פרק ה, יז
ולא ידע ואשם ונשא עונו.

ר' יוסי הגלילי אומר ענש הכתוב את מי שלא ידע קל וחומר את מי שידע, ר' יוסי אומר אם נפשך לידע מתן שכרן של מצות צא ולמד מן אדם הראשון כו' היושב לו מן הפגולין והנותרות והמתענה ביום כיפורים כו'

(תו"כ ויקרא שסג):

יש להתבונן, למה נקט דוקא ג' אלה, ונראה לפי שאדם הראשון היה נכשל באכילה של איסור, על כן אמר בהפכו הנזהר באכילה של איסור, יש ג' מדריגות, כי היושב לו מן הפגולין הוא שם כולל לכל אכילה של איסור, כי פיגול הוא. ולא זו שאינו אוכל אכילה של איסור כאדם הראשון, אלא אפילו מן המותר בפיו אינו אוכל כי אם המוכרחות, ומתרחק מן הנותר, ואינו אוכל שום מותרות יתר על המוכרחות, כי הצדיק אינו אוכל כי אם לשובע נפשו לקיום הגוף לבד. ואחר כך אמר, לא זו שאינו אוכל מותרות, אלא אפילו מן המוכרחות הוא מתרחק לפעמים, והוא המתענה ביום כיפורים כדי למרק חומרו בכור עוני, על אחת כמה וכמה, ומן האכילה תקיש גם אל שאר תשמישי האדם וצרכיו.
ומה שסמך רבי יוסי דבריו לפרשה זו, נראה לי שבא לתרץ מה שנאמר: אשם הוא אשם אשם לה'. ג' אשמות אלו מה טיבם?
אלא שבא לומר שאם נאשם במה שאכל פיגול קל וחומר שיאשם לאכול מותרות מן המותר בפיו, וקל וחומר שלא יתענה, ומכלל זה אתה למד להנזהר בשלשתן מה שכרו.

פרק ה, כא
נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' כאן הקדים חטא למעילה, ובגזל הֶקְדֵּשׁ (בפסוק טו): הקדים מעילה לחטא, לפי שפרשה זו מדברת בכופר ממון חברו ואחר כך נשבע לשקר, והרי חטא לחברו חטא אחת, ולשמים חטאו כפול, כי מצד הגזילה עבר על מצות ה' ואחר כך נשבע לשקר. וזה הוא שאמר: נפש כי תחטא היינו בעמיתו ומעלה מעל בה' ב' מעילות כאמור, ולשון מעילה שייך ביותר כלפי מעלה כמו שפירש רש"י:

אין מעילה אלא שינוי כו'

כי טוב ה' לכל, והוא לא כגמול ידו השיב לו, והוא משנה ואינו עושה כמו שעשה לו, אבל אצל בשר ודם אין שייך לשון מעילה, כי מה טובה הטיב לו בפקדון או בגזל. אבל בגזל הקדש הקדים מעילה, כי מיד כשאכל ונהנה מן ההקדש - מעל בה', כי שלח ידו בשלחן גבוה. וכפל המעילה, לרבות הנהנה בלא אכילה, כפירוש רש"י ואחר כך אמר וחטאה, כי חטא גם לאדם, כי גזל חלק הכהנים, כי מן הקדשים המה יקחו חלקם.

ועל צד הרמז אמר: נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו בפקדון. כי בכל לילה האדם מפקיד רוחו ביד הקב"ה ואע"פ שהנשמה חייבת להקב"ה, כי ע"י העונות היא נרדפת עד חובה, מכל מקום אין הקב"ה מעכב פקדונו, ומחזירו לו כעין שנתנה לו, וזה המכחש בפקדון חברו אע"פ שאינו חייב לו, לא כגמול ידו השיב להקב"ה. ולפי זה הנפש החוטאת בפקדון חברו מועל בשלישי, דהיינו בה' אשר צוה לו להחזיר פקדונו.

פרק ה, כג
והיה כי יחטא ואשם.
פירש רש"י:

כשיכיר בעצמו לשוב בתשובה כו'.

כי כל חוטא לעולם לא ישים אשם נפשו, ודרך איש - ישר בעיניו, כי הוא מורה לעצמו היתר בכל דרכיו, לומר שזה חייב לו ממקום אחר לפי דמיונו, או נדמה לו כי עשה לו איזו עול, על כן הוא מעכב פקדונו, לפיכך ביום שישים אשם בנפשו ויכיר טעותו וכי לא טוב עשה בעמיו, זה הוא שאמר: ואשם. שיאשים את עצמו, ומורה גם הוא יורה איסור לעצמו ע"י שיכיר בחטאו, ואז ודאי יתן אל לבו לשוב בתשובה.
והשיב את הגזילה אשר גזל. לא שישלם דמי הגזילה אלא את אשר גזל בעינו.
ושילם אותו בראשו וגו'. כי הקב"ה מוותר על שלו, ואינו מקפיד אם יאחר זמן הבאת איל אשמו לה', על כן צוה לו להקדים תשלומין לאדם ליתן לו בראש את כל שלו, ואחר כך יביא אשמו על השבועה.
וחמשיתיו יוסף עליו. על שהיו מעותיו בטלים אצלו. וענין החומש הוא, לפי שהקב"ה נותן אל האדם זהב ורב פנינים, כדי שיבזבז ויתן משלו לשם ה' לעניי עמו.

ואמרו רבותינו ז”ל (כתובות נ):

הרוצה לבזבז אל יבזבז יותר מחומש, שנאמר (בראשית כח כב): עשר אעשרנו לך ועשורא בתרא כעשורא קמא.

וזה האיש לא זו שלא בזבז ליתן מממונו חומש לצורך הקדש או לפרנסת חברו[ אלא אדרבא גזל משל הקדש או משל חברו, על כן הדין נותן להענישו בתוספת חומש, כי גזילת הקרן יכופר בהשבת הגזילה, ומה שלא נתן החומש יכופר לו במה שיוסיף חומש.