פרק ד, ב
נפש כי תחטא. מצינו ג' לשונות בחוטאים: כי, אם, אשר.
ביחיד החוטא כתיב נפש כי תחטא.
וברבים החוטאים נאמר (ד יג): ואם כל עדת ישראל ישגו.
ובנשיא כתיב (ד כב): אשר נשיא יחטא.

ואמרו המפרשים:

שלשון כי מורה יותר על ודאות מן לשון אם, ולשון אשר מורה יותר על ודאות מן לשון כי, לפיכך בחטא הרבים שהוא דבר שאינו מצוי שרבים יסכימו על החטא, לכך נאמר אם כל עדת ישראל ישגו. שהוא מורה על הספק, וכן בכהן משוח נאמר (ד ג): אם הכהן המשוח יחטא. כי רחוק הוא ובלתי שכיח שהכהן המשוח או רבים יחטאו, אבל סתם יחיד בנקל יבא לידי חטא על כן נאמר נפש כי תחטא. שלשון כי מורה על דבר שקרוב לודאי שיהיה כן אבל הנשיא המתנשא לכל ראש ונוהג נשיאתו ברמה מתוך רום לבבו ודאי יבא לידי חטא לכך נאמר אשר נשיא יחטא. כי לשון אשר מורה על דבר שודאי יהיה ואין בו ספק וכן תמצא בספר הזוהר, וברבינו בחיי, ובתולדות יצחק.

וקשה לי על זה: אם כן, למה נאמר (ד כז): ואם נפש אחת תחטא למה הזכיר אצל היחיד פעם לשון אם ופעם לשון כי?
ועוד קשה, למה אמר נפש אחת, כי באמרו נפש ידענו שהיא אחת ולא ב' ואם דרך הכתוב לומר נפש אחת, אם כן למה אמר נפש כי תחטא ולא אמר אחת?

ונראה לי שבנוהג שבעולם שכל יחיד החוטא בשגגה, חוטא בדברים שהוא רואה רבים נכשלים ואינן נזהרים בדבר ההוא, על כן הוא טועה לומר שלא יקרהו עון בדבר, ומיעוטא דמיעוטא הוא שיש לך איזו יחיד חוטא אף בדבר שאינו רואה רבים נכשלים בדבר ההוא והוא יחיד בדבר ההוא, וזה דבר שאינו שכיח ודעתו חיצונית, לכך נאמר (ד כז): ואם נפש אחת תחטא. רצה לומר שיהיה החוטא נפש אחת לבד ולא יהיה לו דמיון וחבר בין הבריות, זה דבר בלתי שכיח, על כן נאמר בו לשון אם המורה על הספק, כדרך שנאמר בכהן משוח ובסנהדרין, אבל כשאמר נפש כי תחטא לא הזכיר לשון אחת, לפי שזה מדבר ביחיד החוטא בדברים שרואה שרבים אינן נזהרים בו, על כן הדבר שכיח וקרוב לודאי שגם הוא יכשל בו, לכך נאמר בו לשון כי. וכדמות ראיה לזה מה שכתוב: ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ. רצה לומר שהוא נבדל בחטא זה מן עם הארץ, שאינו רואה אחרים עושים ועושה, אבל אצל לשון כי לא נאמר מעם הארץ.
ועל צד הרמז יש לומר שלכך נאמר בשגגה מעם הארץ. לומר לך: דווקא אצל עם הארץ נחשב לשגגה, אבל שגגת תלמיד חכם עולה זדון, והוא רמז נכון. ומה שאמר: ואם נפש כי תחטא (ה יז.), הזכיר אם, וכי, לפי שזה מדבר באשם תלוי, והזכיר בו לשון כי, לפי שמדבר ביחיד הקרוב לודאי שיבא לידי חטא, אמנם מצד עצם החטא הזכיר לשון אם, כי חטא כזה אינו שכיח שיהיו לפניו ב' חתיכות אחת של שומן וכו'.

דבר אחר:
לכך נאמר ואם נפש אחת תחטא, לפי שמדבר ביחיד הפורש עצמו מן הצבור, כמה שכתוב: מעם הארץ שהוא פורש עצמו מעם הארץ, ואינו יושב בתוך עמי הארץ, כי הוא ירא פן ילמוד ממעשיהם, ואינו בזה קרוב לודאי שיבא לידי חטא, על כן נאמר לשון אם המורה על הספק.

פרק ד, כ
ונסלח להם. מה שלא נאמר לשון סליחה בכהן המשוח כדרך שהזכיר לשון סליחה בקהל, ונשיא, ויחיד,
פירש הרמב"ן:

שלרוב מעלת הכהן לא יתכפר לגמרי כי מלאך ה' צבאות הוא (מלאכי ב יז): וגדול עונו מנשוא עד שיתפלל ויתחנן לאלהיו.

ומהר"י אברבנאל כתב:

שמה שנאמר בחטאת הקהל ונסלח להם קאי על הכהן ועל הקהל וכוללם יחד לפי ששניהם חטאו בדבר הוראה שהתירו האסור.

ולי נראה שלכך לא נאמר סליחה בכהן משוח, לפי שכל המחטיא הרבים חטא הרבים תלוי בו ובכהן משוח נאמר: אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם,
פירש רש"י:

שחטאו אשמת העם הוא, שהם תלוין בו לכפר עליהם ונעשה מקולקל,

ויותר נראה לי לאשמת העם שהוא בכלל מחטיא הרבים, כי ממנו יראו וכן יעשו בקל וחומר, על כן לא נאמר בו ונסלח לו כי אע"פ שהקרבן יספיק להסיר מעליו חטאו וסר עונו, מכל מקום נשאר עדיין רושם חטא הרבים התלוי בו, ולזה אין סליחה. ואל תשיבני ממה שכתוב לשון סליחה בנשיא החוטא, היינו לפי שאין למדין ממנו אחרים כלל, ואדרבא תולין חטא בנשיאתו, לומר שבעבור שנהג נשיאתו ברמה על כן בא לידי חטא, כי הכל יודעין שגסות הרוח שבאדם מעבירו על דעת קונו, ואם כן אין למידין ממנו החטא, ואדרבא שלמידין ממנו דרך התשובה, כמו שכתוב: אשר נשיא יחטא,
פירש רש"י:

אשרי הדור כו'.

ומה שאמר לשון סליחה בפרשת ואם כל עדת ישראל ישגו. ממה נפשך: אם הפרשה מדברת בעדה שלימה, שחטאו כולם ממש, אז אין כאן מחטיאי הרבים, שהרי כולם חטאו כאחד, ואם הפרשה מדברת בסנהדרין כמו שלמדו מגזרה שווה דעדה עדה אם כן העדה לא חטאו כלום, כי כבר צוה להם הקב"ה שישמעו בקול מוריהם, ואם המה חטאו ויורו המורים בטעות - אלה הצאן מה עשו, ואם כן אין כאן מחטיאי הרבים. ואם נפשך לומר שזה נקרא מחטיאי הרבים, נוכל לומר שלכך מסיים ואמר חטאת הקהל הוא, לומר שאע"פ שנאמר ונסלח להם, מכל מקום אין זה סליחה, שהרי חטאת הקהל הוא ואותו רושם נשאר קיים, וכאילו אמר שהכל נסלח להם חוץ ממה שחטאת הקהל הוא, אותו חטא נשאר קיים. וכל זה אזהרה גדולה למורי הוראות ולגדולי ישראל, שיהיו נזהרים במעשיהם ביותר, כי שגגת תלמוד עולה זדון, כי מה שהוא עושה בשוגג גורם שממנו יראו וכן יעשו במזיד, כי לא ידעו ששגגה הוא להם.