פרק כה, א
וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר. מה ענין שמיטה אצל הר סיני כו'?
קרוב לשמוע, כשעלה משה אל הר סיני אחר שבעה שבועות שספרו ישראל מ"ט יום מן פסח עד עצרת, נתקדש אז אותו הר ונאסר בזריעה וחרישה ביום חמשים שבו נתנה התורה, והוא זמן משיכת היובל לקרא דרור וחפשי לכל ישראל חירות על הלוחות. ועל ידי קול השופר של מתן תורה, באותו זמן הגיד הקב"ה למשה ענין השמיטה והיובל, לומר שבמספר שבעה ובמספר מ"ט אני נותן קדושה זו לכל ארץ ישראל, שיש לה דמיון ויחוס עם הר סיני מצד היותה אוירא דמחכים, ואין תורה כתורת א"י, והר סיני, על כן ראוי ליתן גם לארץ ההיא קדושת הר סיני אחר מספר מ"ט שנה וכן במספר ז', או כדי לעשות זכרון למעמד הר סיני בקריאת דרור והעברת שופר, מצורף לשאר טעמים שיש למצוה זו, על כן נאמר בהר סיני. ודבר זה נכון וקרוב לשמוע.

פרק כה, ב
ושבתה הארץ שבת לה'. בטעם מצוה זו יש דיעות חלוקות, כי רבים אומרים שהטעם הוא שתשבות הארץ כדי שתוסיף תת כחה לזרוע, ולדעה זו נטה הרב המורה, ורבים חולקים עליו ואמרו שאם חששה התורה לזה שלא תחלש האדמה למה יתחייבו גלות על שמיטת הארץ, יהיה ענשם שלא תוסיף הארץ תת כחה להם?
ועוד, שאין זה שבת לה', כי אם לצורך הארץ, ומהו שאמר אז תרצה הארץ את שבתותיה?
מה תרויח בזה שיגלו ממנה ישראל וישבו עליה הגוים אשר לעולם בה יעבודו?
ואיך תשבות הארץ בהשמה מהם?
ובעקידה נתן טעם אחר ואמר שתכלית מצוה זו לזכר חידוש העולם ולזכור ימות עולם וסוף ימי חלדו, וכן כתב מהר"י אבראבנאל והוסיף עוד נופך משלו וגם זה רחוק מכליותי, כי הוא דומה ליהודה ועוד לקרא, כי יום השבת התמידי בכל שבוע בא לזכר חידוש העולם, ואם הוא לא יועיל מה יושיענו זה הבא לעיתים רחוקים?

וכדי ליישב כמה דקדוקים בלשון הפרשה, אומר אני שטעם מצוה זו היא להשריש את ישראל במדת האמונה והבטחון בה'. כי חשש הקב"ה פן בבואם אל הארץ יתעסקו בעבודת האדמה על המנהג הטבעי, וכאשר כביר מצאה ידם ישכחו את ה' ויסורו בטחונם ממנו, ויחשבו כי כחם ועוצם ידם עשה להם את החיל הזה, ועולם כמנהגו נוהג, ויחשבו שהארץ שלהם היא והם הבעלים ואין זולתם. על כן הוציאם ה' מן המנהג הטבעי לגמרי, כי בשש שנים דרך האומות לעשות שני שנים זרע ושנה אחת בור, כדי שלא להכחיש חילה, והקב"ה אמר: שש שנים תזרע שדך. מידי שנה בשנה ואני מבטיחך להוסיף כחה שלא תכחיש. ועוד נס בתוך נס שאחר שזרעתה שש שנים אם בשנה הששית לא יכחיש חילה הנה לכל הפחות לא יוסיף לה זה כח, ואמר ה' אדרבה, שבשנה הששית יוסיף לה כח כל כך עד שנאמר: וצויתי את ברכתי בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים. ועל ידי כל המופתים הללו אשר שמתי בידך תדע כי לי כל הארץ. וע"י זה יהיו עיניך נשואות אל ה', כמו שמצינו בירידת המן ליומו כדי כדי שיהיו עיניהם נשואות אל ה' תמיד ויבטחו בו תמיד, כך ענין השמיטה שלט יעבדו האדמה כל שנה שביעית, אין זרע ואין קציר, ויסמכו על הנס. ואם היה הנס שתעשה התבואה לג' שנים, הרי זה שני מעשה ניסים, ושלישים על כלו. שהתבואה שתעשה בשנה הששית, אף אם לא יהיה בה כי אם שעור אכילה לשנה אחת, מכל מקום ישלח ה' את הברכה באסמיהם שיאכל קמעא ומתברך במעיו עד שתספיק התבואה לשלש שנים, מדקאמר ועשת את התבואה בהא הידיעה, והיה לו לומר ועשת תבואה לשלש שנים. אלא שרמז בה"א הידיעה שאותה התבואה שהיא רגילה לעשות מידי שנה בשנה כן תעשה גם בשנה הששית, ויוסף ה' כח בארץ עד שעשת שאותה התבואה תספיק לשלש שנים וזה ודאי נס נגלה וגדול מכולם, וזה טעם נכון וברור יותר מכל מה שדברו בו המפרשים.

ולפי זה דין הוא שיתחייבו גלות בעון השמיטה, מצד חסרון האמונה שבהם, כי לא האמינו בה' ולא בטחו בישועתו (תהלים עח כב): שיעשה להם נס כזה בעשיית התבואה לשלש שנים, וכמו שכתוב (ירמיה ה א): שוטטו בחצות ירושלם ודעו וראו אם יש איש מבקש אמונה ואסלח לה.
גם הארץ עצמה תקפיד על זה מאד, כי רצונה שיתגלגל זכות זה על ידה לחזק האמונה בה' על ידה. ועוד שעל ידי זה יאמינו כי כולם אינן רק אריסים בקרקע והקב"ה בעל השדה, ובדבר זה הארץ חפיצה שיהיה הקב"ה בעצמו בעלה ואדונה כי לו יתברך הארץ. ובביטול השמיטות שיחזיקו המה כבעלים בארץ, ראוי הוא שתקפיד הארץ על זה, לכך נאמר אז תרצה הארץ את שבתותיה. אבל העכו"ם לא תקפיד אם ינהגו בה מנהג הטבעי, כי בלאו הכי כל הנהגתם על פי הטבע ואין בהם אמונה. ואחר הצעה זו נבא לביאור הפסוקים כי המה מסכימים לכוונה זו האמיתית אשר אין ספק בה.

פרק כה, ג
שש שנים תזרע שדך וגו'. כבר אמרנו שזו הבטחה, שלא יכחיש חילה, אף אם יזרע שש שנים רצופים ולא יעשה שנה בור אחר שני שנים זרע, ועל צד השכר אמר: כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם. כי באמת אני הנותן לך הארץ, ולא בחילך ירשת ארץ, ויש לחוש שלא תטעה לומר שלך הארץ, על כן אני מצוך: ושבתה הארץ שבת לה'. לא לשם תוספת כח בארץ, כי אם לשם ה', לגלות כי הוא יתברך בעל השדה, ובזכות שתשבות לשם ה', תזכה למה שנאמר שש שנים תזרע שדך וגו' ואספת את תבואתה. לאפוקי אם לא תשבות לשם ה', אז תתחייב גלות ולא תזרע אפילו בשש שנים, ואם תמצי לומר שתזרע מכל מקום, יבוזו זרים יגיעך ולא תאסוף תבואתה, כמו שכתוב (שופטים ו ג): והיה אם זרע ישראל ועלה מדין ועמלק וישחיתו, וכתיב (דברים כח לח): זרע רב תוציא השדה ומעט תאסוף. ואמר שדך למעט שדה של אחרים, לומר שאם לא תשבות, אזי תלך בגולה ותהיה עבד לאומות, ותזרע שדה שלהם ולא שדך, אבל בזכות השמיטה תזרע שדך וכרמך. ועוד הזכיר שדך למעט שנת השמיטה, שבו אין השדה שדך כי אם הפקר לכל, כי מאחר שבשנה זו אתה מודה כי לה' הארץ, אם כן ראוי שיתפרנסו ממנה בשנה זו עניי עמו, ולא יהיה לך יתרון עליהם.
ואמר, בזכות ושבתה הארץ שבת לה' תזכה ששש שנים תזרע שדך. אבל אם תרצה להחזיק בפירות שביעית כבעל הבית, אז תבא לידי עניות, שתמכור השדה ולא יהיה שדך כי אם של אחרים, כדעת המדרש (תנחומא בהר א): הדורש סמיכות פרשיות כי ימוך אחיך לעושה סחורה בפירות של שביעית, שסופו לבא לידי עוני ולמכור ביתו ושדהו. וזהו דומה למה שאמרו רבותינו ז”ל (תענית ו):

כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך בבית, כי כל זמן שחיה אוכלת אז בזכות הצדקה יהיה גם לבהמתך אבל אם תחזיק בה כבעל הבית לבלתי נתון לחיה בשדה אז תכלה הפרוטה מן הכיס שגם לך לא יהיה.

ומטעם זה נאמר בסמוך ובשנה השביעית וגו' שדך לא תזרע וגו'. הקדים השדה אל הזריעה, לומר, כדי שלא תטעה לומר שהשדה שדך ולא של ה', על כן אני מצוך שלא תזרע, כי בזאת תדע כי של ה' היא ולא שלך. ואת ענבי נזירך שהפרשת לך ,ולא רצית ליתן ממנו לאחרים, במזימות זו אשר חשבת כי הכרם כרמך, על כן אני מצוך לא תבצור. כי בזאת תדע שאין נכון שתנזור ותפריש את בני האדם מהם, אלא יד כולם יהיה שוה בה, למען תדע כי לה' הארץ ובידו לנזור ליתנה למי שירצה, ואכלו אביוני עמך - משלחן גבוה. וזה טעם היובל, שנאמר (כה כג): והארץ לא תמכר לצמיתות. כי אין האדם יכול למכור דבר שאינו שלו כי לה' תבל ומלואה, והוא נתנה אל האדם זמן חמשים שנה הקצובים לסתם אדם בינוני מיום היותו בן עשרים לרדוף אחר קניני הזמן עד היותו בן שבעים, על כן אינו יכול למכור נחלה כי אם על חמשים שנה לא יותר.

פרק כה, ח
וספרת לך שבע שבתות שנים. טעם היובל כטעם השמיטה, ונוסף על זה יש עוד דברים אחרים בגו, מדקאמר וספרת לך. שמע מינה שיש דמיון ויחוס לשנים אלו עם מספר ימי שני חיי האדם, אשר המה על הרוב באים במספר חמשים, כי ימי שנותינו בהם שבעים שנה. ועשרים שנים ראשונים אינן בכלל זה, כי לפי שאינו בר עונשין עדיין בבית דין שלמעלה, על כן כל מעשיו של אותו זמן נחשבים לבלי מה, לפי שאדם עיר פרא יולד (איוב יא יב), ועדיין אין אור שכלו שלם להבין במושכלות שלא יטה אשורו מיני דרך הישר, ומשם והלאה הוא מתחיל לספור, כדי שידע כמה ישאר לו בשנים אשר בהם נבון תחבולות יקנה, וסמא דחיי יהיה לו לבדו ואין לזרים אתו. לכך נאמר וספרת לך וגו'. אם תספור לך, לטובתך ולהנאתך, כדי להוציא כל ימיך בדברים רוחנים אז והיו לך ימי שבע שבתות השנים, רצה לומר יהיו לך לבדך ולא לזרים אתך. אבל אם תכלה בהבל ימיך לאסוף ולכנוס, אז לא לך יהיה הזרע, כי תעזוב לאחרים חיל וחומה אשר בנית ואשר נטעת, כי על הרוב אין האדם יכול להחזיק בשלו כי אם מספר שנים אלו, אבל שנת החמשים משנת עשרים שהוא שנת השבעים מיום הולדו, אז הכל שוים בהונו ורכושו, ולא יקצור עוד קצירו, ואת ענבי נזירו אשר הבדיל והסתיר ביום המעשה ומאנו ידיו לנגוע, והיתה עיניו צרה בו מתת לאחד מאחיו, ואפילו לעצמו לא נתן, קל וחומר שלא היה מהנה לאחרים, הנה בזמן ההוא, יגל יבול ביתו נגרות ביום אפו. (שם כ כח), והכל הפקר והכל שוים בו כעשיר והלך, והוא זמן קריאת דרור ועבד חפשי מאדוניו.
וכדי שיהיה דבר זה לזכרון בין עיני האדם אשר לא תשבענה הון, צוה ה' לקדש את שנת החמשים, לא יזרע ולא יעבוד בו. כי כמו שצוה לקדש השנה השביעית, לידע ולהודיע כי לה' הארץ, כך צוה לקדש את שנת החמשים, להודיע כי יש גבול וקצבה לכל מעשיו, וכי הוא אינו בעל השדה בהחלט, אלא הוא כגר בארץ, ואין לו כח בה כי אם חמשים שנה. לפיכך והארץ לא תמכר לצמיתות. כי לא השליטו האלהים למכור דבר שאינו שלו, וזהו שנתן טעם ואמר כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי. מדסמך אתם עמדי אל תושבים, שמע מינה שדווקא לעולם הבא, כי אז אתם עמדי, שם אתם תושבים, אבל בעולם הזה אתם גרים, והקב"ה נתן לך הארץ בתורת אריסות או בתורת שאלה, ואיך תמכור דבר שאינו שלך?!
וענין העברת שופר וקריאת דרור, וביום כיפורים דווקא, דומה ליום מתן תורה שבו יצאו ישראל חירות מן היצר הרע ויסורין, וכן יום כיפור זמן חירות מיד מלך זקן וכסיל אויב ומתנקם, הוא שטן, הוא יצר הרע, וכל זה להזכיר לאדם יום החירות במתים חפשי, ושתמיד יהיה לנגד עיניו זמן החפשי והחירות. וכן כתב מהר"י אבראבנאל ע"ש. וכל זה על צד הרמז, אשר בו דרכו רוב מפרשי תורתינו. אבל לפי פשוטו, השמיטה והיובל טעם אחד לשניהם, והוא כדי שנשים בטחונינו בה' ולידע כי לה' הארץ, לכך נאמר: בשנת היובל הזאת, מן השדה תאכלו את תבואתה, לא תחזיק השדה כשדך, אלא כסתם שדה שאינו שלך.

פרק כה, יד
או קנה מיד עמיתך אל תונו.
דרשו רז"ל (ב"מ מז):

דבר הנקנה מיד ליד שייך בו אונאה אבל לקרקעות אין אונאה.

וטעמו של דבר, שכל דבר הנמכר, אינו בערך אחד בכל הזמנים, כי כפי השתנות הזמנים לפעמים יוקרו או יוזלו,, על כן לעולם אין ערך ידוע לשום דבר הנמכר. לפיכך הקרקע אע"פ שבאשר הוא שם היה מוכרו בזול או ביוקר, מכל מקום לא ימלט שיבא הזמן שתהיה נמכרת באותו ערך שהוא קונה אותה עכשיו. אבל מטלטלין, יש לחוש שמא באותו זמן לא יהיו בעולם, והארץ לעולם עומדת, ולא מיעט קרקעות כי אם מביטול מקח, אבל מכל מקום איסור יש בדבר, שהרי נאמר בקרקעות: במספר שנים אחר היובל, ועל זה חזר ואמר: ולא תונו.

פרק כה, כ
וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית. יש מפרשים שבשנה השביעית אינו מוסב על וכי תאמרו אלא וכי תאמרו בששית מה נאכל בשנה השביעית, הן בשנה השביעית לא נזרע, אבל בשביעית ודאי לא יאמרו מה נאכל בשמינית, שהרי נאמר ועשת את התבואה לשלש השנים, אם כן כבר ראו בששית ריבוי התבואה. וזה קושיא על הרמב"ן ומהר"י אברבנאל שפירשו כן שיאמרו בשביעית מה נאכל בשמינית. ולפי מה שכתבנו למעלה שברכה זו שיאכל קמעא ומתברך במעיו, אין זה קושיא, כי סוף סוף לא יראו ריבוי תבואה.

ויש אומרים:
שכל מי שיש בידו מעט לחם הוא מקמץ מיד ותיכף, מיראה פן יחסר ממנו לעתיד, כך יקמצו גם בשביעית מיראת חסרון התבואה שבשמינית.
ולי נראה שכך פירושו, שכל תלונה זו סובבת על מה שנאמר בפסוק שלפני זה ואכלתם לחמכם לשובע. ואמרו רבותינו ז”ל (עיין יומא עד): כתיב (דברים ח טז): המאכילך מָן במדבר. וכתיב (שם ח ג): ויענך וירעיבך. אלא אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו, הנך רואה שאע"פ שירד המן דבר יום ביומו מכל מקום היו אוכלים ורעבים, לפי שלא היה פת בסלם ליום המחרת, על כן כאן ודאי יאמרו מה נאכל בשנה השביעית קודם שיראו בששית רבוי תבואה, ויאמרו אילו היינו זורעים בשביעית לצורך שמינית היה לנו פת בסל והיינו אוכלים ושבעים, אבל מאחר שלא נזרע לצורך שמינית אם כן לא יהיה לנו פת בסל, ואם כן גם בשביעית לא נשבע, וכל שכן בשמינית, ואיה הבטחת האומר ואכלתם לחמכם לשובע?
ומה נאכל שיהיה לשבעה, מאחר שלא נזרע ולא נאסף תבואתינו לצורך שמינית, על זה אמר: וצויתי את ברכתי וגו'. כדי שיהיה לכם פת בסל גם לצורך שמינית, ואז יאכלו לחמם לשובע בשביעית, כי יהיה להם פת בסלם לשלש שנים.

ויש אומרים:
ששלש שנים היינו מפני שנת היובל, שלא יזרעו שני שנים רצופים. ויתכן לפרש שלש שנים על כל שמיטה, ויאמרו כן בעבור חסרון הספיחים של שנה שמינית, אף אם יש בידם מן הישן, ובמקום הספיחים הבטיחם שתעשה התבואה על שנה יתירה, למלאות חסרון הספיחים, כדי שיאכלו וישבעו כשיהיה להם תבואה בריוח גדול ולא בצמצום.

פרק כה, כה
כי ימוך אחיך ומכר מאחזתו. רז"ל (סוכה מ): דרשו כל סמיכות פרשיות אלו על העושה סחורה בפירות של שביעית, שסופו לבא לידי עוני. ויש כדמות ראיה לזה מה שנאמר: וכי תמכרו ממכר כפל לשון מכירה, לומר לך שממכר אחד גורר את חברו כי תמכרו פירות שביעית אז מכירה זו גוררת ממכר מטלטלין לעמיתך, ואחר כך שדהו, ואחר כך עצמו, ואחר כך לגר, כי כל אחד קשה משלפניו, עיין בילקוט (בהר כה תרסא). ונראה כי שינוי הלשון שבכל פרשיות אלו מורה על זה, כי במכירת מטלטלין לא הזכיר כי ימוך, כי יכול להיות שלפעמים אדם מוכר מטלטליו אע"פ שאינו מך מערכו כל כך, אלא שהוא נצרך לזוזי, אבל מאחזתו אפילו מקצתה אינו מוכר עד כי ימוך, אבל עדיין לא מטה ידו כל כך, על כן הוסיף בלוקח בריבית: כי ימוך אחיך ומטה ידו עמך. כתב לשון עמך על התמוטטות ולא על כי ימוך, כי דבר זה גלוי עמך כי אזלת יד, וככוחו אז אינו עתה, אבל מה שהוא מך עדיין אינו עמך, כי עדיין לא תגלה חרפתו בקהל כי מך הוא, אבל במוכר עצמו שקשה מכולם אמר וכי ימוך אחיך עמך. כי כבר נגלה עמך עניו ומרודו ודוחקו, מאחר שהוא מוכרח למכור עצמו, ובנמכר לגר שנגלה גם לגר כי מך הוא, לכך אמר ומך אחיך עמו. ולפי זה צריכין אנו לומר שמיכה גרוע ממטה ידו, ושניהם כאחד גרועים מן אחת מהם, ועמך של מיכה גרוע מן עמך של מטה ידו, ועמו של גר גרוע מכולם.

פרק כה, לו
אל תקח מאתו נשך ותרבית. מה שנאמר אל תקח מאתו, משמע אבל מעשיר מותר ליקח, וכן בפרשת משפטים (כב כד) נאמר: אם כסף תלוה את עמי את העני עמך וגו' לא תשימון עליו נשך. לכך כתבה התורה במשנה תורה (כג כא): לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך. כל שהוא אחיך לא תשיך לו, ואע"פ שהלוה מרויח בזה, וזיל בתר טעמא, כי עיקר טעם איסור הריבית הוא לפי שהוא מסיר מדת הבטחון מן האדם, כי כל בעל משא ומתן עיניו נשואות אל ה', לפי שהוא מסופק אם ירויח או לא, אבל הנותן בריבית - ריוח שלו ידוע וקצוב, וסומך על ערבונו שבידו, ומן ה' יסיר לבו. ומה שגם הלוה עובר בלאו לפי שהוא מחטיא את המלוה ומסירו מן מדת הבטחון, כנודע מדבר המלוים בריבית, שרובם מקטני אמנה ואבירי לב הרחוקים מצדקה, מצד כי אין בטחונם בה'. ומה שמותר ליתן בריבית לעכו"ם, לפי שכל עכו"ם חזקתו שהוא אלם וגזלן, אפילו אם הוא כבוש תחת ידך, מכל מקום דרכו לבא בעקיפין, ואפילו אם ערבונו בידו, לעולם אינו בטוח לא בקרן ולא בריוח, ועל כן תמיד עיניו נשואות אל ה' להצילו מידו, וזה טעם איסור הריבית בכל מקום. ומה שהזכיר העני, דבר הכתוב בהווה, כי סתם עני מוכרח ליקח בהלוואה. ועוד, שסלקא דעתך אמינא שאם הלוה עני - אינו עובר, כי ההכרח הביאו לזה, קא משמע לן שאפילו הלוה העני עובר בלא תשימון. ועל כן נסמכה מצוה זו לפרשת השמיטה, כי גם טעם השמיטה הוא כדי שנשים בטחונינו בה'.
והזכיר לשון נשך ומרבית, כי אצל הלוה נקרא נשך, כי הריבית דומה לנחש עלי דרך הנושך בעקבו, הנותן שריטה קטנה והולך ומבצבץ ונופח עד קדקדו, ומתחילה אינו ניכר עד עלות חמתו לאין מרפא. ואצל המלוה נקרא תרבית, שמרבה הונו ורכושו לפי דמיונו, אבל באמת שלסוף נכסיו מתמוטטין. ונראה שמטעם זה לא הזכיר בכל הפרשה זו לשון ומטה ידו, כי אם בזו הפרשה, כי בא להזהיר את המלוה שלא ימוט כדרך שמטה ידו של זה, פן תשוה לו גם אתה בהתמוטטות, כי דווקא מי שכספו לא נתן בנשך לא ימוט, אבל אם תתן - אז תשוה לו גם אתה, כי נכסיך מתמוטטין ואינן עולין, אם תחשוב להרבות הונך בנשך ותרבית, ומטעם הזה נאמר את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך. לא הזכיר לשון לו אצל המרבית כמו שהזכיר אצל הנשך, לפי שהנשך לבד לו ללוה, אבל המרבית אינו לו ללוה אלא למלוה. ועל כן הזכיר אצל התרבית אכלך ולא אצל הנשך, לפי שהמלוה חושב להרבות הונו ומאכלו, כי לשון אכלך אינו שייך כי אם על המלוה החושב לאכול מן הריבית, ולשון נשך שייך יותר בכסף, כי אין דרך העולם ליתן סאה חיטין על מנת שיוסיף לו קב קב בכל שבוע, אלא בבת אחת קוצב לו ליתן חמשת סאה בעד ארבע, ואם כן מרגיש הוא חסרונו מיד, ואינו דומה לנחש הנושך שריטה קטנה. אבל בכסף, המנהג להוסיף פרוטה בכל שבוע, והוא דבר שאינו מרגיש בו. ואמר וחי אחיך עמך,, כי גם אתה חיה תחיה, לפי שנאמר ביחזקאל (יח יג): בנשך נתן וגו' וחי לא יחיה. לפי שקפח פרנסתו של זה, דומה כאילו המיתו, על כן גם הוא חיה לא יחיה, אבל המסייע למחייתו, דין הוא שחיה יחיה גם הוא, לכך נאמר: וחי אחיך עמך.

פרק כה, מח
אחרי נמכר גאולה תהיה לו. וכי סלקא דעתך שיגאלו קודם שהוא נמכר?
מה תלמוד לומר אחרי נמכר?
כי יש לומר מדקאמר לא ירדנו בפרך לעיניך, סלקא דעתך אמינא שזה עיקר הטעם לגאולתו, ואם כן אמתין עד שאראה הנהגתו עמו אם ירדנו או לא. קא משמע לן, שתיכף אחרי שנמכר, אף על פי שלא שעבד בו עדיין, חייב אתה לגאלו, כדי שלא ילמד ממעשיו ויאמר: הואיל ורבי מגלה עריות, ועובד עבודה זרה, ומחלל שבת, אף אני כמותו. ואם נאמר שכל אחרי מופלג, נקט אחרי לרבותא, שאפילו אם כבר היה אצלו שנים רבות וראית שאינו רודהו בפרך, מכל מקום חייב אתה לגאלו, כדי שלא ילמוד ממעשיו.