פרק כז, ב
איש כי יפליא נדר וגו'. סמך פרשה זו לקללות, לומר שישראל נודרים בעת צרה, כיעקב שהיה נודר בעת צרה ליתן מעשר מכל, אבל לא כיעקב מכל וכל, כי יעקב גם אחר שעברה הצרה לא סר מן הדרך הטוב, אבל לדורות זה דרכם כסל למו, שנודרים בעת צרה, ובעבור סופה צרה וצוקה הם מתחרטים ושבים לסורם. וזה כמשל הקנה שקלל בו אחיה השילוני את ישראל (מלכים א' יד טו), כי הקנה הזה אינו נכנע כי אם בזמן שהרוח נושב בו, וכנוח הרוח הוא חוזר ועומד בקומה זקופה כבראשונה, כך ישראל אינן נכנעים כי אם בזמן שהצרה משמשת, וירא ישראל כי היתה הרוחה והכבד את לבו, כי בסור המכריח ישובו לסורם, ומסכים לדברינו מה שפירש בעל הטורים (כז א):

שכל מספר השקלים קמ"ג כנגד קמ"ג קללות שבתורת כהנים ובמשנה תורה.

(עיין מדרש תדשא,אוצר המדרשים ע'):

וכי מפני שמספרם שוה נסמכו להדדי?
אלא לומר לך שקמ"ג קללות שבתוכחה גורמין נדרי קמ"ג שקלים כי אין ישראל נודרים ליתן מן ממונם לשם ה' כי אם בשעה שהצרות מכריחין אותן, כמו שיתבאר בע"ה לקמן פרשת וילך (לא יז): על פסוק והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות. שדרשו רז"ל (חגיגה ה), על המלוה לעני בשעת דחקו, ודרש זה רחוק לקבלו שכל הצרות לא יכריחום אל הוידוי כי אם צרה זו, על כן רצוני לפרש שזה מדבר במלוה לעני בבא הצרה דווקא, דהיינו בשעת דחקו של המלוה, כי הצרות דוחקין אותו לזה לידור נדרים לצדקה, וטעות של הנודר על זה האופן יתבאר בעזרת ה' לקמן פרשת וילך, על כן סמך פרשת כי יפליא לפרשת התוכחה ודבר הכתוב בהווה. אבל כל מה שהאדם עושה בלא הכרח מרצון, זהו נקרא יום רצון לה' (ישעיה נח ה), ויפק רצון מה' (משלי ח לה).

תם ספר ויקרא,
בעזרת האל הגדול הגבור והנורא.