד אבותם.
ומה שכתוב ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי. הוא המצרי שהרגו משה בשם המפורש, ועל כן כל הימים היה מגדף בתוך לבו ולא נודע בחוץ הדבר, וכל המחלל שם שמים בסתר נפרעים ממנו בגלוי (אבות ד ה), על כן סבב השם שיצא מאהלו בתוך בני ישראל, כדי שתגלה רעתו בקהל, כי כך המדה בחילול השם. ויכול להיות שלכך נאמר ויצא, כי במשה נאמר ויצא משה אל אחיו (שמות ב יא): גם אני אצא לגדף, במשה נאמר (שם ב יב): ויפן כה וכה וירא כי אין איש ועשה בצנעה, אני אצא בתוך בני ישראל לעשות ברבים.