פרק ט, א
ויהי ביום השמיני. זה יום שמיני למילואים. נראה מזה שגם יום זה הוא מכלל ימי המילואים שקדמו לו וזה אינו, שהרי הכתוב אומר (ויקרא ח לג): כי שבעת ימים ימלא את ידכם. ואע"פ שיום זה מלואים לחנוכת המזבח מכל מקום מה ענין חינוך אהרן ובניו לחנוכת המזבח. ואולי לפי שרצה לומר כי בעצם היום ההוא נראה ה' אליהם ולא בימים הקודמים, על כן הוצרך ליתן טעם מה יום מימים, לפי שהיה יום זה שמיני, דבר זה גרם לו קדושה ביתר שאת, כי כל מספר ז' חול, ומספר שמיני קודש, כדעת המדרש (יל"ש שמות רמא טו) האומר:

שכל קלוסו של משה היה באז, ומאז באתי לדבר בשמך, אז ישיר משה כו',

כי אז היינו אחד רוכב על ז', והוא להשליט את ה’ יתברך על כל ז' כוכבי לכת, ועל כל הנמצאים שנתהוו בז' ימי בראשית, ועל כן נראה להם ה' ביום זה דווקא, מצד היותו שמיני, כי מספר זה מיוחד אליו יתברך. וזה טעם הקרבן שאינו מרוצה כי אם מן יום הח' והלאה, וזה טעם שהמילה שבח' דוחה השבת שבז' כי הרוחני דוחה הגשמי.

ומה שיום ח' זה נטל עשר עטרות, רמז למה שאמרו רבותינו ז”ל (ערכין יג): כינור של ימות המשיח יהיה ח' נימין, ושל העולם הבא י' נימין, לפי שלימות המשיח נגלה כבוד ה', וראו כל בשר כי ה' אחד רוכב על ז' כוכבי לכת מנהיגי העולם הזה, אבל לעולם הבא שיהיו מופשטים מן החומר לגמרי, יתוסף בהם השגה שיכירו כח מלכותו יתברך על כל נבדלים העליונים הכלולים במספר ט', בסוד ארון ט' וכפורת טפח, ואז השמיני יעלה למספר י', על כן בא הרמז ביום שמיני זה שנטל י' עטרות לומר כי יש בו מעין של העולם הבא, כי שם יראו את כבוד ה' עין בעין, וכן ביום זה נאמר כי היום ה' נראה אליכם.

ולזקני ישראל. לא מצינו שדבר אל הזקנים כלום, ואם כדברי המפרשים, שדבר לאהרן בפני זקני ישראל, שלא יאמרו אהרן מעצמו נכנס לעבודה, הלא כבר נאמר בפרשת צו (ח ג): ואת כל העדה הקהל וגו', ושם הכניסו לעבודה בפני כל העדה, ומה היה צריך לזה כאן שנית?
ונראה לי לפי שנאמר: (ויקרא ד יג,טו): ואם כל עדת ישראל ישגו, וסמכו זקני העדה ידיהם על ראש הפר. וכמו כן בקרבנות צבור אלו, שבאו לכפרה על וישחטו שעיר עזים (בראשית לז לא): ועל מעשה העגל, מסתמא עשו בו ככל התורה המפורשת בפרשת ויקרא בחטאת הקהל, על כן קרא לזקנים, ואע"פ שלא נזכר כאן שסמכו ידיהם, מכל מקום מסתמא עשו הסמיכה, ואע"פ שכל חטאת הקהל קרבנו פר, שאני הכא שחטאו בשעיר ועגל, על כן רצה ה' שיביאו שעיר ועגל.

פרק ט, ב
קח לך עגל בן בקר לחטאת. יש מקשים: למה עגל של אהרן בא לחטאת, ועגל של ישראל בא לעולה?
ואמרו בזה, לפי שבחטא העגל לא חטא אהרן במחשבה, שהרי ודאי לא נתכוין לשם עבודה זרה כלל, ועיקר חטאו היתה במעשה שעשה העגל בפוע,ל כמו שכתוב (שמות לב לה): ויגוף ה' את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן. מה תלמוד לומר אשר עשה אהרן?
אלא להורות בא שאהרן לא חטא כי אם בעשיית העגל, ולא במחשבה, על כן קרבנו עגל לחטאת המכפר על חטא המעשה, אבל ישראל שחטאו גם במחשבה כי ודאי לשם עבודה זרה נתכוונו, על כן קרבנם עגל לעולה, הבא על חטא ההרהור. ומה שקשה על פירוש זה, הלא ישראל חטאו גם במעשה, שהרי השתחוו לו ויזבחו לו, ולמה לא הביאו לכפרה עגל לחטאת?
נראה לי שעל חטא הזביחה הביאו לכפרה השעיר, לפי שנאמר (ויקרא יז ז): ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים, והיכן מצינו שזבחו ישראל לשעירים, שאמר לשון עוד?
אלא ודאי שעל מה שנאמר בעגל ויזבחו לו קאי, כי זביחה זו ודאי היתה לשעירים לשדים לא אלוה, כי כל המעשה ההוא היה מעשה שטן ושעירים ירקדו שם (ישעיה יג כא), על כן נאמר: קחו שעיר עזים לחטאת אבל אהרן שלא זבח לו כלל הביא עגל לחטאת לכפר על מה שעשה העגל.
ומה שאמר בקרבן של אהרן והקרב לפני ה'. ובקרבן העם נאמר לזבוח לפני ה'?

יש אומרים:
לפי שהזביחה כשרה בזרים, אבל לא ההקרבה. ולי נראה, לפי שזבחי אלהים תכליתם להביא לידי רוח נשברה וישראל חטאו גם ברוח ההרהור, על כן נאמר בהם לזבוח לפני ה' שאחר הזביחה יהיו לפני ה', אבל אהרן שלא חטא במחשבה, על כן מיד אחר קיחת העגל לחטאת נאמר והקרב לפני ה' כי מיד ותיכף נעשה קרוב אל ה' אחר מעשה הקיחה.

פרק ט, ג
ואל בני ישראל תדבר לאמר. מה שצוה משה לאהרן שידבר אל ישראל, ולא צוה הוא בעצמו להם, לפי שרצה משה להראות לכל ישראל שאהרן נקי מן חטא העגל, דאם לא כן איך יצוה הוא להם קחו לכם עגל לכפרה, והרי יאמרו לו טול קורה כו'. או יהיה פירושו על דרך קשוט עצמך תחילה כו' (ב"ב ס;), לפיכך מתחילה קח לך עגל בן בקר לקשֹׁט את עצמך תחילה ואחר כך ואל בני ישראל תדבר לאמר שיתקשטו גם המה ואז גם המה יכולין לקשט אחרים וזהו לשון לאמר.

קחו שעיר עזים לחטאת. לכפרה על מה שזבחו זבחיהם לשעירים, לכך נאמר לזבוח לפני ה'. ולא לשעירים כדרך שעשו בזביחה לעגל, כאמור.
ובתורת כהנים (ויקרא ט ג) דרשו:

מה ראו ישראל להביא יותר מן אהרן?
אלא אמר להם משה: אתם יש בידכם מתחילה ויש בידכם מסוף. בתחילה, שנאמר (בראשית לז לא): וישחטו שעיר עזים, בסוף, שנאמר (שמות לב ח): עשו להם עגל מסכה, יבא שעיר ויכפר על מעשה שעיר, יבא עגל ויכפר על מעשה עגל, אבל אהרן לא היה לו חלק כי אם בעגל ע"כ.

ויש לדקדק, למה הוציא את אהרן מכלל מעשה דשעיר עזים, והלא גם לוי היה במעשה ההוא, ואדרבא שהיה לו חלק גדול במעשה ההוא יותר על אחיו כמו שפירש רש"י על פסוק שמעון ולוי אחים, (בראשית מט ה)?
ועוד, למה הזכיר לשון קודם וסוף, היה לו לומר אתם יש בידכם ב' עבירות ולמה תלה העון במוקדם ומאוחר?
ועוד, מה ענין כפרת שעיר עזים לכפרת עון העגל?
גם פסוק ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה'. צריך ביאור, כי לא פורש בו להיכן קרבו?
ומהו שאמר זה הדבר אשר צוה ה' תעשו מה יעשו עוד נוסף על מה שכבר עשו?

והקרוב אלי לומר בהיתר ספיקות אלו, שבעל מדרש זה סובר שהא בהא תליא, שאותו מעשה של וישחטו שעיר עזים היה סבה גם למעשה עגל, יען כי מהידוע שמדת הקנאה שהיתה באחי יוסף גרמה להם אותו מעשה של וישחטו שעיר עזים ומאז נשתרשה בתוכם מדת הקנאה לדורות, כמו שכתוב (תהלים סט י): כי קנאת ביתך אכלתני. היא קנאת בית ישראל המצויה בין ישראל בכל הדורות יותר מבכל האומות עד שיצא העגל הזה מתוך שרבים קנאו במשה במחנה כקרח ועדתו, וכן באותו זמן רבים קנאים פגעו בו, וזאת תורת הקנאות לחשוב עליו עלילות דברים לאמר: כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו. כדי לפרוק עולו מעליהם ולמנות עליהם העגל הזה, העצב נבזה האחוז בחבלי בוז, כי הקנאה המסבבת פירוד הלבבות היא שעמדה להם שנפרדו איש מעל אחיו, כי בטלו מצות ואהבת לרעך כמוך. וזהו החטא הקודם המסבב גם המאוחר, שלסוף פנו עורף גם אל ה' ובטלו מצות ואהבת את ה' אלהיך. ומטעם זה אמרו רבותינו ז”ל (ב"ר לח ו): שכל זמן ששלום בין ישראל אפילו עובדים עבודה זרה הנח לו, שנאמר (הושע ד יז): חבור עצבים אפרים הנח לו אבל חלק לבם עתה יאשמו. וביאור דבר זה תמצא יפה ומתוקן בחבורי עוללות אפרים חלק א' מאמר כהן גדול. ומשם תוכל להבין מה שתלה בעל מדרש זה ב' מיני עון אלו בקודם ובמאוחר, כי אחת גוררת חברתה, וכן מצינו (מלכים א' יב כח): בירבעם, שעשה העגלים מקנאתו במלכות שלמה.
ובהצעה זו מיושב, מה שלא היה אהרן צריך להיות לו חלק בכפרה שהוא על הקודם, וישחטו שעיר עזים, דהיינו פירוד הלבבות שהיו בין האבות, כי כבר תיקן אהרן זה במה שאחז במדת השלום, כי שמוע מזבח טוב. וכן ישראל ראו לתקן שניהם ביום זה, זה שאמר: ויקרבו כל העדה וגו' כי כשראו כל העדה שהם צריכין לכפרה על וישחטו שעיר עזים שגרמה להם הקנאה ופירוד הלבבות, ועל המאוחר והוא מעשה העגל שעל ידו נתרחקו מעל ה' ופנו אליו עורף ולא פנים, הנה זולת הקרבן, ראו לתקן כל זה במעשה ממש, שלא יהיה כטובל ושרץ בידו, וזה שאמר ויקחו את כל אשר צוה משה, היינו הקרבנות ויקרבו כל העדה, שקרבו זה אל זה בקירוב הלבבות, וקימו וקבלו עליהם להיות באחוה וריעות, לתקן חטא הקודם, מעשה שעיר עזים הבא מתוך פירוד הלבבות, ואחר כך תקנו גם חטא המאוחר ויעמדו לפני ה', כי פנו אל השם יתברך פנים ולא עורף, וכאשר ראה משה כושר לבבם זה עם זה, וכי היו שלמים עם ה', היה הדבר ישר מאד בעיניו, כי טוב הוא יותר מן הבאת קרבן, כמו שכתוב (שמואל א' טו כב): הנה שמוע מזבח טוב. ועל זה אמר משה: זה הדבר אשר צוה ה' תעשו, כי כלום צוה ה' על דברי עולה וזבח?
כי אם לשמוע בקול ה', כי בזה הדבר, מיעט מעשה הקרבנות, לומר: כזה תעשו גם לדורות ומי יתן והיה זה לבבכם כל הימים, כי בזכותו וירא אליכם כבוד ה', כמו שאתם פונים פניכם מול השכינה, כך יאר ה' פניו אליכם כדרך שבא ליראות כך בא להראות.

פרק ט, ז
וכפר בעדך ובעד העם. כפרתו של אהרן כפולה, אחת כנגד מה שחטא הוא, שנית מה שהחטיא גם את העם, כמו שכתוב (שמות לב כא): כי הבאת עליו חטאה גדולה. אבל בכפרת העם לא נאמר כי אם וכפר בעדם, כי המה תלוין בו והוא לא תלוי בהם.
ועוד, שכפרת אהרן הוא בעצם כפרת העם, כי בזמן שמנהיגי ישראל מתוקנים - אז כל העם מתוקנים, וקלקולם הוא אשמת העם, כמו שכתוב (ויקרא ד ג): אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם. כי שגגת תלמוד עולה זדון, ובזמן שהוא חוטא גם בשגגה, אז שגגתו סבה לאשמת העם, שיאשמו גם במזיד, על כן כפרתו הוא כפרת כל העם.

דבר אחר:
ובעד העם. קאי על קרבן העם, ומה שזכרו כאן אצל כפרתו, לומר לך שכפרת אהרן תלויה בכפרת העם, שאם יתכפר העם אז גם לך יש כפרה, אמנם אם לא יתכפר העם אז גם לך אין כפרה ותקנה, כי כל המחטיא את הרבים חטא הרבים תלוי בו, ואין מספיקים בידו לעשות תשובה, כדי שלא יהיה הרב בגן עדן ותלמידו בגיהנם, לפיכך אין לו כפרה כי אם בתנאי זה, שיכפר גם בעד העם אשר החטיא.

ויש אומרים:
שאהרן לא היה צריך כפרה, כי אם על חטא המעשה ולא על חטא ההרהור, כמבואר למעלה בפסוק קח לך עגל, והעם היו צריכין ג"כ כפרה על חטא המעשה, לפיכך נאמר בכפרת אהרן: וכפר בעדך ובעד העם, לומר לך שגם העם צריך אל כפרתך על חטא המעשה, אבל בכפרת העם שהביאו עגל לעולה לכפר גם על חטא המחשבה, נאמר וכפר בעדם - לבד, כי אהרן לא היה צריך לכפרה על ההרהור, כי לא חטא במחשבה כלל כי אם במעשה, ובלי ספק שלא נתכוין לשם אלהות.